במשך שנים זה היה הגילטי פלז'ר שאסור לדבר עליו. תחביב ממכר שנעשה רק לבד ובלילה, מבלי שאף אחד רואה. דייט עם האישה שאין להגיד את שמה: דניאל סטיל. את המדפים בספרייה שבסלון מילאו טולסטוי, עמוס עוז ודויד גרוסמן, אבל השידה שליד המיטה הייתה עמוסה בכריכות רכות וצבעוניות, עם כותרות כמו "תהפוכות", "יד הגורל", "ההבטחה" ו"הטבעת". עם השנים והציניות, סטיל פינתה את מקומה לכותרים אחרים, יש שיגידו איכותיים יותר, ולכאורה כך הסתיים הרומן שלי עם הרומן הרומנטי. אלא שבזמן שנרדמתי מעל דפי הספר האחרון שמבקרי הספרות טענו שחייבים לקרוא, הרומן הרומנטי זכה לעדנה מחודשת, וכעת הוא פופולרי יותר, מוכר יותר ומככב כמעט בכל בית. אתם יכולים להמשיך לקרוא לזה "ברידג'רטון" אם זה גורם לכם להרגיש יותר טוב עם עצמכם, אבל כך או כך, הרומן הרומנטי חי, בועט ונאנק מרוב עונג.
כתבות נוספות למנויים:
ספק אם ההיסטוריונית האמריקנית לורל תאצ'ר אולריך התכוונה לזה כשהיא אמרה שנשים מנומסות לא עושות היסטוריה. סביר שהיא כיוונה ללוחמות צדק שנאבקות על שוויון זכויות. אבל גם ההיסטוריה התרבותית שלנו רצופה בנשים בעלות תעוזה שחוללו תמורות משמעותיות, תוך התעלמות מהזלזול ומהביקורות שמסביב. אחת הבולטות שבהן היא קים קרדשיאן, וכזו הייתה גם דניאל סטיל, שלקחה ז'אנר שהיה ידוע כרומנים למשרתות והפכה אותו לנגיש ואהוב על ידי נשים מכל שכבות האוכלוסייה והגילים. היא בנתה עלילות חסרות טעם אך מענגות, והוציאה ספרים בקצב מסחרר (לפעמים אפילו ארבעה בשנה), עד שבלתי נמנע לכנות אותה "המקדונלד'ס של הספרות". אבל עם כל הלעג, בכל זאת מדובר באישה שכמעט כל אחד מ-190 הספרים שהיא הוציאה (ואצבעותיה עוד נטויות) הפך לרב מכר, ושעשתה את כל הונה, הנמדד בכ-390 מיליון דולר, לגמרי בכוחות עצמה (ותוך ניהול חמישה קשרי נישואים, חמישה גירושים ותשעה ילדים). היא זו שהפכה את הרומן הרומנטי למה שאנחנו מכירים כיום: קינוח מושחת שאי אפשר להפסיק לאכול, גם אם אחריו יש אשמה נוראית וקצת בחילה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כיום סטיל נחשבת לפחות רלוונטית, אך הרשימה הארוכה של סופרות רומנים מצליחות רק הולכת ומתארכת, וכוללת גם לא מעט סופרות ישראליות. הרומן הרומנטי הפך שם כולל לתת-ז'אנרים, ובהם ספרות ארוטית, שזכתה לפריצה מאז יציאתו של "50 גוונים של אפור", סדרות ספרי מאפיה רומנטיים, רומני פנטזיה, רומנים המיועדים למתבגרים וגם רומנים גאים, כמו "עוצר נשימה" (שסדרה המבוססת עליו מככבת בנטפליקס), "פגום" ו"אדום לבן וכחול מלאכותי" (שגם הוא בשלבי הפקה). עם ההפקות הקולנועיות והטלוויזיונית הנוספות אפשר למנות את "365 ימים" (שממש לאחרונה עלה בנטפיקס גם ההמשך שלו), "המועמדת", "הגבר הזה", "אסון יפהפה" ו"איתנו זה נגמר". אז אפשר להמשיך להתנשא על הרומן הרומנטי, או להבין שאם אי אפשר לנצח אותו, לכל הפחות ניהנה ממנו.
