בתחילת השיחה שלנו טמזין גרג מבררת אם הסדרה הבריטית, "ארוחת ליל שישי", שבה היא משחקת, משודרת בישראל. רוברט פופר, התסריטאי היהודי, כתב אותה על סמך הזיכרונות מהמשפחה היהודית הפרטית שלו. בקומדיה הפופולרית מגלמת גרג את אם המשפחה, ג'קי גודמן, ולצידה פול ריטר, שגילם את אב המשפחה, מרטין, שני בניהם, אדם וג'וני, והשכן הקריפי, ג'ים, שמפגין התפעלות מהאקזוטיקה היהודית בעיקר על ידי הפטרת המילה "שלום!" בעברית בכל הזדמנות. העונה הראשונה של הסדרה עלתה בבריטניה בשנת 2011, היא המשיכה לחמש עונות נוספות והייתה ממשיכה הלאה אלמלא הלך ריטר לעולמו כתוצאה מגידול במוח. משפחה יהודית אינה עניין נפוץ בטלוויזיה הבריטית ו"ארוחת ליל שישי", שתיארה בעיקר את ארוחות ערב שישי בבית משפחת גודמן, עוררה שיח ער בנוגע לשאלה עד כמה היא אותנטית לאורחות הקהילה היהודית בבריטניה.
העונה השישית והאחרונה שלה שודרה בשנת 2020, בתקופה שבה העולם היה הרבה יותר ער לתופעת ה- Jewface, כלומר דמויות יהודיות מגולמות על ידי שחקנים שאינם יהודים. למעשה, רק אחת הדמויות המשניות בסדרה, הדודה ואל, גולמה על ידי שחקנית יהודייה, וגרג מניחה גם שזאת הסיבה שהסדרה לא שודרה במדינת היהודים. "הם לא שומרי מצוות", היא מתארת את הגודמנים, "אבל זאת כן סדרה שכל המהות שלה היא תרבות יהודית. בפעם הראשונה שצילמנו טיזר של 10 דקות לסדרה ב-2009 נשאלו שאלות מאוד שונות. עכשיו אלה זמנים שונים, והתעורר פה דיון בשאלה האם זה בסדר ששחקנים לא יהודים יגלמו דמויות יהודיות".
בישראל אנחנו פחות דנים בזה, פה יותר מתעסקים בשאלה האם לשחקנים שלא שירתו בצבא מותר לגלם חיילים קרביים.
"ובכן, זה בהחלט חלק מהשיחה פה. ואולי ככה זה צריך להיות, אולי אנחנו אמורים לתהות 'האם אני האדם המתאים ביותר לגלם את הדמות הזאת כרגע?'. ואנשים עשויים גם להגיד את זה על הדמות שאני משחקת בסרט 'סוף טוב', שאני מניחה שהיא יהודייה, למרות שזה לא נאמר מפורשות. זה גבול מאוד דק, מה מקובל מבחינה תרבותית ואיזה גבול מותר לחצות".
"סוף טוב" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"סוף טוב", סרט ישראלי חדש דובר אנגלית שעולה השבוע בבתי הקולנוע, הוא הסיבה שבעטיה מתראיינת גרג, אחת השחקניות הבריטיות הנהדרות שאתם מכירים אבל אולי לא זוכרים מאיפה (במקרה הזה זה כנראה "אפיזודס", הקומדיה המעולה שבה מאט לבלנק משחק את עצמו). הסרט מבוסס על המחזה בעל אותו השם שכתבה המחזאית ענת גוב ז"ל, על סמך הניסיון האישי שלה עם מחלת הסרטן. את המחזה עיבדה לסרט רונה תמיר, וביימו אותו שרון מימון וטל גרניט. שני הסרטים הקודמים שלהם, "מיתה טובה" ו"הנשף", הם סרטים סאטיריים שמשלבים הומור שחור ומסר חברתי. לתפקיד השחקנית המפורסמת שמגיעה לבית החולים כדי לקבל טיפול כימותרפי לוהקה אנדי מקדואל ("ארבע חתונות ולוויה אחת"), ואילו גרג משחקת את המנהלת האישית שלה, שנכנעת לכל גחמותיה עד שהיא מחליטה להתמרד.
