שמונה נשים, יהודיות וערביות מאזור חדרה, מתכנסות לסדנת צילום וידיאו כחלק מגמול השתלמות. במשך שמונה מפגשים הן לומדות לצלם את עצמן, הסיפורים שלהן נפרשים, ההבדלים ביניהן נפערים ומצטמצמים לסירוגין ומערכת היחסים שלהן הולכת מתהדקת. אחת מהן, סועאד, היא מוסלמית דתייה, אמא צעירה לשישה ילדים, שחיה בזוגיות חונקת עם בעל שלא מאפשר לה קיום עצמאי. ברגישות ובנחישות, מכל הצדדים של עדשת המצלמה, היא הולכת ונחשפת עד לסיומה של הסדנה. זו העלילה המינורית כביכול של הסרט "סינמה סבאיא", שיצרה אורית פוקס-רותם. לטובת הפרויקט הזה היא גייסה שחקניות עם ניסיון כזה או אחר במשחק, חלקן ללא ניסיון כלל, וסיפורי חיים מעניינים, כדי לטשטש את הגבול שבין החיים האמיתיים לתסריט.
"אוסקר ויילד אמר פעם, 'תן לאדם מסכה והוא יאמר לך את כל האמת'", אומרת ג'ואנה סעיד, שמגלמת את סועאד, בריאיון זום ל-ynet. "בסרט הזה כל הנשים הביאו דבר אמיתי, מבלי שנדע אם זה אמיתי או לא".
למה את מתכוונת?
"היה טקסט וידענו מתי לשבת ומתי לקום ובאיזה נקודות נעצור, אבל היו גם הרבה אימפרוביזציות. לפעמים התבקשנו ללכת לפי הטקסט ולפעמים לרוץ עם מה שאנחנו חושבות, עד כדי כך שהיה בלבול בין הדוקומנטרי לעלילתי. בהתחלה רצינו להתחבר, לאכול ביחד, והיא אמרה שעדיף שלא. 'אל תכירו אחת את השנייה יותר מדי טוב, אני רוצה שהבלבול יישאר, שתכירו את הדמויות האחת של השנייה - נשים שלא מכירות כל כך אחת את השנייה, שלא תצטרכו לשחק את זה'. הייתה חוויה אינטנסיבית ותחושה שאני בסדנה שהיא בתוך סרט ומדברת על צילום של סרט, הגבולות היו מטושטשים".
"סינמה סבאיא" - טריילר
כסועאד, אישה צעירה עטויה בחיג'אב, סעיד (30) הביאה ל"סינמה סבאיא" דמות ענוגה ומופנמת, נוגעת ללב וחסרת ביטחון. בריאיון היא ישובה בבית ילדותה בכפר יאסיף, בחדר שבו התגוררה כשהייתה בתיכון, בשיער חשוף, משדרת שקט פנימי כובש ועדיין נפעמת מהחוויה שנקרתה בדרכה. היא גדלה בכפר יאסיף למשפחה נוצרית, האחות הצעירה מבין ארבעה ילדים. כילדה נמשכה לעולם הקולנוע והטלוויזיה; "ראיתי כמה זה השפיע עלי כאדם", היא מסבירה. "אני לא בנאדם שיוצא הרבה אבל טלוויזיה וסרטים הם העולם שלי. האמנתי שאם אני, כאדם, רוצה להגיד משהו לעולם, זה חייב להיות דרך הקולנוע. הכי קל להתחבר לאנשים דרך הקולנוע כי יש שם אמפתיה ויצירה, זה משהו שנכנס ללב".
בבגרותה עברה לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, אבל הסתפקה בלימודי שפות בגלל החיבה שלה לתרבויות. די מהר מצאה את עצמה מזגזגת בין מקצועות, מתוך ניסיון זהיר להתקרב ככל האפשר לאהבה האמיתית שלה ועדיין לענות על הציפיות של הסביבה. "מבחינתם של ההורים זו לא העבודה שהם היו רוצים לילדה שלהם", היא אומרת. "כולם רוצים משרה קבועה וביטחון, והיה להם קשה לעכל את זה שאני מתרחקת מהאקדמיה".