"עד שנות ה-80 רומן רומנטי היה שם קוד לספרים באיכות גרועה", אומרת ד"ר ארנת טורין מהחוג להוראת תקשורת במכללת גורדון לחינוך. "בדרך כלל הם הוגדרו על דרך השלילה. זה היה שם כולל לספרות נשים שהיא נמוכה, שאין לה עומק או ערך אסתטי, שאין בה עלילה מנומקת או פיתוח דמויות. אבל החל משנות ה-80 של המאה הקודמת, התחילו לתת יותר תשומת לב לרומן הרומנטי במחקר התרבות".
אם מאיר אריאל טען שבסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפשר לומר שבסוף כל רומן רומנטי אליזבט בנט בוהה במר דארסי יוצא מהאגם עם חולצה רטובה. לדבריה של ד"ר טורין, סיפור האהבה המיתולוגי של ג'יין אוסטן, "גאווה ודעה קדומה", הוא הנרטיב הקלאסי לעלילות של רומנים רומנטיים מאז המאה ה-19 ועד היום.
"לספרים האלו לרוב יש נוסחה די ברורה, עלילה סכמטית שבמהלכה אישה צעירה פוגשת גבר מבוגר, בדרך כלל גדול ממנה באופן די משמעותי, מנוסה ממנה, גם מינית, איש העולם הגדול. היא לא עשירה, על גבול הענייה, במעמד הבינוני-נמוך, אין לה רשת קשר טובה, היא הרבה פעמים יתומה ומפלסת את דרכה ברמה של הישרדות, ואילו הוא נהנתן, אפילו בעל דם כחול. המפגש ביניהם רווי ניצוצות, קונפליקטים, שורה של עימותים טעונים מאוד. הוא יכול להאשים אותה בכל מיני דברים שהיא עשתה לו – שהיא מניפולטיבית, מופקרת, שהיא גנבה לו משהו, שהיא מאחזת עיניים, שמשהו בה לא נכון. היא מתנגדת, וההתנגדות הסוערת שלה שונה מההתחנפויות שהוא רגיל לקבל מהסביבה. הוא מתרשם, מזהה בה איזו נקודה של טוהר, מתרכך ומתחיל להקסים אותה. או אז היא חושבת: 'מה אני אעשה? התאהבתי במישהו שלגמרי לא סביר שהוא ירצה אותי', ואז הוא דווקא כן מציע נישואים. זו העלילה הקלאסית, ויש וריאציות''.
וזה בהכרח חייב להיות לא איכותי?
"אנחנו מדברות על טווח מאוד רחב שבקצה אחד שלו יש את '50 גוונים של אפור', שזו מין וריאציית BDSM על הסכמה של הרומן הרומנטי - ולטעמי זו לא ספרות טובה, היא לא מייצרת את הרגע הזה שקורה כשעומדים מול יצירה גדולה - ובקצה השני יכול להיות ספר כמו 'אנקת גבהים', שאני זוכרת שכשסיימתי לקרוא אותו הרגשתי מטולטלת כמו אחרי חקירת שב"כ מרוב העוצמה שלו. אז יש בז'אנר גרוע ויש טוב. כמו שבסיטקום יש את 'שמש' ויש את 'סיינפלד'''.
אז איך בכל זאת, כפי שציינת בהתחלה, זה הפך לשם קוד לספרות גרועה?
"הערכה של יצירות אמנות, ובכלל זה ספרות, היא בעצמה נושא מאוד רחב, כשהמוסכמה השלטת במחקר היא שמי שקובע אלו האליטות. כשאנחנו מבקשים מקהל מסוים להגיד שמות של חמישה ציירים גדולים, הם ייתנו שמות של גברים לבנים כמו פיקאסו, רמברנדט ולאונרדו דה וינצ'י. אותו הדבר אם נבקש מהם שמות של מלחינים גדולים, יגידו לי באך ובטהובן, בלי אף שם של אישה או של גבר מהמזרח. אז אנחנו רואים שאיכות היא פונקציה שתלויה במי האליטה".
אז האליטה הגברית הלבנה החליטה שהרומן הרומנטי חסר ערך. אבל מה הנשים עצמן חושבות עליו? האם הוא משמר את ההנחה שאישה בגיל מסוים בהכרח נמצאת בחיפוש אחר בעל (או חמור מכך – גבר שאפשר לתקן), או שאולי הוא מפגיש אותנו עם נשים עצמאיות, שלא מוותרות על העקרונות שלהן בקלות?
