בהקדמה לספר הילדים הראשון של אריך קסטנר, "אמיל והבלשים", מקבל הקורא הצצה לשיטת הכתיבה הייחודית של המחבר, או יותר נכון לאופן בו הוא מזמן את ההשראה לסיפורים שלו. הסופר הגרמני מתאר, בדרכו השנונה והמענגת, מפגש עם מלצר במסעדה שממליץ לו בעקשנות להימנע מכתיבה על הרפתקאות בים הדרומי ולהיצמד ל "דברים שאתה מכיר, הרכבת התחתית, בתי מלון ודברים כאלה, ועל ילדים שרצים לך מתחת לאף כמו שאנחנו פעם היינו רצים". קסטנר חוזר הבייתה ומרגיש שהוא צריך לחשב מסלול מחדש. הוא מחליט לוותר על הרפתקאות הים הדרומי (אותו ים שיככב בהמשך בספרו "שלושים וחמישה במאי") ונוקט בפעולה המתבקשת: הוא נשכב מלוא קומתו על הרצפה ומעביר את הזמן במחשבות עמוקות "ובשקט גמור, כי מחשבות וזכרונות המתקרבים אלינו מתנהגים כמו כלבים מוכים. אם עושים לעברם תנועה חדה מידי... זוווום, הם מסתלקים! ואז אפשר לגדל שערות על כף היד עד שהם מעזים שוב להתקרב".
ממקום משכבו על הרצפה קסטנר מקבל פרספקטיבה. הוא מבחין בדברים שלא הבחין בהם עד כה כמו רגליים של כסאות ותלתלים של אבק, ובנוסף הוא גם זוכה בנקודת המבט הנמוכה יותר, של ילד. מהמקום הזה הזיכרונות מתקרבים אליו לאיטם בהססנות עד שהוא לוכד אחד מהם ומשדל אליו את השאר בלשון רכה. אם תהיתם מה סודו של קוסם המילים, שהיום (ב') מלאו 50 שנה למותו, אולי השתרעות קצרה על הרצפה תספק לכם חלק מהתשובה, אם לא, לפחות תיפטרו מכמה טמפרטורות מיותרות.
את אותו אפקט, אגב, אפשר להשיג גם בקריאה חוזרת של ספרי הילדים העל-זמניים של קסטנר, שעדיין חיים ובועטים גם כמעט מאה שנה אחרי שיצאו לאור. במילייה המכובד של הילד האמיץ אמיל מ"אמיל והבלשים" ו"אמיל והתאומים" והפנטזיה של הסוס המדבר (שאינו מעשן!), נגרו קבלו מ"שלושים וחמישה במאי", תוכלו למצוא גם את מרטין רודף הצדק מ"הכיתה המעופפת", את אנטון העני ורב התושייה ואת החברה החכמה שלו, פצפונת-לואיזה מ"פצפונת ואנטון" ואת התאומות שהופרדו - לי ואורה מ"אורה הכפולה", שהוליווד יצרה בהשראתן סרטים כמו "מותק הילדות התחלפו" (1995) ו"אבא מתארס" (1998). את צאצאיו החוקיים של המילייה הזה תוכלו למצוא בהרבה מאוד מחזות, סרטי קולנוע וספרים אחרים, שנהנו מהתפיסה הייחודית של קסטנר והתכונה היפה שלה שלא להעלות אבק.
לא צריך יום לימודים ארוך כדי לפענח את הסוד של קסטנר – הוא מזנק כמעט מכל עמוד בספרים שלו - הוא ידע לדבר אל ילדים בגובה העיניים. למעשה הוא הוא הגדיל לעשות והקים איתם סוג של אופוזיציה לעולם המבוגרים. הוא לא פספס שום הזדמנות לפנות ישירות אליהם תוך כדי הכתיבה ולנהל איתם דו שיח אינטראקטיבי, כאילו הוא נוכח בחדר. הוא משתף אותם בהתלבטויות שלו כסופר ובעדשות דרכן הוא מביט אל החיים, וכך הוא מקים עם הקוראים הצעירים שלו ברית כנה שמבוססת על שוויון וסקרנות הדדית. הוא מנופף בידיעה שהמבוגרים בעולמם רחוקים משלמות ("לעולם אל תסמכו על אדם עם שפם!", מציע אחד הבלשים של אמיל כמוסר ההשכל של הסיפור). הוא פונה אל הילדים ב"אנחנו, אני ואתם", ומשאיר את ההם, המבוגרים, לעולמם המוזר וחסר ההיגיון, זה שבו הם מעוניינים לקרוא בארוחת הבוקר שלהם על עגל שנולד עם חמש או שש רגליים במקום על הדברים החשובים באמת.