לראיונות נוספים במדור קולנוע:
אפשר להגיד שאת גם לא מנהלת אישית, אז מה מעניק לך את הזכות לגלם אחת.
"נכון, אבל זה טריקי, כי אנחנו מדברים פה על ההיסטוריה התרבותית שהקהל התנסה בה, וזה עניין הרבה יותר רגיש ממקצוע. אני לעולם לא אשחק אדם שאינו לבן כי אין לי את הניסיון הקיומי הזה, של התמודדות עם סוג כזה של דעות קדומות או גזענות. זה לא בדם שלי אז לא תהיה לי את ההבנה הגנטית הזאת. זה מוזר בשבילי כי סבא-רבא שלי היה רב במזרח אירופה והבן שלו ברח לבריטניה בשנות ה-30, אבל התחתן עם אישה לא יהודייה ונולד להם ילד. אז זה כן חלק מהמוצא שלי אבל לא מהחוויה הישירה שלי".
קודם כל אני שמחה שמצאנו כל כך מהר את הזווית היהודית לראיון. אפשר לתהות אם יש לך זכות לשחק יהודי נוכח המטען ההיסטורי שלך, אבל השאלה האם את מוכשרת מספיק כדי לגלם יהודייה היא כבר שאלה אחרת.
"נכון. יהודים שצפו ב'ארוחת ליל שישי' העירו לי, מאוד באדיבות, שלפעמים הם לא מסוגלים להאמין שאני לא יהודייה, כי הצלחתי לאמץ משהו מאוד מוכר מהזהות הזאת. וזאת תגובה נדיבה למה שאני עושה מבחינה יצירתית, אני חושבת שזה אומר שכרגע אנחנו צריכים להיות מאוד מחושבים לגבי התפקידים שאנחנו מסכימים לקחת".
הרגשת אשמה כשגילמת אישה יהודייה בשעה שאת לא יהודייה מושלמת?
"כשהתחלנו לצלם את התוכנית דיברתי עם רוברט פופר, שהוא יהודי והגיע מצפון לונדון, ואמרתי לו שאני אצטרך ממנו הרבה עזרה כדי 'לכרות' אותנטיות בתפקיד הזה ולהשאיר אותו ויטלי. שאלתי אם הוא מודאג מהעובדה שאין לי את המטען התרבותי שהוא מגיע איתו, והוא ענה שלא, כי בתור יהודי הוא כותב מנקודת מבט יהודית וזה הופך את הסדרה לאותנטית. אם הוא לא היה יהודי, היינו בבעיה ובמקרה כזה אני לא בטוחה שהייתי לוקחת את התפקיד. אבל סמכתי על האמון שלו וזה תמיד שיתוף פעולה, נכון? תמיד.
ב"אפיזודס" שיחקת את התסריטאית ופה את משחקת מנהלת אישית, איך זה מרגיש לעבור לצד השני, אל אחורי הקלעים של התעשייה?
"באופן מעניין, ב'אפיזודס' הדמות שגילמתי גם הייתה יהודייה", היא צוחקת, "אבל לא אמרו לי את זה כשהתחלנו לצלם את הסדרה, הם פשוט הכניסו את זה בעונה ארבע או חמש. כשהדמות שלי הביאה בייגלס, ושואלים אותה למה, היא אומרת, 'מה זאת אומרת למה? אני יהודייה', והדמות השנייה נדהמת ועונה שהיא לא ידעה את זה. אבל גם אני לא ידעתי את זה.
"אגב, בשנה שעברה שיחקתי בתיאטרון דמות של סוכנת אחרת, סוכנת מחזאים מפורסמת מאוד בשם פגי רמזי, שבמאה שעברה הייתה ה-סוכנת של המחזאים. היא ייצגה אנשים כמו הנרי ארווינג, רוברט בולט, היא הייתה הגו-טו שלהם. היא הייתה מאוד מוערכת אבל אנוכית להפליא. אישה שהייתה קיימת במציאות, אגב. והמחזה הזה נכתב על ידי אחד הלקוחות שלה. אלן פלאטה, כמעין שיר אהבה עבורה לאחר מותה. היא הייתה אישה מאוד מסובכת, אבל גם מאוד מצחיקה.
