רוב הידע של חילונים על הקהילה החרדית מגיע מסדרות על חרדים. בתפיסה החילונית, זוהי קהילה סגורה ברובה שלא מעוניינת לאפשר כניסה למי שאינו שותף לאמונה ולאורח החיים שלה. מהתקשורת אנחנו מקבלים את ההתפתחויות הפוליטיות של הקהילה, או סיקור של לוויות המוניות. את ענייני הפנים אנחנו מפנימים מסדרות כמו "שטיסל", "המורדת", "שבאבניקים", "מרחק נגיעה", "מתיר עגונות" וכיוצא באלה.
קטע מתוך "ריקוד האש"
(קרדיט: באדיבות yes)
אין לנו, החילונים, דרך לדעת עד כמה הסדרות האלו הן מראה מהימנה של החיים בקהילה חרדית. אנחנו מקבלים שטריימלים, גרביונים 300 דנייר, "יישכוח" ו"בעייזר השם", ומניחים שמדובר בסדרה אותנטית. עם הזמן התפתח מן ז'אנר שעטנז מעניין - סדרות שמיועדות באופן טבעי לקהל חילוני ומציגות דילמות שגם הוא יכול להזדהות איתן, אבל מתקיימות בסביבה חרדית, על כל המגבלות והאיסורים שמאפיינים אותה.
רמה בורשטין-שי היא יוצרת שיושבת בדיוק על הנישה הזאת. כחוזרת בתשובה היא מכירה את שני העולמות, ושני סרטים שלה - "למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר" - שמיועדים לדבריה לקהל חילוני, זכו להצלחה מסחרית ואמנותית. עכשיו היא מגיעה גם לטלוויזיה עם "ריקוד האש", שעלתה אתמול (א') ב-yes, סדרה שקשה לאמוד איזה חלק ממנה נשאב מהעולם החילוני ואיזה מהקיום החרדי. את הסיפור שלה אפשר להגדיר כסיפור אהבה בלתי אפשרי. כמו ב"מרחק נגיעה" או בסיפורים מסוימים ב"שטיסל", או להבדיל בדרמות תקופתיות בסגנון ג'יין אוסטן - המתח ב"ריקוד האש" נבנה על בסיס אהבה רומנטית ותשוקה שמועצמות בהיעדר היתר חברתי לממש אותן.
פייגי (מיה עיברין) היא נערה בת 18 שראייתה לקויה, ושחיה עם אמא פגועת נפש שמתעללת בה רגשית (נועה קולר). מי שמצליח למשות אותה מהייאוש הוא הרב נתן (יהודה לוי, בתפקיד שזיכה אותו בפרס השחקן הטוב בפסטיבל "סירייס מאניה"), רב כריזמטי עם הבנה פסיכולוגית וכישרון לסייע לאנשים במצוקה נפשית, בעיקר לנשים. פייגי מתמודדת עם אהבה בלתי ניתנת למימוש לרב נתן, נשוי עם ילד, ובאופן שאינו ברור לחלוטין (לפחות בארבעת הפרקים הראשונים) הקשר ביניהם הופך אותה לאישה דעתנית וחזקה, ובשלב מסוים אפילו המשקפיים שלה נעלמות.
אלא שהעובדה שהרב נתן מושך אליו בעיקר נשים במצוקה שמבקשות את עזרתו לא מתקבלת בעין יפה בקרב הקהילה הטבריינית שלו, שמכנה אותו "רב'ה של נשים", בעיקר לנוכח מקרה מהעבר שכנראה כלל יחסים אסורים בינו ובין אחת הנשים שסייע להן. ברקע מתקיים גם מאבק בינו לבין אחיו הצעיר, שרוליק (עידו ברטל) על תואר האדמו"ר החדש, לאחר מותו של אביהם, האדמו"ר הקודם, כשעברו של הרב נתן מונע ממנו להיכנס לתפקיד למרות היותו הבן הבכור.
"ריקוד האש" כביכול מספקת לנו הצצה לעולם סגור, אבל הרב נתן הוא דמות כמעט פנטסטית ביקום החרדי, בניגוד לרב מ"מתיר עגונות", שהוא מקורקע ושקול יותר. בורשטין-שי מעוניינת שהצופה ירצה בהצלחתו, כסמן של יושר ומודעות עצמית, וזה בניגוד לקונצנזוס בקרב הקהילה החרדית של ריקוד האש", שמאמינה ש"רב'ה של נשים" הוא ביטוי של פריצוּת ועוון. מההיבט הזה, "ריקוד האש" מסקרנת כי התחושה היא שבורשטין-שי מתקוממת נגד חוקי החברה שהיא חיה בה, והסדרה שלה היא כמעט קריאה לעזרה או משאלת לב שאדם מסוגו של הרב נתן יתקיים במציאות, ופחות יהווה הצצה לעולם האמיתי.
מבחינה מבנית, "ריקוד האש" לא בהכרח עשתה את ההסבה המלאה מסגנון קולנועי לסדרת טלוויזיה. המבע האמנותי שלה, הקצב האיטי, הדיאלוגים שמכילים מינון גבוה של משפטים סתומים או תובנות פסיכולוגיות שאינן בהכרח מספקות הצצה אמיתית לנפש הדמויות - כל אלה לא תמיד משרתים את הסיפור. גם המהלך שעוברת פייגי, הגיבורה, לא תמיד קוהרנטי. הקפיצות בזמן מיותרות ומבלבלות ונדמה שהן נעשות רק לשם הדבר עצמו.
שני הפרקים הראשונים מתקשים להתרומם, אבל החל מהפרק השלישי הצפייה נהיית מזמינה יותר. ההתמרכזות של הנרטיב סביב שני צירים - האהבה האסורה של פייגי לרב נתן, מעין רומן רומנטי שמתחבא בדרמה חרדית, והמאבק הפנימי של הקהילה ברצון של הרב לסייע לנשים, יוצרים נתיב ברור יותר שמאפשר לצופה להתביית עליו. הרצון לדעת איך יסתיים סיפור האהבה הזה, או אם הגיבור הכריזמטי ושולייתו הצעירה יצליחו במאבק בקהילה שלמה הוא שלד גנרי שאינו ייחודי לעולם החרדי. אולם בשילוב עם האקזוטיקה של היקום הלא מוכר הזה, הוא הופך את "ריקוד האש" למסקרנת יחסית, גם אם לא עמוקה או אחידה.
