רוברט דה נירו נחשב אחד מגדולי שחקני הקולנוע אי-פעם. בגיל 80 הוא נושא קריירה מופלאה של כמעט שישה עשורים במהלכם הופיע בשלל תפקידים בלתי נשכחים, שזיכו אותו בין השאר בשני פרסי אוסקר. המיומנויות הדרמטיות והכריזמה הטבעית של השחקן האמריקני אפשרו לו לגלם דמויות מגוונות, כמעט כולן על המסך הגדול. כשהוא מתבונן אחורה הוא רואה את עצמו כטרוויס ביקל ("נהג מונית"), ג'ייק לה-מוטה ("השור הזועם"), רודריגו מנדוסה ("המיסיון"), מקס קיידי ("פסגת הפחד"), ג'יימס קונוויי ("החבר'ה הטובים") ואחרים שמזוהים עם הקולנוע האמריקני העצמאי המחוספס והבוטה בשיא תפארתו, זה שהעלה לגדולה לולייני משחק כמותו וכמו בני דורו - אל פצ'ינו, ג'ק ניקולסון, ודסטין הופמן. אבל אם מתבוננים קדימה על רקע המציאות החברתית-תרבותית הנוכחית בארצות הברית, פנומן כמו דה נירו לא רשאי עוד לבטא את כישרונו בחופשיות, בטח לא בדמות יהודי. הוא עשה זאת בעבר לא פעם, אבל היום כבר אסור.
4 צפייה בגלריה
היום כבר אסור. מתוך "ידי האבן", "מלך הקומדיה", "היו זמנים באמריקה"
(צילום: באדיבות yes)
השחקן שחגג אתמול (ה') 80 קיצים, נולד בניו יורק לאבא צייר ממוצא איטלקי-אירי ואמא אמנית עם אילן יוחסין אירופי מסועף שעבר בצרפת, גרמניה, הולנד ואנגליה. אולי בגלל פריצתו בתפקיד ויטו, בן למשפחת הפשע קורליאונה ב"הסנדק 2" מ-1974 שהביא לו אוסקר ראשון (כשחקן משנה), או בגלל שם משפחתו שלו, דה נירו היה מאז ומתמיד מזוהה עם דמויות של איטלקים. רבים מהם מאפיונרים, בהתאם לדעה הקדומה המקובלת. אבל גם על פי התקנים של פוליטיקת הזהויות האמריקנית, שורשיו האתניים מאפשרים לו מרחב תמרון גדול יותר בכל הנוגע לתפקידים ללא הגבלה צרה של מוצא גם היום. כך שהוא יכול לגלם את המתנקש האירי פרנק שירן ב"האירי" של מרטין סקורסזה, או את צמד המאפיונרים האיטלקים ויטו ג'נובזה ופרנק קוסטלו בתפקיד כפול בדרמת הפשע של ברי לוינסון Vise Guys שתצא בקרוב. אבל לא מתקבל על הדעת שנראה אותו מגלם יהודים שוב, אפילו לא גנגסטרים. זה לא כשר, מפאת חשש ל-JewFace.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
ובכל זאת, לרגל הגעתו לגבורות, אפשר לברך את דה נירו בברכת מזל טוב ובהזדמנות זו לציין את מורשתו היהודית הארוכה והעשירה על המסך. זו התחילה עוד לפני שהצטרף לשבט קורליאונה בהזמנת פרנסיס פורד קופולה באמצע שנות השבעים. את ברית המילה הקולנועית שלו ערך דה נירו בהופעה המשמעותית הראשונה שלו בתפקיד ראשי בקומדיה הפוליטית "ברכות" של בראיין דה-פאלמה מ-1968, שבה גילם צעיר יהודי בשם ג'ון רובין שמנסה להתחמק משירות צבאי במלחמת וייטנאם. הוא חזר לתפקיד שנתיים לאחר מכן בסרט ההמשך החתרני והנועז "מנהטן בכחול", שבו רובין חוזר משדה הקרב חמוש במצלמה, ורצון עז לצלם סרטים כמציצן ובין השאר נחשף לסצנות פורנוגרפיות, וכן התנגשויות בין שחורים שפניהם צבועים לבן ולבנים במהלך מיצג פרובוקטיבי.