"זה מעניין שנמשכתי לשחק את הדמויות האלה שגם הן מעורבות בתעשייה אבל לא במרכז הבמה. אני לא יודעת אם אני כל כך מעוניינת לשחק שחקנית, למשל. גם כשאני על הסט או בחדר חזרות, אני הרבה יותר סקרנית לגבי משתפי הפעולה האחרים. הרי אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. אני זוכרת שלפני כמה שנים הגשתי לסופר פרס בטקס הבאפט"א (טקס פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע, ס"ש), ונשאלתי על ידי עיתונאים אחר כך איך אני מרגישה לגבי זה כשחקנית? אמרתי, 'תשמע, אני חושבת שסופרים הם קוסמים. הם שולפים ארנבים מהכובע. אני לא יודעת איך הם עושים את זה. אני לא יודעת איפה הכובע, שלא לדבר על איפה הארנב. אבל בלעדיהם אני לא יכולה לעשות את מה שאני עושה'. יש לי יראת כבוד למה שסופרים עושים כי אני לא יודעת מאיפה זה נובע. אני לא בטוחה שהם יודעים".
ב"סוף טוב" ננסי (גרג), המנהלת האישית של ג'וליה (מקדואל) יוצאת מגדרה כדי לעזור לכוכבת להסוות את העובדה שהיא נזקקת לטיפול רפואי ושלמעשה סיכויי ההחלמה שלה זעומים. עד שבשלב מסוים היא מתמרדת מול הרצון של הבוסית שלה לוותר על הטיפולים, ומחליטה להתפטר תוך כדי הצפת כל המוגלה מהיחסים הארוכים בין השתיים. "הן ממוזגות אחת בשנייה. וננסי מאפשרת לג'וליה לעשות את מה שהיא עושה בצורה יצירתית", מסבירה גרג, "אבל גם במובן של המילה שמשתמשים בה דווקא בהקשר של אנשים מכורים, 'מאפשרת' (Enabler), כלומר אדם שמסייע למישהו אחר לשמר התנהגות של הרס עצמי", היא מאבחנת. "ואני חושבת שיש בננסי אלמנט שמאפשר לג'וליה לעשות את מה שהיא עושה ולהתנהג כמו שהיא מתנהגת. וצריך להמשיך להזין אותה כדי שתהיה לה תחושה של מטרה ונחיצות.
"אז בסוף הסרט, כשלננסי יש את האומץ להסתובב ולהגיד 'בואי נהיה כנות. זה מה שעשיתי עבורך. פאק יו', זו הדרך שלה להתרחק מההתמזגות. אז אני חושבת שבמובן מסוים התפקיד שלי לא כל כך עוסק בלהיות מנהלת של מישהי, אלא באיך כולנו נופלים לדפוסי התנהגות. ובגלל שמהות התפקיד שלה הוא לסדר דברים עבור ג'וליה (Fixer), זה הופך אותה לנראית באופן יחסי, כי ליד ג'וליה רוס כולם בלתי נראים. אז להיות זה שמתקן את כל הבעיות נותן לה אישרור ומראה לה את הגבולות שלה, גורם לה להתמקד. אבל האם זה בריא?".
בשלב מסוים היא אכן נעמדת על הרגליים האחוריות.
"אבל גם מאחורי הזעם תמיד עומד פחד. והקטע הזה שבו היא אומרת 'פאק יו' באמת נותן לה לבטא את הזעם הקבור שלה, בדיוק כמו שתמיד בלעה את התסכול שלה ואמרה שאפשר לפתור הכול, אבל גם כשהיא מוציאה את הכול, מה שהיא באמת אומרת זה 'אני עומדת להראות לך באמת עד כמה אני פוחדת'".