כמו לא מעט אחרים שחיבבו יצירה עבור ילדים אחרים, קסטנר עצמו לא הקים משפחה. הוא קנה לעצמו מוניטין כמי שניהל קשרים רומנטיים עם נשים רבות, ביניהן שחקניות שהשתתפו בהצגות שכתב או שיחקו בתיאטרון שהקים במינכן במחצית חייו השנייה, מבלי להתחייב לאף אחת. הביוגרפים שלו יטענו שברקע תמיד הייתה אמא שלו, האישה של חייו, שלא אפשרה לאף אישה אחרת להשתחל פנימה. כשהיה בן 58 נולד לקסטנר בן מחוץ לנישואים בשם תומאס, כתוצאה מרומן שניהל עם השחקנית פרידל זיברט, והוא תמך בו עד סוף ימיו, שהגיע בשנת 1974, כשהוא בן 75, אז מת קסטנר מסרטן הוושט ונקבר במינכן. הוא נאסף אל אבותיו כשהוא רווק ויש שיאמרו גם עם נטייה לצריכה מוגזמת מעט של אלכוהול.
את ההמלצה שלו – כתוב על מה שאתה מכיר – קסטנר יישם לא רק על הנייר אלא גם במציאות. בלא מעט מספרי הילדים שלו הגיבור הוא ילד עני, אמיץ והוגן, עם אמא דומיננטית ואהובה, לעתים חולנית, ממש כמו שלו. קסטנר נולד בשנת 1899 בדרזדן, לאמו, אידה, שעבדה כספרית ולאמיל, רצען שנאלץ למכור את העסק העצמאי שלו ולעבוד כפועל בבית חרושת, דבר שציער את קסטנר מאוד. אידה הטילה אל כל יהבה על בנה היחיד וקסטנר הילד, שעמד בעול הציפייה ולא העז לאכזב אותה, עשה מאמץ מודע ולא מודע להפוך את עצמו לצאצא המושלם.
6 צפייה בגלריה
"עמד בעול הציפייה" האנדרטה של אריך קסטנר בדרזדן
(צילום: Gabriel Karkovsky / Shutterstock.com)
קסטנר הפך לתלמיד הטוב ביותר בבית הספר ואימץ התנהגות מופתית בבית, אבל כמו ברוב המקרים בהם ילדים מוצאים את עצמם מטפלים בהוריהם, זה לא בהכרח עזר. לא פעם הוא חזר הביתה רק כדי למצוא במטבח מכתבי פרידה דרמטיים מאמא שלו - "איני יכולה עוד!", "אל תחפש אותי" או "היה שלום, נערי היקר!". קסטנר הילד היה מייבב ורץ ברחובות דרזדן כדי לחפש אותה. ברוב המקרים הוא מצא אותה ניצבת על אחד הגשרים בעיר ומשקיפה על הנהר. "הרגשתי לפעמים ממש עייף מלנצח תמיד ורק לנצח", הוא מודה באוטוביוגרפיית הילדות שלו, "כאשר הייתי נער קטן", שגם היא מיועדת לילדים. "דבר אחד בלבד החזיק אותי, אהבתי באמת את האמא המושלמת הזאת".
כשהתבגר נשלח קסטנר למכינה בסמינר למורים אבל לאט לאט הבין שהוא סולד משיטת הלימוד שנועדה לצקת תלמידים בתבנית אחידה, ההולמת את צורכי המדינה (היוש, רוג'ר ווטרס!). כשעמד לראשונה מול כתת תלמידים בשנות העשרה שלו, הוא - והם – הבינו בלית ברירה שהוא לא באמת ניחן בכישורים שדורש המקצוע. הוא החליט ללמוד באוניברסיטה, עניין לא רגיל בהתחשב במעמדו הסוציו-אקונומי, אבל ב-1917 גויס לצבא הגרמני ושובץ בקורס קצינים. המלחמה אמנם הסתיימה לפני שהספיק להישלח לחזית ולהגשים את עצמו כלוחם, אבל זה לא הפריע לו להבין שהוא מתעב כל מה שקשור למדים, להירארכיה נוקשה ולשבירת האינדיבידואל המתבקשת במסגרת הצבאית.