ב-1976, דה נירו הצעיר היה כבר אחד מהשחקנים המבטיחים בארצות הברית אחרי הזכייה באוסקר על "הסנדק" והמועמדות על הופעתו הבלתי נשכחת כטרוויס ביקל ב"נהג מונית". הבמאי איליה קאזאן ליהק אותו לעיבוד שלו לרומן "הטייקון האחרון" מאת אף. סקוט פיצג'רלד, בו פגש כמה מהכוכבים הגדולים של דורו כמו ג'ק ניקולסון, טוני קרטיס ורוברט מיצ'ם. הדמות שדה נירו זומן למלא היא זו של מונרו סטאר, מפיק-על בהוליווד שבין השאר פועל כנגד התאגדויות עובדים בתעשיית הקולנוע ובראשם גילדת הכותבים שרק הוקמה (WGA, אותו ארגון השובת בימים אלה במאבקו מול האולפנים הגדולים). על פי אחת הגרסאות, שמו האמיתי של סטאר הוא מילטון סטרנברג, שדמותו מבוססת על אירווינג תאלברג, בן למהגרים יהודים מגרמניה, שנודע בדברי ימי הוליווד כאחד ממייסדי אולפני מטרו-גולדווין-מאייר (MGM), ואחד האנשים החזקים בתעשייה.
כשחקן הבית של הבמאי המוכשר מרטין סקורסזה, הליהוק שלו לתפקיד הראשי בדרמה "מלך הקומדיה" ב-1982 היה טבעי, למרות הדמות המורכבת שבמרכזה - הקומיקאי המטורלל והדחוי רופרט פופקין והאובססיה שלו עם מנחה טוק-שואו אהוב (ג'רי לואיס). למרות שפופקין אינו יהודי מוצהר, התסריטאי פול צימרמן הטמיע בהתנהגותו ובדרכים שבהן הוא מתבטא רמזים שמורים על מוצאו. כך למשל הציטוט המפורסם של פופקין מהסרט: "עדיף להיות מלך ללילה משמוק לכל החיים". חוקר הקולנוע ג'ואל רוזנברג אף הכיר ביהדותו של פופקין באופן רשמי באחד ממאמריו. אומנם לא מדובר ברב, אבל לפחות בעיני קהל הקולנוע האמריקני מדובר בגיור כהלכתו. 37 שנים לאחר מכן, דה נירו הופיע במותחן האפל "ג'וקר" של טוד פיליפס, ובו הדמויות של פופקין וטרוויס ביקל הולחמו יחדיו לגיבור שגילם חואקין פיניקס. דה נירו לוהק דווקא כדמות מנחה הטוק-שואו, ושמו מורי פרנקלין. לא בהכרח בן עמנו, אבל שווה להזכיר שהיה שחקן בייסבול יהודי בשם זה.
בניגוד לפופקין ופרנקלין, אין הרבה סימני שאלה בנוגע ליהדותו של סטנדאפיסט פיקטיבי אחר שדה נירו גילם בדרמה הקומית "הקומיקאי" של טיילור הקפורד מ-2016. הגיבור הוא בדרן נודע המוכר בציבור כג'קי ברק, אבל מדובר בשם הבמה של ג'ייקוב ברקוביץ' שמגיע ממשפחה יהודית טובה בניו יורק. בניגוד לשבחים שזכה להם על הופעותיו ב"מלך הקומדיה" ו"ג'וקר", השחקן המזדקן התקבל הפעם בתגובות צוננות. הוא אולי הרגיש בנוח בחברת הארווי קייטל, דני דה ויטו, קלוריס ליצ'מן, צ'רלס גרודין ולויס סמית' בני דורו, אבל החוויר אל מול הכריזמה הבימתית של הסטנדאפיסטים חניבעל בורס וגריר בארנס הגויים וגם אלה הכשרים למהדרין בילי קריסטל, גילברט גוטפריד וריצ'רד בלסר ששיחקו את עצמם על המסך.
בין כותבי "הקומיקאי" בולט ארט לינסון, שבאמתחתו גם תרומה להפקת יצירות מופת כמו "מועדון קרב" ו"הבלתי משוחדים", וכן כמה מהסרטים הבולטים שבהם כיכב דה נירו, כמו "אנחנו לא מלאכים" (1989) שבו שירת את ניל ג'ורדן כעבריין שמתחזה לכומר ו"היט" של מייקל מאן (1995) כשודד ניל מקאולי. כך גם במקרה של העיבוד המודרני של אלפונסו קוארון ל"תקוות גדולות" שהפיק לינסון ואליו לוהק דה נירו לתפקיד ארתור לוסטיג, המקביל לאבל מגוויץ' מסיפורו של צ'רלס דיקנס שעבר גיור בגרסה הקולנועית. ב-2008 לינסון הגדיל לעשות כשבחר בשחקן החביב עליו כדי לגלם את בן דמותו בדרמה הסטירית "מה בדיוק קרה?" שביים ברי לוינסון. בסרט שעלילתו מתרחשת מאחורי הקלעים של הוליווד, ומבוססת על ספר הזיכרונות של לינסון, דה נירו מגלם מפיק יהודי שמנסה להציל פרויקט שיורד מהפסים בתפר שבינו לבין חייו הפרטיים ויחסיו עם אנשי מקצוע שמתמסרים לשיגעונות שלהם במקום לעבוד.