על פי ד"ר טורין, מדובר בוויכוח ותיק ומר בין הפמיניזם המוקדם לפמיניזם המאוחר. "הגישות הפמיניסטיות הקלאסיות אומרות שכל הסיפור הזה הוא תודעה כוזבת. בגל הפמיניסטי של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, שולמית פיירסטון כתבה את הספר 'הדיאלקטיקה של המין', ואני זוכרת שעל הכריכה שלו כתוב 'פרק 6 עשוי לשנות את חייך', ופרק 6 עוסק ברומנטיקה. היא כתבה שם שהמיתוס הרומנטי הוא מנגנון שנועד לגרום לנשים להאמין שהדבר הכי טוב שיכול לקרות להן בחיים זה לפגוש גבר ולהתחתן איתו, ובעצם זה סידור שמתגמל גברים. נשים הרות, מטפלות בילדים, ואחרי שהן עובדות הן חוזרות הביתה ומכינות ארוחת ערב, והן מסדרות ומתקתקות. הן חיות במציאות של משמרת כפולה ואי קידום בעבודה, כל הזמן נתונות למרות ולהטרדות מיניות, ואז עוד אומרים להן שזו עסקת חייהן ושזה הדבר שצריך לשאוף אליו.
"פיירסטון כתבה את זה לפני 50 שנה, אבל אם תסתכלי על סדרות כמו 'סקס והעיר הגדולה' ו'אלי מקביל', את תראי שגם אצל נשים שהן חופשיות ובעלות מקצוע יש כל הזמן עננה שמרחפת מסביב ושואלת: 'אבל איפה הגבר בחיים שלך? איפה האהבה? למה את מתעסקת בטפל ולא בעיקר?'".
על פי הגישה הזו, הרומנטיקה קיבלה את ממדיה המפלצתיים והפכה להיות הכרחית בכל יצירה או שיח מהרגע שנשים יצאו לעבוד. "עד לאותה נקודה, כל הבית והעבודה היו יחידה אחת. המשפחה גרה בבית, יצאה לעבוד בשדות שמסביב וחזרה בערב הביתה. נשים יכלו לעבוד בשכר רק בזנות או בהנקה. בשלב מאוחר הן יכלו לעבוד בטיפול, כמו מרי פופינס. אבל כשנולדו בתי החרושת, אישה יכלה לצאת מהבית וללכת לעבוד ולהרוויח סכום זעיר, אבל קבוע. בגלל שהמעמד והחופש שלהן עלו, היה צורך במנגנון שיגיד להן שההגשמה האמיתית שלהן היא לא בעוד משמרת בבית חרושת, אלא בגבר וילדים – וזה התפקיד של הרומנטיקה".
הפמיניזם המאוחר, לעומת זאת, טוען שהגישה הישנה מתנשאת כלפי משהו שמביא רווחה ומתיקות לחייהן של הנשים. "מי שאומרת שאסור ליהנות מהרומנים כי זה שקרי, בעצם אומרת לאישה שקוראת אותם: 'אני יודעת מה טוב בשבילך יותר טוב ממך. את צריכה לקרוא את רוזה לוקסמבורג לפני שאת הולכת לישון ולא את '50 גוונים של אפור', ואת צריכה לפנטז על עולם שוויוני יותר, לא על גבר שייקח אותך בתשוקה'. הפמיניזם המאוחר טוען שאם נסתכל מה קורה בספרים עצמם, נראה ש-90% מהעלילה מתארים קונפליקט שבו הגיבורה מראה לגיבור מאיפה משתין הדג, ורק בעשרת העמודים האחרונים היא מתרצה ומוכנה להתחתן. יש פה התנגדות, יש פה דוגמה לאישה עם תעוזה, עם כוח פנימי, עם אומץ שלאחרות מסביבה אין. בנוסף, היא מבייתת אותו. היא לוקחת מישהו שהוא גס רוח והופכת אותו למתחשב ועדין ואוהב, וזו פנטזיה לגיטימית מבחינה פמיניסטית".