קסטנר למד באוניברסיטה בלייפציג והחל לפרסם פיליטונים, מאמרים, מחזות ושירים. ב-1928 הוא פרסם את ספר הילדים הראשון שלו – "אמיל והבלשים", בעקבות אתגר שהעמידה לו המו"לית שלו. המאמץ השתלם – אמיל זכה עם יציאתו לפופולריות רבה בגרמניה וגם מחוצה לה. מבלי להתכוון קסטנר ייסד ז'אנר חדש של כתיבה לילדים: הוא היה הראשון שכתב ספרי מתח ובלשות לילדים שילדים מככבים בהם, ולא רק כדמויות פאסיביות אלא לוקחים את המציאות בידיהם ומשנים אותה. אם עד אז עלילות של ספרי ילדים התרחשו בעולמות רחוקים ופנטסטיים ואיש לא הטריח את עצמו לתהות בנוגע לקיום היומיומי שלהם, קסטנר צלל פנימה אל עיר אמיתית, סכנות אמיתיות ולא היסס לעמת אותם עם עובדות החיים הפחות נעימות.
6 צפייה בגלריה
ייסד ז'אנר חדש של כתיבה לילדים. גלויה של אריך קסטנר ו"אמיל והבלשים"
(צילום: Mirt Alexander / Shutterstock.com)
מלחמת העולם השנייה ועליית הנאצים לשלטון בגרמניה העכירו, בין היתר, גם את קריירת הכתיבה של קסטנר. בתחילת שנות ה-30 החלה מערכת היחסים המוזרה שלו עם השלטון הנאצי - קסטנר היה גרמני פטריוט שלא הסתיר את תיעובו מהמפלגה הנאצית והתבטא לא מעט באשר לאופן בו היא מחריבה ערכים אנושיים, בעיקר במערכונים, מאמרים ושירים. בשנת 1931 הוא הוציא את "אל האבדון", ספר סאטירי-קפקאי משהו, שיועד למבוגרים דווקא, ומתאר את ימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר דרך קורותיו של בחור בשם יעקב פביאן. בספר מודגשת תחושת היאוש והאבסורד שבהתמודדות עם עולם כאוטי וקריסה מוסרית של החברה הגרמנית.
הודות לספר הזה, בין היתר, קסטנר מצא את עצמו ברשימה השחורה של כ-200 האמנים ואנשי העילית האינטלקטואלית שהנאצים קראו להחרים. ספריו עלו באש בשריפת הספרים בכיכר ליד האופרה הממלכתית בברלין, ביום קודר וגשום, כשקסטנר עומד מהצד עם חבר ומשקיף על הבערה מצד אחד ויוזף גבלס עומד ומנופף בידיו מהצד שני בנאום משולהב. "ראינו את הפוליטיקאי הערמומי מחסל את האופוזיציה האינטלקטואלית בהישענו על ההמון המטומטם", כתב קסטנר מאוחר יותר על האירוע. הסופר וחברו נחשפו על ידי אחת הסטודנטיות שעמדו בככר והחליטו להסתלק.
6 צפייה בגלריה
היה גרמני פטריוט שלא הסתיר את תיעובו מהמפלגה הנאצית. עטיפת הספר "אל האבדון", מאת אריך קסטנר
(באדיבות הקיבוץ המאוחד, פועלים)
קסטנר נאלץ לעמוד בפני ביקורת בסוגיה הבוערת אפילו היום, בישראל – האם אדם שלא מסכים עם אופיו הבלתי מוסרי של השלטון בארצו צריך לעזוב אותה לאות מחאה. קסטנר האמין שהוא צריך להישאר בברלין ולשמש כעד להתדרדרות, עובדה שלא פעם עוררה פקפוק בקרב מי שבחר לפקפק. חייבים להודות שלמרות שקסטנר מיתג את עצמו, ולא לחינם, כלוחם למען הצדק והחופש ולמרות שהחיים הובילו אותו לסלוד משררה, כוחנות ודיקטטורה, הוא נהנה מחופש יצירתי יחסי תחת השלטון הנאצי בגרמניה. הוא זומן פעמיים לחקירה בגסטפו אבל בניגוד לקולגות שלו, שהוצאו להורג או סבלו מרדיפה ממשית, הוא קיבל היתר לכתוב ולפרסם ספרים בחו"ל ואפילו ביצע עבודה אחת בשם בדוי עבור השלטון הנאצי ביולי 1924, אז הוענק לו "אישור מיוחד לפרקטיקה מקצועית" תחת שם העט ברטולד בירגר, כשיוזף גבלס חיפש תסריטאי לסרט "מינכהאוזן".