ג'וליה רוס מחליטה לוותר על הטיפולים הכימותרפיים כדי לחיות לפחות את הזמן שנותר לה ללא הייסורים שנלווים להם. מה הייתה התחושה שלך לגבי ההחלטה שלה?
"אנחנו מבזבזים כל כך הרבה מהאנרגיה שלנו עכשיו על לחיות טוב, אבל אנחנו כל כך מפוחדים מהמוות שפשוט נמנע בכל מחיר מהשיחה על איך למות טוב. אני חושבת שזה מה שהיה באמת יקר בסרט זה שהיא, היא מגיעה לנקודה הזאת של, ובכן, אני לא מתכוונת להיאחז בחיים רעים. אני הולכת לאמץ את המיתה הטובה. ומה שלדעתי יפה בסרט הזה זה שהוא נראה כמו סוג של קומדיה קלילה וחלקים ממנו מאוד מצחיקים, בעיקר הדמויות הנשיות ששיחקו יחד ומגולמות על ידי כמה מהקומיקאיות הכי גדולות שלנו, שלדעתי זה גאוני, להגיע לשחקנים שיודעים לנגן את הקצב של דברים, לשחק דברים כל כך כואבים. אבל אני חושבת שיש בזה גם אותנטיות כי זה נכון, אנחנו לא רוצים שאנשים שאנחנו אוהבים יסבלו. אבל אם השארתם בחיים גורמת להם יותר סבל, אז הבחירה שלנו צריכה להיות לאמץ את הסבל ולשחרר אותם. ואז זה הופך לשיתוף פעולה אמיתי".
"כנראה הגעתי לנקודה שאני צריכה להיות מישהי ממש נוראה"
יש לה רקורד עשיר כשחקנית תיאטרון וטלוויזיה מוערכת ואהובה בבריטניה, אבל הפריצה הגדולה שלה מעבר לים הגיעה עם "אפיזודס", שם גילמו היא וסטיבן מנגאן הבריטי זוג תסריטאים בריטים שמגיעים להוליווד, ונאלצים להתמודד עם פערי התרבות, כשכוכב הוליוודי, מאט לבלנק (ג'ואי מ"חברים") מוצנח לסדרה שלהם בניגוד לרצונם. מאז שיחקה גם ב"בלגרביה", המיני-דרמה התקופתית של ג'וליאן פלואוז ("אחוזת דאונטון") ובסדרות נוספות. אבל תחילת הדרך לא הייתה פשוטה: כשהחליטה גרג שהיא מעוניינת ללמוד משחק, היא נדחתה מחמישה בתי ספר שונים למשחק בתוך שנה. בשנה שלאחר מכן היא נדחתה מחמישה נוספים. התיאטרון הלאומי לא קיבל אותה אז היא החליטה ללמוד משחק באוניברסיטה, דבר שבדיעבד היא מאבחנת כחיובי כי ייתכן שבתי הספר התובעניים לא התאימו לאופי ה"לא מוכנה לאכזבה שלי", לדבריה. היכולות הקומיות והדרמטיות שלה הפכו אותה לשחקנית בלתי נשכחת בכל תפקיד.
איך את בוחרת את התפקידים שלך?
"כמו רוב השחקנים, אני אוהבת דברים שלא עשיתי קודם. אני לא אוהבת לחזור. למעשה אני מתקשה מאוד בסדרות מתמשכות לחזור לאותה הדמות בעונות מתקדמות. אני מוצאת שזה מאוד מאתגר כי אתה נדרש למצוא רמות חדשות ועומקים חדשים כי אחרים, בעיקר כשהקהל רוצה שתישאר אותו הדבר, שתהיה הדמות שהם מכירים ומזהים. גם בקומדיות הקהל נקשר לדמויות כי יש לה מאפיינים שהוא נקשר אליהם, וכדי שהדמות תשתנה זה אומר שגם הצופים צריכים להשתנות. וצופים לא רוצים בזה. הם רוצים דברים אחרים. לא לא, אל תשתנה, אחרת גם אני אצטרך לעשות משהו! וזה דורש סוג של מחויבות לאותנטיות של מה שכבר יצרת, אבל גם סקרנות לגבי גילוי רבדים חדשים, שהם עקביים למה שכבר גילית אבל גם יכולים להפתיע.