ד"ר טורין: "כשנשים לוקחות ספר כזה לידיים שלהן, הן משדרות לכל המשפחה שלהן 'תעזבו אותי בשקט'. הן סוף-סוף לא עסוקות באף אחד ולא במטלות הבית. זה הזמן שלהן עם עצמן, והוא זמן מקודש. ואם זה התפקיד של הרומן הרומנטי בחיים שלהן, אז אין פמיניסטי מזה"
ד"ר טורין מציינת גם את המחקר של ג'אניס ראדווי משנות ה-80, "קהילות פרשניות ואוריינות משתנה", שבדק אם יש הבנה נכונה באופן אבסולוטי של טקסטים, או שההקשרים התרבותיים והחברתיים שלנו משפיעים על האופן שבו נפרש אותם. היא חקרה נשים שקוראות רומנים רומנטיים באופן קבוע, וגילתה שהן נוטות לתת חשיבות לעליונות של הגיבורה, ואף לקבל השראה מהעוצמות שהן מצאו בה ומההצלחה שלה לגרום לגבר להעריך אותה.
8 צפייה בגלריה
בגדים יפים, קריירה נחשבת, אבל איפה הזוגיות? מתוך ''פשוט ככה''
(צילום: באדיבות HOT ו-NEXT TV)
במקביל, מציינת ראדווי, הן שאבו הנאה מהפעולה הפיזית של הקריאה. הן יצרו לעצמן זמן ומרחב שבו הן כבר לא מחויבות לטפל באף אחד. "כשנשים לוקחות ספר כזה לידיים שלהן, הן משדרות לכל המשפחה שלהן 'תעזבו אותי בשקט'", מסבירה ד"ר טורין. "הן בעצם אומרות שעכשיו זה הזמן שלהן להתענג, עם או בלי אמבטיה, עם או בלי אור נרות וקטורת. הן סוף-סוף לא עסוקות באף אחד ולא במטלות הבית. זה הזמן שלהן עם עצמן, והוא זמן מקודש. ואם זה התפקיד של הרומן הרומנטי בחיים שלהן, אז אין פמיניסטי מזה".
זה גם נותן להן לגיטימציה להתעסק במיניות שלהן.
"נכון. זה נותן דרור למיניות, וגם עונה על הפנטזיה להיות מטופלת. תמיד יש איזו סצנה שהוא יוצק ברנדי לגרונה, מכסה אותה. זו הפנטזיה שסוף כל סוף מישהו יטפל בי, ולא רק אני בכל העולם".
אז לאיזו אסכולה את שייכת?
"אני בכל זאת חושבת שזה טקסט פטריארכלי, ואפילו מתביישת מעצמי שבכל פעם שאני רואה וריאציה על 'גאווה ודעה קדומה' אני מתרגשת".
מאז ההצלחה הפנומנלית של הספרים והסרטים מסדרת "50 גוונים של אפור", הרומן הרומנטי הוא כבר לא מסוג הספרים שקונים במבוכה ששמורה לקניית קונדומים. בארצות הברית זהו הז'אנר הנמכר ביותר, וגם בארץ הם מככבים על המדפים הראשיים בחנויות הספרים הגדולות, ומובילים ברשימות רבי המכר. אחת הנשים שאחראיות לשינוי התדמיתי בישראל היא לינדה מזרחי. גם היא מציינת את יציאת "50 גוונים" כאירוע המחולל ברומן שלה עם רומנים. "הספר הזה פתח אותי לז'אנר. אחריו קראתי את כל הרומנים שיצאו. היו אז רק שתי הוצאות שתרגמו ספרים, וממש התחננו מהן לתרגם יותר. היינו צריכות להגיד תודה אם היו מתרגמים לנו ספר בחצי שנה. הייתי הולכת לספרייה, מתכופפת לאיזה מדף נסתר ומחפשת מה עוד לא קראתי. עד שיום אחד הספרנית אמרה לי 'לינדה, אין לי ספרים לתת לך'. נכנסתי ללחץ – איך אני אסתדר בלי ספר לסוף השבוע? ואז הבנתי את החוסר בארץ, והחלטתי שאני חייבת לעשות שינוי".