באופן מפתיע, הביקורת שהאשימה את קסטנר בפאסיביות מול השלטון הנאצי לא הגיעה מישראלים שחיו בארץ בשנות ה-50. דווקא כאן, בישראל הפוסט-שואתית, שהחרימה כל דבר שמעורר אסוציאציה גרמנית, התקבלו ספריו של קסטנר באהבה ממש כמו בשאר העולם החופשי. אמנם עם כמה שינויים קלים כדי לא להשחית את נפשם הרכה של הילדים – העיר מינכן בה התגוררו לי ואורה מ"אורה הכפולה" הוחלפה בציריך השוויצרית כדי לא לפרגן לגרמניה; השמות המקוריים של הילדות, ליזה ולוטה, שהרכיבו את שם האם, ליזלוטה, שונו ללי ואורה ו"החזיר במספרה" הוחלף בתיש, כי בכל זאת, לא כשר. למרבה המזל כל זה לא הפריע לילדי ישראל להתוודע ליחס פורץ הדרך של קסטנר אל הקהל הצעיר שלו שאחז בספר, לשפה העשירה ולריאליזם העולץ שאפיינו אותו. הספרים של קסטנר הותירו חותם ולראייה ניכרו גם ביצירות של בני הדור שגדל עליו, כמו עלי מוהר או דויד גרוסמן.
בנאום שנשא בכנס של ארגון הסופרים הבינלאומי (PEN) לאחר מלחמת העולם השנייה, קסטנר פרש את "שלוש הדרישות הבלתי ניתנות לערעור" שלו מעצמו: כנות הרגש, בהירות מחשבה ופשטות של מילים וביטויים. מן הסתם התייחסה האמירה בעיקר לכתיבה של קסטנר שנועדה למבוגרים, בספרות ובשירה, אבל היא תקפה בהחלט גם לכתיבה שלו לילדים. קסטנר לא מנמיך עבור הקוראים הצעירים שלו את השפה ולא מייפה עבורם את המציאות אלא מאפשר להם לגעת בנושאים כואבים. הוא מתייחס אליהם בכבוד וברצינות ובביטחון גמור שהם יבינו את ההומור המחוכם והנהדר שלו, לא עניין של מה בכך בספרות ילדים שנכתבה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.
6 צפייה בגלריה
השפה העשירה והריאליזם העולץ שאפיינו אותו ושבו גם את הקהל הישראלי. עטיפת הספר "אורה הכפולה", מאת אריך קסטנר
(באדיבות אחיאסף הוצאה לאור)
הגישה שובת הלב של קסטנר הופכת את הסיפור הבלשי הפשוט לחגיגה מעוררת מחשבה גם עבור מבוגרים, אבל היא נועדה בעיקר לעודד את הילדים למחשבה ביקורתית וחופשית. בחלק מהמקרים קסטנר, המודע לחריגות הטקסטים שלו, מקפיד להכין את הקוראים למקרה שמבוגר יציץ מאחורי כתפם ויתרעם על הנושאים הלא לגיטימיים בהם הוא עוסק: ב"אורה הכפולה" הוא מבהיר שבמקרה שמבוגר כזה יצוץ, "הגידו לו בשמי שרבים בעולם ההורים המתגרשים ורבים הילדים הסובלים מזה! .. וכל זמן שמוטל על הילדים לסבול מסיבות אלו, כלום מן הצדק הוא שלא לדבר איתם על נושא זה בלשון נבונה ומובנת?". הוא העניק לילדים את התחושה שהם נראים, שמן הראוי שיתייחסו לרגשות שלהם ויתנו להם מקום, ובעיקר יאמרו להם את האמת. "מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו הייתה כובע משומש", הוא כתב ב"אמיל והבלשים", "רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם".
קסטנר, הפיטר פן הנצחי, כתב 17 ספרי ילדים בסך הכול. העזבון שלו כלל כמויות עצומות של מכתבים שקיבל מילדים לאורך כל חייו, ההוכחה החותכת ביותר לאופן בו דיבר לליבם. הלקחים שהוא מפיק במסגרת ספריו חכמים, נוגעים ללב, לא פעם הם כואבים ועצובים אבל יש בהם אמת פשוטה וישירה, שהופכת אותם ואת הגיבורים שלהם לבני לוויה קשובים ונאמנים גם לילד הפנימי שבכם, כלומר, בהנחה, כמובן, שאין לו שפם.