תוך כדי הלימודים עברה ללימודי תיאטרון חזותי ו"הרגשתי שזה קרוב אבל עדיין לא זה. גם שם נמשכתי דווקא ללימודי עריכת וידיאו". למעלה, בקומה מעל, למדו הסטודנטים של סם שפיגל שהתלוננו על הלחצים בלימודים והיא החליטה להתמקד בעריכה. היא חזרה לכפר יאסיף והחלה ללמוד עריכת וידיאו בתל אביב ובהמשך עריכה מתקדמת בלימודי אונליין. "רציתי להתקרב לעולם הזה כמה שיותר, לא חשבתי שאני אהיה שחקנית. תמיד רציתי להיות מאחורי הקלעים, אני מאוהבת בעשייה של סרטים".
במהלך לימודי העריכה בצפון היא לקחה כמה קורסים למשחק אצל מורה פרטי, ובהמשך הגיעה ההזמנה לאודישן ל"סינמה סבאיא", בהשתתפותה של דאנה איבגי בתפקיד המורה בסדנת הווידיאו. סעיד הגיעה לאודישן לתפקיד קטן של אישה מבוגרת וקשת יום, כבשה את לבן של פוקס-רותם הבמאית ועמנואל מאייר המלהקת, וכמו באגדות הן החליטו לאחד עבורה שתי דמויות שונות מהתסריט והתפקיד קיבל נפח ובשר, שהועצם עוד יותר על ידי המשחק העדין והמדויק של סעיד. הצילומים נערכו במשך 12 יום והתוצאה היא סרט ישראלי מאוד וגלובלי מאוד, עם טקסטים פשוטים כביכול וחדים כמו סכין, סיפורים קטנים ועוצמתיים, קו פוליטי ועל-פוליטי, שמשאיר אחריו הרבה סאבטקסט וחומר למחשבה. סעיד מצידה גרפה גם מועמדות לפרס שחקנית המשנה בטקס פרסי אופיר שייערך בחודש הבא.
"העבודה איתה הייתה מדהימה", מחמיאה לה הבמאית, פוקס-רותם. "העומק והתשוקה שלה לתפקיד היו יוצאי דופן ואני חושבת שצפוי לה עתיד גדול אם היא תרצה לשחק. יש בה אמת, משהו טהור שאתה נמשך אליו והיא לא יודעת לזייף. אם היא לא חווה את הדבר עצמו היא לא תשחק אותו. עכשיו היא מועמדת לפרס שחקנית המשנה ואני מקווה שהיא תזכה בו וזה ייתן לה דרייב, אבל היא תצליח בכל מקרה".
המציאות והבדיון התערבבו
"בהקרנה בפולין, עם קהל שהוא שונה מאוד מהקהל הישראלי, הבנתי שהסרט עובד", משחזרת סעיד. "היו אפילו אנשים שרצו לעשות סדנאות כאלו אצלם, זה נראה כלי מאוד טיפולי והם התחברו אליו. למקום ששם את כל השוני הפוליטי והדתי והתרבותי בצד ואומר את האמת, מי אני עכשיו עם היומיום, הקשיים שאני חושבת שמשותפים לכולם. בני אדם, ובעיקר נשים, כי בכל תרבות בעולם לנשים יש מאבקים מיוחדים וקשה להן יותר".
אנשים בלבלו בינך לבין סועאד?
"כל הזמן, תמיד היו כאלה שקראו לי סועאד וכמעט בכל הקרנה היו אנשים שברגע הראשון היו מבולבלים, לא הבינו למה אני בלי כיסוי ראש. זה לא מקרה, כי הדמות של סועאד לא הגיעה משום מקום. אורית ואני יצרנו אותה כמו שכל אחת מהדמויות האחרות נוצרה משיתוף פעולה בין השחקנית לאורית, ובגלל כל החלקים מהחיים האמיתיים שהתערבבו בסיפור. אהבתי את זה כי יכולתי להביא את המקומות שהכי משמעותיים לי ולהקים אותם לתחייה מתוך דמות. כי יש גבולות מסוימים, היא אמא ואני לא, היא דתייה מוסלמית ואני לא, אז יש מסגרת שאני צריכה להיכנס אליה אבל עדיין אני יכולה להביא את המסר, את הדבר שהכי יקר לי ללב".