מזרחי העלתה על הכתב סצנה שהייתה לה בראש, וכך נולד הספר הראשון שלה, שבהמשך התגלגל לכדי טרילוגיה. "הדפסתי את הספר ב-500 עותקים ופחדתי שאני אתקע עם כל הכמות הזו, אבל הכול נמכר תוך שבוע. עם ההצלחה, בנות שראו שהצלחתי ביקשו ממני חוות דעת על הטיוטות לספרים שהן כתבו. ואז התחלתי לקרוא, וגיליתי שיש הרבה כותבות מוכשרות". ההכרה הזו הביאה אותה לפתוח את הוצאת "יהלומים", שבמסגרתה היא מוציאה ספרות רומנטית תוצרת כחול-לבן. "שרון צוהר היא הסופרת הראשונה שהוצאתי ספרים שלה, כיום היא כבר בספר ה-13 שלה. גם שרון חיות גינת אצלי, מי שכתבה את 'הלביאה הלוחמת', אחד הספרים המצליחים בז'אנר".
מזרחי עצמה כתבה שישה ספרים נוספים, והיא עוד מרגישה צורך להסביר את ההספק הנמוך יחסית לסופרות בז'אנר: "יש לי פחות זמן לכתוב. מלבד הוצאת 'יהלומים' פתחתי גם את הוצאת 'אדל' לספרות רומנטית מתורגמת ואת הוצאת 'מטאור', שבה אפשר למצוא ספרים משאר סוגי הסיפורת כמו מתח, יהדות, עיון, מדע ונוער. אני כל הזמן חושבת איך לחדש, איך לעשות דברים שעוד לא עשו כאן. אני עושה מהפכות".
מזרחי מספרת שגם החדירה לרשתות הספרים הגדולות לא הייתה פשוטה. "כשפתחתי את ההוצאה פניתי למפיצים שמכניסים את הספרים לחנויות, ואף אחד מהם לא רצה להתעסק עם הז'אנר הזה. בסוף מצאתי את המפיץ שהסכים, וכיום כל מי שלא רצה בוכה".
ויש בכלל מקום לכל הסופרות האלו בארץ?
"ברוך השם אין תלונות. הולך לנו טוב".
כיום יש למזרחי צוות שלם שמחליט אילו כתבי יד יזכו להתפרסם ואילו לא. "שולחים אליי המון, ואני בוררת אותם בפינצטה. אבל אני רוצה לתת במה, כי בסך הכול פתחתי את ההוצאה כדי לתת הזדמנות לסופרות כחול-לבן, אז אם אני מרגישה שהעלילה מאוד טובה והכתיבה פחות, אני אעזור".
לך לא נמאס? הרי בסוף תמיד יש רומן עם סוף ידוע.
"לקוראות לא נמאס, וגם לי לא. אני גם מחפשת להשתדרג. פעם הייתי מביאה את העלילות הקלאסיות, של האישה חסרת האמצעים והגבר העשיר שסוחף אותה, אבל היום אני מביאה עלילות יותר מסובכות, הגבר כבר לא עשיר, הגיבורה כבר לא מסכנה. יש הרבה ספרים על אהבה צעירה בגיל הקולג' שמצליחים, מתח, פנטזיה, אופל. יש ז'אנר חדש שנקרא טאבו, שבו יש גיבורים עם הפרש גילים משמעותי. אני מגוונת לקוראות, אני נותנת להן הכול מהכול, אבל בסופו של דבר זה תמיד רומן. מהרומן לא ברחתי".
לינדה מזרחי: "אם בכלל לא יהיה מין בספר, הקוראות לא יקנו, אבל אם יהיה יותר מדי הן גם לא יקנו. הן לא שטחיות. הן רוצות שזה יהיה במינונים הנכונים, איפה שצריך. בסופו של דבר הן רוצות להיסחף, להתאהב"
מאיפה את שואבת את המוזה לספרים שלך?
"זה יכול להתפתח ממחשבה שעוברת לי בראש על איזו גיבורה, או מסיפור שאני שומעת. עכשיו למשל שמעתי חברות שלי מדברות על זוג גנבים שנתפסו, ופתאום באה לי עלילה בראש".
וההשראה לסצנות סקס?
"אני כותבת מאוד סולידי. הגיבורות שלי לא עוברות הרפתקאות בין הסדינים. אני לא כותבת ארוטיקה, אצלי זה יותר תבלין. אני גם משתדלת לא להגזים, שלא יהיו מעל חמש סצנות מיניות. אני לא רוצה שזה יהיה העניין המרכזי בספר".
