ארבעה עשורים חלפו מאז שמאט דילון פרץ לחיינו עם שלושה סרטים המסתמכים על ספרי הנעורים של ס"א הינטון: "TEX", "נערי הכרך" ו"ראסטי ג'יימס", בזכותם הפך לאליל נוער. הפוסטר של "ראסטי ג'יימס", בו דילון עטה גופייה לבנה שהבליטה את שריריו, אף פיאר קירות של חדרי נערים ונערות מתבגרים ברחבי העולם. אבל דילון, שבחודש הבא יחגוג יום הולדת 58, נוהג לא להתרפק על הזיכרונות ולא לבכות את הנעורים שחלפו. "אני תמיד משתדל להסתכל קדימה", הכריז כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון. "מה, כבר עברו 40 שנה? אני לא בטוח. שנאתי להיות אליל נעורים וכל הזבל הכרוך בכך. זה לא היה בשליטתי. כשביקרתי בטוקיו רדפו אחריי ברחובות כאילו הייתי לפחות הביטלס. באתי אז לקדם סרט, השתכרתי בבר קריוקי ועשיתי שטויות".
"אף פעם לא חשתי בנוח עם התוויות האלה של סמל סקס ודומיהן. כיום, עליי להודות, אני נהנה להסתכל מדיי פעם אחורה, מאחר שהיו לי כמה חוויות נהדרות בעבר. אני שמח שיכולתי לקחת איתי את החוויות האלה הלאה. אבל עליי להסתכל קדימה, גם בגלל המקצוע שלי – הדבר הכי קשה הוא שאתה חייב לעבוד – כי אנחנו שחקנים. כשחקן לרוב תמיד תהיה בגדר: 'כוח עזר להשכרה', ולכן אני בשאיפה לעבוד עם אנשים שבא לי לשתף איתם פעולה".
ומה סוד המראה הצעיר שלך? קשה להאמין שאתה מתקרב ל-60.
"אני לא יודע מה הסוד. לא פעם אני מסתכל במראה ולא מרוצה, אבל נעים לשמוע מחמאות. טוב לדעת שאני עדיין נראה טוב ושמור".
"עבודה בקולנוע יכולה להיות קשה להחריד"
הקריירה של דילון לא אחידה ברמתה – היא ידעה עלייה ומורדות, הצלחות וכישלונות, יצירות איכות וסרטים זניחים, עבודה עם במאים נחשבים וחלטורות מיותרות וגם מועמדות אחת לאוסקר שחקן המשנה ב-2006 על הופעתו ב"התרסקות" של פול האגיס. כיום, דילון נמצא בתקופה טובה. בוונציה נחשף סרטו החדש – "ארץ החלומות" של האמנית-במאית האיראנית הגולה שירין נשאט, בימים אלה הוא מצטלם ל"Asteroid City", סרטו המסקרן ועתיר הכוכבים (מטום הנקס ועד סקרלט ג'והנסון) של ווס אנדרסון וגם לסדרת טלוויזיה קומית "High Desert", בה הוא מככב בתפקיד הראשי. לצידו בסדרה מופיעה פטרישיה ארקט.
"אני רוצה לעבוד עם אנשי קולנוע מוכשרים, עם יוצרים שיש להם קול, שעושים משהו חדש, כמו שירין או ווס. כשזה קורה, אתה לא מרגיש שאתה הולך לעבודה, כי תאמין או לא, עבודה בקולנוע יכולה להיות קשה להחריד. רבים לא חושבים כך, אבל זה נכון: אתה נמצא בסט בין 12 ל-14 שעות, חמישה-שישה ימים בשבוע – וזה יכול להפוך להיות עול. אבל כשאתה מופיע בסרט שכל הצוות מתלהב ממנו, העבודה עצמה הופכת למלהיבה".
עשרים שנה אחרי כשלון "עיר הרוחות", סרט הביכורים שלו כבמאי, דילון שיגר לאחרונה סרט נוסף עליו הוא חתום: הפעם, סרט תיעודי "The Great Fellove" על המוזיקאי וזמר הג'אז הקובני פרנצ'סקו פלובי, שגלה למקסיקו סיטי, הפך לכוכב טלוויזיה ומת ב-2013 בגיל 89. דילון עמל על הסרט שנים רבות וסוף סוף זכה להשלימו. מסתבר שדילון החל לאסוף תקליטי ויניל הרבה לפני שזה היה טרנדי ויש לו חולשה ידועה למוזיקה קובנית.