את יכולה להגדיר את זה במשפט?
"העניין הנשי. אני חיה באוכלוסייה מעורבבת, בכפר יאסיף, אז יש אנשים דתיים ויש לא דתיים, מוסלמים, נוצרים או דרוזים. הייתה לי חוויה מאוד מגוונת וכשהגעתי לירושלים הכרתי עוד הרבה עולמות שונים משלי, אבל בכל מקום תמיד ישנה שיחה על כמה קשה לילדה, בחורה או אישה להיות בעולם המאוד גברי הזה. העניין של הבושה, שאסור להגיד כלום אפילו אם אישה עוברת משהו מאוד קשה כמו התעללות מינית, פיזית או ורבלית, צריך לשמור הכול בסודיות, לעבור את זה אפילו ברחוב ואסור לדבר, אסור לעשות מזה סצנה.
"קשה לי עם זה. קשה לי שלא מדברים על זה יותר. תמיד רציתי לדבר על זה, נמאס לי מהבושה. נמאס לי מזה שאסור לנו כבנות להגיד שזה קרה. למה אני צריכה להתבייש? לא רק בעולם הערבי, גם בירושלים, שזה מקום מעורבב, זאת כמו מדינה העיר הזאת כי אנשים מכל העולם באים לשם. ועדיין אותם נושאים, אותם קשיים. חשבתי שאם אני אצא מהעולם הקטן של כפר יאסיף זה יהיה יותר טוב בחוץ, אבל זה לא היה".
ואת זה רצית להעביר לנשים שצפו בסרט.
"כן. שאת ראויה לכך שתספרי את הסיפור שלך, שתקבלי טיפול ונחמה וכל מה שאת צריכה כדי לעמוד על הרגליים. זה לא חייב להיות מלווה במחיר של שבירת הנישואים כמו בסיפור של סועאד, אבל רגע של חיבור בין בנאדם אחד לשני, מישהי שיכולה להגיד, 'אני מרגישה אותך, אני עברתי מה שעברת', את זכאית לזה. יש לך ערך ולא מגיע לך לעבור את זה יותר, מגיע לך לקבל את מה שאת צריכה. כי את הדבר הזה אני לא קיבלתי, לא למדתי ולא לימדו אותי שמגיע לי".
הצילומים היו חוויה מתקנת עבורך?
"מאוד. קיוויתי שהסרט יהיה פתיחה של שיחה מאוד משמעותית והוא באמת היה כזה. והאמת היא שבגלל הסרט השתניתי בחיים האישיים שלי באופן מאוד עוצמתי, עד כדי כך ששאלתי את עצמי למה אני צריכה סרט כדי לספר את מה שיש לי בלב? וזה היה תחילת המסע של לספר על מה שקורה לי בחיים, על הקשיים, וגם ללמד, אם זה אחיינית שלי או כל נערה וילדה שאני רואה, תלמדו ממני ואל תעשו את אותן הטעויות. תדברו, תשמרו על עצמכן, תגנו על עצמכן. באיזה שהוא מקום כאילו קיוויתי שיהיה לי מיקרופון שידבר לכל העולם בבת אחת אבל זה לא קיים, אז לפחות זה יכול להגיע מתוך סרט שאני מקווה שהוא יגיע לעוד הרבה מקומות".
זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשת שאת נחשפת?
"כן. ליד אנשים קרובים אליי אני מרגישה נוח להיחשף, אבל שם הטשטוש בין המציאות והתסריט הקל מאוד על החשיפה. זאת הייתה חוויה תרפויטית כמו סדנה. על הסט היינו נשים שיושבות ומדברות. היה הרבה כבוד לנוכחות הנשית, שגרם לנו לא להרגיש מבוכה. זה היה מאוד נוח להיות במקום הפגיע, אפילו שהמצלמה כל הזמן נעה בתוך המעגל, זה הרגיש כמו גוף אחד, בכלל שכחתי שיש עולם שלם שנקרא עריכה, שזה הופך לסרט".
לא ייאמן שזאת החוויה הראשונה שלך כשחקנית בצילומים, חוויה מאוד עוצמתית ושונה.