אבל זה לא העניין שלשמו הן קוראות את הספרים?
"היום כבר לא. זה נכון שאם בכלל לא יהיה מין בספר הן לא יקנו, אבל אם יהיה יותר מדי הן גם לא יקנו. הן לא שטחיות. הן רוצות שזה יהיה במינונים הנכונים, איפה שצריך. בסופו של דבר הן רוצות להיסחף, להתאהב".
את לא חוששת שבספרים האלו את מוכרת להן פנטזיה לא מציאותית לגבי סקס וזוגיות?
"לא, הן מבינות שהן קוראות פנטזיה. זה כמו לראות סרט עם בראד פיט – זה ברור שזה לא מה שיש לנו בבית, אז שלא נראה סרטים עם בראד פיט יותר? ולפחות בספרים אפשר לדמיין את הבעלים".
גם שני ויסלברג, מנהלת קהילת "כל הרומנטיקה הזאת" ברשת, חושבת שהרומן הרומנטי לא מזיק למערכות היחסים שבחיים האמיתיים אלא אפילו להיפך. "אחד הדברים שאני שומעת בקבוצה זה שזה משפר את הזוגיות. ולאו דווקא את חיי המין, כי ברור שכשקוראים על סקס טוב זה מעורר את החשק. אני יכולה להעיד על עצמי שכשאני קוראת ספר רומנטי טוב, בא לי לחבק את בן הזוג שלי. הוא תמיד צוחק שאני אוהבת אותו יותר כשיש לי ספר טוב, וזה לא בקטע מיני, פשוט בא לי לאהוב אותו. זה גורם לי להעריך יותר את מה שיש לנו. גם דנה לדרמן אזולאי, שפתחה את הקבוצה יחד איתי, אומרת שכשיש ספר טוב, היא ובעלה בירח דבש".
ההתאהבות של ויסלברג התרחשה בתקופת הצבא. "כשהייתי חיילת עשיתי כל יום נסיעות של שעה וחצי לכל כיוון. ממש במקרה חבר שלי קיבל ספר עם תמונה של נעל עקב עליו, אז הוא נתן לי אותו במתנה. בכלל לא קראתי ספרים עד אז, אבל בכל זאת לקחתי אותו לנסיעה ופשוט לא שמתי לב כמה מהר עברה לי הדרך. זה היה על מיליונר עשיר עם עבר אפל שלא מוכן להתחייב, ואז הוא פוגש מישהי שמתקנת אותו, הכי הרבה קלישאות שאפשר, אבל הוא העביר לי את הנסיעה מבלי ששמתי לב. גיליתי שזו סדרה של ספרים וממש שמחתי לנסוע איתה לבסיס, אבל כשהיא נגמרה נשבר לי הלב ושוב הנסיעות הפכו לסיוט. התחלתי לחפש עוד ספרים, ולא היה כמעט כלום".
בשיטוטיה אחר הספר המושלם הבא, ויסלברג הגיעה לספר גרוע במיוחד: "זה היה הספר הכי גרוע שקראתי בחיים שלי, עד היום שום דבר לא מתעלה עליו. חיפשתי מקום לכתוב בו ביקורת על הספר, ומצאתי בפייסבוק קבוצת ביקורות על ספרים. פרסמתי בה את הביקורות, וקיבלתי הודעה ממש מגעילה מהמנהל, שכתב לי שאלו ספרים לא צנועים ושזה פוגע באנשים בקבוצה. נעלבתי מזה מאוד. זה היה שיימינג על מה שאני קוראת וממש התביישתי, אבל לא ויתרתי ומצאתי עוד קבוצה. כתבתי גם שם, והתפתח דיון שהצטרפו אליו גם סופרות, אנשים דתיים, נשים מההוצאה של הספר. לדנה הייתה אז קבוצה קטנה וסודית. היא הזמינה אותי אליה, וסוף-סוף הרגשתי שיש שם מרחב בטוח. באותה תקופה לא תרגמו הרבה ספרים. פנינו להוצאות והן לא רצו לתרגם את הספרים האלו, אז החלטנו שאנחנו צריכות לצאת מהבושה ולהיות אקטיביות יותר, ושאם אנחנו רוצות שיפסיקו לצחוק עלינו, אנחנו צריכות להפסיק להתבייש. דנה סגרה את הקבוצה הסודית ופתחנו את 'כל הרומנטיקה', וזה גדל ממש מהר".