"אבל כשאני לוקחת תפקיד חדש אני חושבת, האם עשיתי את זה בעבר? האם חקרתי את הצבע הזה בפאלטה? בתקופה האחרונה שיחקתי המון דמויות רעות, ממש נוראות. והייתי מופתעת שנמשכתי לדמויות האלו, כי חלק גדול מהן היו לרוב הלב של הסיפור או העיניים שדרכן הצופה רואה את העולם, וזה היה נהדר לחקור ולחוות את זה, אבל כנראה שהגעתי לנקודה שבה, אוקיי, אני פשוט חייבת להיות מישהי ממש נוראה עכשיו. דמויות שאין להן מוצא, שהן פשוט שבורות לגמרי או מאוד קרובות לרשע טהור.
"שחקן מבחינתי הוא לא להפוך לדמות שהיא אחרת לגמרי עבורי, אלא לצייר מתוך עצמי צבע מהפאלטה שלי ולהתרכז בו. לחקור אלמנט מסוים. כי אנחנו תזמורת שלמה של צלילים, כמו בקונסולת הקלטות באולפן, אם אתה טכנאי סאונד אתה דוחף קדימה את הבס, כל שאר הצלילים עדיין שם, אבל אתה מתרכז בו כדי שתהיה לך מערכת יחסים מסוימת עם ההדהוד העמוק הזה. אז אני מחפשת, ובכן, קול שלא היה בי או לא נשמע כל כך הרבה, ומהבחירות האחרונות שלי מסתבר שיש בי די הרבה זעם!", היא מוסיפה בחיוך.
הקול של גרג מחליק על עור התוף ומלטף אותו, מסוג הקולות שאפשר להקשיב להם שעות בלי קשר למה הם אומרים. היא הספיקה לדבב סרטי אנימציה, להקליט קריינות רצף לסרטי דוקו, להקריא ספרים או להשתתף בהסכתים. "זה מצחיק, לעתים קרובות אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים 'אני אוהב את מה שעשית ב...', ואני תמיד מנסה לנחש מה הם הולכים להגיד ואני בעיקר טועה. אבל בחור אחד אמר לי, 'אני אוהב את העבודה שאת עושה ברדיו'. ואני אמרתי, 'אה, בסדר. תודה רבה לך'. הוא אמר, 'כן, אני אוהב את הפאוזות שאת שמה בין המילים'.
"זה היה נהדר, כי הוא באמת מקשיב ובגלל שאני מאמינה שאנחנו מתחברים דווקא במרווחים. אני חושבת שכל מוזיקאי גדול שהולך לנגן, כל אחד מנגן את זה אחרת וזה בגלל התיזמון, המרווחים שהם מכניסים. אבל כמובן שלא יכולתי להגיד לאיש פשוט 'תודה רבה', אז אמרתי 'הו, נהדר. אז מה שאתה אוהב בי ברדיו אלה הרגעים שבהם אתה לא יכול לראות אותי ולא יכול לשמוע אותי'. והוא ענה 'כן, אבל אני יודע שאת שם' זה אקט של אמון וכנראה גם קצת אגו", היא צוחקת. "גם אם אני אפסיק לדבר אתה ללא ספק תישאר".
יש לך שני בנים ובת. וסיפרת בעבר ששמחת לצלם את "אפיזודס" בלונדון למרות שהיא מתרחשת בלוס אנג'לס, כי זה אפשר לך להישאר עם המשפחה.
"כן. עכשיו הבן הצעיר כבר שלי בן 18, אז כן. טכנית הם עדיין הילדים שלי כי ילדתי אותם לפני זמן מה. אבל הם מבוגרים והם... הם עושים את הדברים שלהם עכשיו".
וזה אומר שגם הבחירות המקצועיות שלך משתנות?