"כן. אני לא יודעת אם זה עובד ככה בכל סרט, אני מקווה שכן", היא צוחקת. "אני עד היום לא יודעת אם חלק מהסיפורים שעלו מהשחקניות האחרות אמיתיים, הטשטוש עדיין שם. נשארנו בקשר טוב מאוד אחרי הצילומים ועד היום אנחנו מתאמות להגיע יחד להקרנות, אבל עדיין לא עלה בדעתי לשאול אם זה קרה באמת או לא. זה היה חיבור מעבר לזהויות או ללאום; אני יודעת היום שיש נשים שאני יכולה ללכת אליהן ויעודדו אותי ויהיו לצידי בזמנים הקשים. זה היה ככה מאז שהסתיימו הצילומים".
"אלוהים הוא חלק גדול מהחיים שלי"
בימים שבהם הסרט יוצא לאקרנים (החל ממחר, ה-1 בספטמבר), אפשר למצוא את סעיד בכפר יאסיף. את הריאיון היא מנהלת כאמור מחדר הילדות שלה בבית המשפחה, בו היא מתגוררת עד שתמצא דירה להשכרה באזור. "זה קשה לחזור לחדר שהייתי בו בתיכון בגיל 30", היא מחייכת. "מבחינה מסוימת זה טוב כי כל הזמן הזה בלי הורים ולימודים, זה הרגיש מאוד לבד. עכשיו אני מרגישה שזאת אופציה להדק את הקשרים עם המשפחה וגם לתת להם הזדמנות להכיר את מי שאני היום, כי השתניתי הרבה בעשר השנים שהייתי מחוץ לבית. אז כמו שקורה עם הורים, הם מתחילים להתרגל ולקבל שזאת ג'ואנה החדשה. אפילו שמסתכלים עליי עדיין כמו ילדה, היה לי חשוב לעבור את התהליך הזה לפני שאני שוב בורחת לבנות חיים משלי".
גדלת במשפחה דתית?
"אלוהים הוא חלק מאוד גדול מהחיים שלנו מאז שהיינו ילדים. וגם לי יש קשר עם אלוהים ואמונה היא דבר שמאוד חשוב לי".
איזה תפקיד זה ממלא בחיים שלך?
"מאוד מרכזי. בעבר היו לי כל מיני תהיות, רציתי לראות מה עוד יש חוץ ממה שלימדו אותי בתור ילדה, אבל זה הידק את הקשר עם אלוהים ועם האמונה שיש אהבה עצומה שמחפשת כל אחד מאיתנו. זה בעיני אלוהים. מישהו למעלה שאוהב את כולם באותה מידה".
וזה גם אלוהים שגדלת איתו בתור ילדה?
"כן, ככה גידלו אותנו. ורק כשהתבגרתי הבנתי כמה זה חשוב לחיים שלי, ואני באמת מאמינה שזה הלב של האנושות; ולמה אנחנו פה. המשמעות של החיים שלי".
וזה גם האלוהים שסידר לך מועמדות לפרס שחקנית המשנה השנה.
"זה מרגש וכבוד גדול", היא מודה. "באמת לא ציפיתי לזה. זה כבוד עבורי לייצג את כל השחקניות שהיו איתי כי הן הסיבה שאני הבאתי את כל מה שהבאתי. הלוואי ואפשר היה להעלות שמונה נשים ולקבל את הפרס ביחד, כי היינו גוף אחד. היה לי קשה עם זה אבל זאת מתנה, ואני אקבל אותה בצניעות", היא מסכמת בחיוך.
הייתה לך גם הזכות לעבוד עם דאנה איבגי.
"דאנה היא הבנאדם הכי צנוע והלב שלה עצום. הרבה פעמים היא הצליחה להוציא אותנו אחרי סצנה מאוד קשה מהמקום הכבד שהיינו בו, אם זה בצחוקים או בדרך אחרת. היא מעולם לא נתנה לאף אחת תחושה שהיא מעליה. אם לא הייתי יודעת את כל זה עליה הייתי אומרת שהיא חדשה בתחום", היא מחייכת. "כולנו הסתכלנו על דאנה כאילו היא מובילה את הסדנה באמת, ואני ממש מרגישה שלמדתי שם דרך אחרת להיות בנאדם".