(הטריילר ל"מה בדיוק קרה?")
סדרת סרטי "רוקי" של סילבסטר סטאלון הבנתה מציאות לא מדויקת במיוחד כאילו מאחורי כל מתאגרף אימתני שמגיע מאשפתות עומד יהודי קטן ממדים, כמאמן או אמרגן, כפי שמיקי גולדמיל (בורג'ס מרדית) טיפח את רוקי בלבואה, וזאת בהשראת צ'רלי גולדמן שאימן את רוקי מרציאנו. המקרה הזה, היוצא מן הכלל, אינו מעיד על הכלל, אולם לדה נירו עמדה ההזדמנות לגלם מאמן יהודי אחר שתהילתו נודעה בזירת המציאות - ריי ארסל. השחקן הופיע בדמותו של הגבר היהודי המזדקן אך הקשוח בסרט "ידי האבן", המלווה את חייו של המתאגרף רוברטו דוראן מפנמה (אדגר רמירז) ועלייתו לגדולה בהדרכתו של ראסל שלפי הופעתו של דה נירו נשמע תקיף ועצבני למדי, במיוחד ביידיש. דרמת האגרוף של יונתן יעקובוביץ' התקבלה ב-2016 בביקורות צוננות וכישלונה הקופתי היה סימן מקדים להידרדרות במעמדו המקצועי של הארווי ויינשטיין שהפיק, והקדים את התרסקותו האישית. דה נירו, שזכה באוסקר על תפקידו כמתאגרף האגדי ג'ייק לה-מוטה מ"השור הזועם", הצליח להתחמק מהמהלומות ונמנע מנוק-אאוט לקריירה. בריאיון ל-ynet שנערך בפסטיבל קאן הוא אף הדגים התמצאות מרשימה בקללות ביידיש.
לא בטוח עד כמה טבעי מרגיש לשחקן לגלם קומיקאים יהודים, או אפילו מאמני אגרוף, אבל אין ספק שהוא תמיד חש בנוח לגלם מאפיונר, ללא הבדלי דת, גזע או מוצא אתני. איטלקי, אירי, יהודי - הכול הולך. על הרקע הזה, לסרג'יו לאונה לא הייתה כל בעיה ללהק את דה נירו לתפקד הראשי של דייויד "נודלס" ארונסון בדרמת הפשע התקופתית שלו "היו זמנים באמריקה" מ-1984 (ולא נרשמה התנגדות גם מצד המפיק הישראלי ארנון מילצ'ן). יותר מעשר שנים מאוחר יותר, ואחרי שגילם גנגסטרים שהיו באמת כמו אל קאפון וג'יימס קונוויי, הוא לוהק על ידי סקורסזה לתפקיד העבריין פרנק "לפטי" רוזנטל בסרט "קזינו", תחת השם סם "אייס" רוטסטין. הבמאי כהרגלו שם מבטחו בדה נירו והעניק לו את התפקיד הראשי ללא קשר למוצאו, מה שלא בהכרח יכול לקרות היום. מה לעשות, גם עבריינים חייבים לקבל את ההכשר של הבד"צ הפרוגרסיבי בארצות הברית.
התקנים המחמירים של הפוליטיקלי קורקט האמריקני הם אולי הסיבה שיותר לא נראה את דה נירו מגלם דמויות יהודיות, ולא רק בגלל האטת הפעילות בגילו המתקדם. ממש כפי שראינו במקרה של הלן מירן כגולדה מאיר בדרמה ההיסטורית "גולדה" של גיא נתיב שנתקבלה בתביעה לבלעדיות מהסוג של "גם לנו היהודים מגיע לספר את הסיפורים שלנו". ובהתחשב בכך נצטרך להסתפק בהופעה של דה נירו ב"מכשף השקרים" מ-2017 כאחרונה שלו בתפקיד של יהודי, לא כשר. בדרמה הטלוויזיונית של בארי לוינסון, הוא גילם את ברני מיידוף, לא מאפיונר אבל ארכי-פושע מזן הצווארון הלבן. למרות שעשה זאת בכישרון רב, עד כדי כך שהעיתונאית דיאנה הנדריקס שסיקרה את פרשת הפירמידה המושחתת של הבנקאי הניו יורקי אמרה שהתקשתה להבדיל בין השחקן למיידוף עצמו. עכשיו כשהוא חוגג 80, אפשר להגיד לו תודה על המתנה הזאת ואחרות שקדמו לה בשירות העם היהודי, אפילו אם חלקים ממנו לא רוצים בהן.