"ממש עכשיו אמרתי בפעם הראשונה כן למחזה מחוץ ללונדון. באופן כללי אני מנסה לא לעזוב את לונדון. אבל זה מחזה שאני אוהבת וזה מועלה בחלל יפה ואינטימי מאוד במערב אנגליה וזה כבר בסדר שאני אלך, אבל כן, זה דבר שקשה לאזן כאישה, כי זה מעשה פוליטי להיות בעל קריירה, וזה מעשה פוליטי להיות אישה. בסופו של יום היכולת שלנו היא סופית, ואת יודעת, צריך אומץ רב כדי להציב גבולות ולשאת בהשלכות".
המציאו גלולה נגד הריון אבל אף אחד לא טרח להמציא גלולה נגד אשמה.
"אבל לפעמים האשמה היא מועילה. את פשוט צריכה ללמוד להבחין האם זאת אשמה מועילה או לא".
ההבדלה המגדרית מעניינת במיוחד במקרה של גרג, שלפני שש שנים שיחקה במחזה "הלילה השנים עשר" שהועלה בתיאטרון הלאומי של אנגליה. גרג גילמה דמות ששייקספיר כתב במקור כדמות גברית, וגרג העניקה לה פרשנות נשית. דומיניק קוונדיש, מבקר התיאטרון של "הדיילי טלגרף", תיאר אותה בביקורת כ"אנדרוגינית", תהה אם הליהוק העיוור מגדרית לא הלך קצת רחוק מדי וקרא לשחקניות "להסיר את הטלפיים שלהן מתפקידים גבריים". בראיון למגזין "דה סטייג'" אמרה גרג בתגובה כי היא "בטוחה שהתפקיד הגברי יהיה בסדר, ושקוונדיש לא היה מעז לומר דבר כזה על שחקן שחור שמגלם את מלבוליו (הדמות הגברית שאותה היא גילמה) אבל כשזו הייתה אישה הוא היה יכול".
צפיתי בקטע מתוך תוכנית האירוח של גרהאם נורטון, סיפרת שם סיפור מאוד נוגע ללב, אבל באופן מאוד קומי, על עצה שקיבלת מאבא שלך, כשהוא היה על ערש דווי.
"זה היה גיג די קשה", היא מודה, "זאת הייתה אחת מתוכניות האירוח הכי פופולריות בבריטניה, ואת אמורה לדבר על פרויקט שאת רוצה לקדם ולהיות שובבה ובלתי נשכחת ומרתקת ולנוע בהרמוניה עם שאר האנשים סביב השולחן. זה נראה קז'ואלי, אבל זאת הופעה די קשה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בתוכנית. ישבתי על הספה עם ג'ים קארי, וזאת חוויה די מהממת. אז חשבתי לעצמי שעדיף שאגיד משהו מעניין ומהנה, והפתעתי את עצמי כשדיברתי על הדבר הזה שאבא שלי אמר. הוא היה מאוד זקן, הוא שכב בבית חולים וידענו שלא נשאר לו הרבה זמן, והוא אמר 'אל תעשי מה שאמא שלך עשתה'.
"ציפיתי שהוא יגיד, 'אל תתחתני עם טיפש זקן כמוני', את יודעת, משהו מתוק ומזלזל בעצמו. ואמרתי, 'נו, מה אבא? מה זה?', והוא אמר Don't Let Yourself Go, שזה ביטוי שאתה משתמש בו אם אתה פוגש מישהו שלא ראית הרבה זמן, והוא הפסיק לצבוע את השיער או הוא עלה במשקל, או שהוא הפסיק לעשות את שגרת הניקוי שלו, אנשים שמזניחים את עצמם.