כיום הקבוצה כוללת כמעט 50 אלף מעריצים ובעיקר מעריצות של הז'אנר, ושני ודנה מארגנות לחברות השקות של ספרים, חשיפת כריכות של ספרים חדשים ושלל מבצעים ופעילויות. הוצאות הספרים כבר יודעות לפנות אליהן כדי לקדם השקות חדשות ולהבין את דרישות הקהל. "כיום לדעתי יש יותר מ-20 הוצאות שמתמחות רק ברומנטיקה, והן מגיעות לקהל דרך הקבוצה. הן מתייעצות עם הקהל על הכריכה, ואם מישהי כותבת המלצה על ספר באנגלית, תוך רגע הן קונות את הזכויות שלו".
יש גם גברים בקהל?
"יש. הם בערך 5%-8% מהקבוצה. רובם שקטים, אבל כל הזמן מצטרפים גברים לקבוצה, ואני שמה לב שאם יש שיח על סרט שמבוסס על ספר, פתאום הם מגיבים".
על פי ויסלברג, נשים אוהבות את הבריחה מהמציאות שהספרים האלו מספקים, והסקס שבהם הוא ממש לא העניין המשמעותי: "יש ספרים שיש בהם הרבה סצנות סקס, ורוב הקוראות לא אוהבות את זה, הן מתלוננות שאין כמעט עלילה. לפעמים למין יש משמעות או שזה מתאים לדמויות, לעלילה, כמו ספרים על המאפיה, שזה מאפיין את ההתנהלות שלהם. אבל יש גם ספרים בלי מין בכלל, למשל יש רומן גאה שנקרא 'בנוי לקשר'. יש בו 500 עמודים, ואין בו סצנת סקס אחת. למרות זאת הוא הצליח מאוד".
את מופתעת מההצלחה של הקבוצה?
"ידעתי שיש הרבה נשים שרוצות את זה, אבל האם חשבתי שנגיע למצב של 20 הוצאות שמתעסקות רק ברומנטיקה ו-50 אלף אנשים בקבוצה? ממש לא. אני כל פעם חושבת שמיצינו את הפוטנציאל, ואז אני עושה עוד משהו, למשל פותחת טיקטוק, ותוך חודש מתווספים אלפי צעירים וצעירות".
למה את חושבת שכל כך מזלזלים בז'אנר?
"כי תמיד נוח לזלזל בדברים שנשים אוהבות. יש זלזול במה שעושה טוב לנשים. ואני גם חושבת ש'50 גוונים של אפור' היה שגריר לא טוב. גם נשים יוצאות ממנו גרוע וגם גברים. זה בעיניי אחד הספרים הכי לא טובים שיצאו, והוא עשה לנו נזק".
גם בוורלי ג'נקינס, סופרת שנחשבת פורצת דרך בתחום הרומנים הרומנטיים עם גיבורים אפרו-אמריקנים, חושבת שהרקע לזלזול הוא מגדרי. בסרט התיעודי Love Between The Covers היא אומרת: "נכון שזו פנטזיה, אבל ככה גם הסרטים של ארנולד שוורצנגר. ארנולד אף פעם לא מת בסרטים שלו, אז למה לרדת על נשים בגלל שהן קוראות ספרי HEA (Happily Ever After, הם חיו באושר ועושר – ת"נ). גם לגברים יש HEA. הרי סילבסטר סטאלון אף פעם לא מת".
גם דניאל סטיל יוצאת נגד הביקורות, ובאחד הריאיונות, כשנשאלה אם היא לא חושבת שרומנים רומנטיים הם ספרים ברמה נמוכה שנשכחים מהר, ענתה: "אני חושבת שספרות פופולרית יכולה לשרוד. שהיא שורדת. צ'רלס דיקנס הוא דוגמה מובהקת לזה, כי גם אותו האשימו שהוא שטחי ורודף בצע. אין מה לעשות, זה מה שאנשים רוצים לקרוא" - ולפחות עם זה אי אפשר להתווכח.
