אורות רחבת תיאטרון הבימה שפכו אור חיוור על מיצב המיטות הריקות קורע הלב, שהתמקם בימים האחרונים ליד התיאטרון הלאומי. עשרות משחקני התיאטרון נעמדו הערב (ב') – חודש לאחר השבת השחורה - ליד 241 המיטות, כמספר החטופים והחטופות, יוזמה של חברי קיבוץ ניר עוז, שרבים מאנשיו נרצחו או נחטפו, והביטו בהן ממושכות.
מאות אנשים, רבים מהם לבושים בחולצות הקוראות להחזיר את החטופים הבייתה, הגיעו הערב לכיכר לצד גילה אלמגור-אגמון, מירי מסיקה, רונה לי שמעון, טל מוסרי, חנה לסלאו, לאורה ריבלין, אורלי זילברשץ, נעם קליינשטיין, נתן דטנר ושחקנים נוספים. "יש לי קרוב משפחה בין החטופים", סיפרה סנדרה שדה ל-ynet, "קוראים לו עמית שני והוא ילד בן 17 מקסים ונפלא. הוא אוהב ספורט, אוהב את החיים ואת המשפחה. אין לנו מילים לתאר את הכאב, את הסיוט ואת התקווה שנוכל להתחבק איתו שוב".
רוני דלומי שרה את "אלוהים שלי" במיצב המיטות הריקות בכיכר הבימה
(קרדיט: מתוך הפייסבוק של תיאטרון הבימה)
"זה ערב קשה וכואב", הוסיף טל מוסרי שהנחה את הטקס, "עד עכשיו לא עצרתי כי ביקרתי את משפחות החטופות והחטופים, הופעתי לילדות וילדים וחיבקתי את כולם. אבל אז לרגע אחד אתה עוצר ומבין שזו סיטואציה קשה וכואבת שאני לא זוכר כמותה. לראות כאן את המיטות הריקות, את השחקניות והשחקנים והגעגוע גם לבמה וגם לקהל הוא גדול. כל הזמן אמרתי לעצמי 'רק לא לבכות רק לא לבכות' אבל אי אפשר, הדמעות באמת זולגות מעצמן - ואתה בוכה דווקא בשירי ילדים כי אתה חושב על כל הילדות והילדים שנמצאים שם חטופים בעזה והמשפחות. ואני גם חושב על החיילות והחיילים, שמבחינתי הם ילדים ויישארו ילדים והם שומרים עלינו כרגע. זה קשה וכואב והלב שלי הוא כרגע קרוע אבל הוא עם עם ישראל. זה היה המעט שאני יכול לעשות".
במהלך הטקס אורנה דץ שרה את "ילד השדה" שכתבו גדעון כפן וזאב טנא, שנפתח במילים – "כשהילדים נמים זה לא תמיד שהם רוצים לישון, הם לא רוצים לדעת". כמה מתאים לילדים שמעדיפים לישון, העיקר לא לדעת את גודל הזוועה.
אחר כך קראו ליליאן ברטו (בעברית) ורונה לי שמעון (באנגלית) מונולוג של הנוסעת המנחמת מתוך המחזה "הילד חולם" מאת חנוך לוין, שמילותיו נשמעו אקטואליות מאי פעם: "יש רגעים שהלב שואל, אבל הפה – מוטב לו שישיר. ילד, נסה לחשוב על כך שחייך וחיי אימך ניצלו. חשוב על האופק המחכה לכם, חשוב על הים, ידעת שאנו עומדים להפליג באוקיאנוס? הנה, נרדם. יצא להפסקה בטרגדיה הקטנה שלו, לשאוף אוויר למהלומה הבאה".
מיצב המיטות הריקות למען החטופים בכיכר הבימה
(צילום: מוטי קמחי)
גם אלמגור הקריאה שיר של לאה גולדברג ולאורה ריבלין הקריאה את "וייטנאם" של ויסלבה שימבורסקה, שבימים אלו מופץ ברשתות בשינוי שמו ל"בארי". רוני דלומי ריגשה כששרה את "אלוהים שלי (רציתי שתדע)" של עוזי חיטמן, שהוא כולו תפילה תמימה לאלוהי הילדים שבא לשאת ברכת שלום לכל הילדים שבעולם. כך גם מירי מסיקה ריגשה בשירת "שיר לשירה". אחריה קראו כל השחקנים יחד קטע מתוך "תפילילה", ספר הילדים המצליח שכתבו מאיה חנוך ומיכל כהן חי וכולו שיר ערש אחד גדול – "סגרנו תריסים / הסטנו וילון/ כיבינו אור גדול / הדלקנו אור קטן / הכרית כבר מחכה / והשמיכה רכה רכה / לילה טוב, בא הלילה /בא הזמן לומר תפילילה".
מירי מסיקה וטל מוסרי מבצעים את "לילה טוב" במיצב המיטות הריקות בכיכר הבימה
( קרדיט: מתוך הפייסבוק של תיאטרון הבימה)
לקראת סיום האירוע, אותו ארגן משה קפטן - המנהל האמנותי של התיאטרון, שרה מסיקה את "לילה טוב" מתוך "הכבש הששה עשר", כשליאור רונן מלווה אותה בפסנתר ומוסרי מבצע בדמעות את המונולוג שבשיר. "תודה לכל העוסקים במלאכה", הוסיף בסיום, "תודה לעם הנפלא, 30 ימים 16 שעות 6 דקות ו-18 שניות. מי ייתן ונזכה שישובו בנות ובנים לגבולם במהרה. לילה טוב".