"הוא התכוון לזה שאמא שלי בגיל צעיר התברכה בהיקפים מאוד יפים, וכשהיא התבגרה היא העלתה במשקל והיא לא הייתה הנערה היפה שהוא נישא לה. הם התמודדו עם הרבה דברים ואני ממש לא שופטת אותם, אני לגמרי מבינה למה מישהו יעשה את זה, למה לוותר על מה שקורה על פני השטח ופשוט לשרוד. אז הוא אמר 'אל תזניחי את עצמך' שזה דבר מאוד מצחיק להגיד ועבד נפלא על הספה של גרהאם נורטון, כי אתה חושב שהוא הולך להגיד משהו רך, אבל הוא אמר משהו שיכול להשתמע כאמירה שיפוטית, אפילו קצת סקסיסטית".
תישארי יפה עבור הגבר שלך.
"כן, אבל היה משהו מתחת לזה שאמר 'תשמרי על עצמך'. אבא שלי נולד ב-1905. לא היה לו מושג איך לדבר עם אנשים ובמיוחד עם נשים צעירות. לא היה לו אוצר מילים רגשי בכלל, אז כנראה שזו הייתה דרך מאוד עמוקה לומר לא את הדבר המזלזל, שהוא מפנה קומי נהדר ואני עוד אשתמש בזה, אלא את מה שמתחת לזה. אני רוצה להאמין שמה שהוא אמר היה 'אל תרפי מהיד של עצמך'. אני לא חושבת שזה מה שהוא חשב שהוא אומר, הוא ידע שהוא אומר משהו אחר, אבל אני קצת תרגמתי את זה מחדש, כאקט של טיפול עצמי ונדיבות כלפי עצמי. אלו היו מילות חכמה ככלות הכול, אבל קצת בטעות".
אני תוהה לגבי דרמה תקופתית כמו 'בלגרביה', ששיחקת בה לא מזמן. אני מסתכלת על זה בתור אסקפיזם, בשבילי אפילו כל עניין ההכתרה של צ'רלס היה סוג של מדע בדיוני. אבל את גדלת באנגליה ויש לך היסטוריה ושורשים. איך זה היה בשבילך לשחק בדרמה כזאת?
"זה תמיד מעניין לחקור את ההיסטוריה שלנו, מאיפה באנו. העובדה שג'וליאן פלואוז שם שתי נשים במרכז הסיפור. באותה תקופה לנשים לא היה כוח, במיוחד אם היית אשת איש, לא היה לך שם משלך, אסור היה לך להחזיק ברכוש, לעולם לא היית יכולה להתגרש. אז הן צברו כוח רגשי. בזמן שהבעלים נמצאים שם, בחוד החנית של המהפכה התעשייתית, ונראו כאילו הם משנים את יחסי הכוחות, פשוטו כמשמעו.
"בזמנו, בתחילת המאה ה-19, היו יותר נשים בארץ מגברים, כנראה בגלל כל המלחמות, אז לא הייתה הרבה ברירה, נישאת לבחורים שהיו במלאי. כמו כן, הסטטיסטיקה על אנשים שמתים בלידה הייתה מפלצתית, היה סיכוי של 50 אחוז ללדת ילד בריא. בשאר המקרים הילד מת או שהאם מתה. אני מוצאת שזה מאוד מסקרן לחזור ולגלות איך זה היה להיות אישה בתקופה אחרת. אבל שיהיה ברור שאני לא חובבת מחוכים. אני אגיד את זה".
כן, זו הייתה השאלה הבאה שלי.
"אני לא מעריצה. ב'בלגרביה' הייתי תחת טיפול של אוסטאופת בסוף השבוע הראשון של הצילומים. זה היה לא נוח ובעייתי. ולמעשה אני מצטלמת בימים אלה לקומדיה שמתרחשת במאה ה-18, ואחד הדברים הראשונים שאמרתי היה, 'לא יהיה פה שום מחוך'. זהו, זה הדיל ברייקר. והם אמרו 'כן, אנחנו חושבים שאפשר לעקוף את זה'. למה לא היה לי האומץ להגיד את זה כשעשיתי את 'בלגרביה'? אין לי שום מושג. אבל את יודעת, בסדרה ההיא שאפו לצדודיות מאוד מסוימות ובקומדיה הזאת זה לא המקרה. ואת גם לא יכולה להיות בתוך מחוך ולהצחיק באותו הזמן".