עד שהפרויקטים האלה יושלמו ו/או יתייצבו אצלנו, אפשר ליהנות מהביצועים של דילון ב"סופו של מאפיונר" (במקור "Capone") – סרט על "פני צלקת", הלוא הוא הגנגסטר האכזרי והאגדי אל קפונה (אותו מגלם טום הארדי), שבגלל הקורונה מגיע הישר למסכי הטלוויזיה. "סופו של מאפיונר" נגיש בחינם ב- yesVODובאמצע החודש יגיע גם ל-VOD של HOT. "הסרט מתמקד בשנה האחרונה בחייו של קפונה, שמת בינואר 1947, בגיל 48. העלילה מתרחשת אחרי שהוא השתחרר מהכלא וחי עם משפחתו באחוזה בפלורידה. הוא מרושש, סובל מדמנציה קשה ומבעיות בריאות בעקבות מחלת העגבת. קפונה הלום הזיות וסיוטים ואני מופיע באחד מהם – גנגסטר שהיה חברו הטוב של קפונה בימי שיקגו העליזים והאלימים – הדמות שלי מסתמכת על מספר חברים שהיו לקפונה. היה מרתק לראות את טום (הארדי) צולל לתוך הדמות של קפונה ונטמע בתוכה".
(הצצה ל"סופו של מאפיונר")
דילון גדל במשפחה קתולית יצירתית וברוכת ילדים (שישה במספר) במדינת ניו יורק. "אני מגיע ממשפחת אמנים וסבא שלי, שהיה בחור גדול וספורטיבי, היה המודל לקומיקס 'פלאש גורדון', בגלל שאלכס ריימונד, היוצר והאמן מאחורי 'פלאש גורדון', היה הגיס והחבר הכי טוב שלו", מגלה דילון. "גם סבתא הייתה ציירת מצוינת. אבא שלי היה צייר דיוקנאות, ואחד הדודים צייר את הקומיקס 'בלונדי'. זה משהו שיש לי בדם, אבל אני הכבשה השחורה שהלכה בכיוון הלא נכון, לא לכיוון הציור ולא לכיוון האקדמי".
ולמרות שהוא הכבשה השחורה במשפחה, גם דילון חוטא בציור. "אני אמנם מצייר, אבל מעולם לא קראו לי צייר מוכשר", הוא מתוודה.
מה אתה נוהג לצייר?
"לפעמים אני משתמש בחלומות, בעיקר אם היה לי חלום עמוק, שהשאיר עליי רושם מבחינה ויזואלית. אני לא מומחה בחלומות, רק יצא לי לבלות הרבה במשרד הפסיכולוג ומתוך כך, קצת חקרתי חלומות. קראתי פעם שהחלק שהכי פעיל במוח שלנו בזמן שאנחנו חולמים הוא החלק הרגשי. אנחנו נוטים לחשוב על חלומות במונחים ויזואליים, אבל למעשה החלק שהכי פעיל בזמן החלום הוא הרגש. אני מאמין שחלומות משקפים אלמנטים בתת המודע שלנו. היה לי פעם חלום שבו הייתי באמצע הכביש, משמאלי היו חיות טרף בתרדמת, ומימין: 'הציוויליזציה' – בית שמחלונו נשקף אור. זה היה מקום בטוח. אבל אני לא הלכתי לכיוון הבית, אלא נותרתי עומד באמצע הכביש. זה אומר משהו על הנפש, לא? על החיים והפסיכולוגיה האנושית. כשיש סכנה מצד אחד וחוף מבטחים מן הצד השני ואני איני הולך לאף אחד מהם – וזה משהו שהשתמשתי בו בכמה מהציורים שלי. מה שעניין אותי בחלום הזה היה אלמנט ה'תרדמת'. הטורפים מהחלום יכלו להרוג ולאכול אותי, ובכל זאת, הם בתרדמת. לא מאיימים עליי, אבל הם עדיין שם".
דילון הצעיר הגיע למשחק הודות לצייד כישרונות, שפקד את התיכון בו למד. בגיל 14 החל להופיע בסרטים ואז הגיע שיתוף הפעולה עם הבמאי פרנסיס פורד קופולה ב"נערי הכרך" ו"ראסטי ג'יימס". המבקרים השוו אותו לג'יימס דין, ודילון החל לקבל תפקידים של צעירים רומנטיים, בעייתיים וזועמים.
(קטע מ"נערי הכרך" בכיכובו של מאט דילון)
איך הזיכרונות שלך מקופולה?
"הוא היה כמו אבא בשבילי. במאי מבריק ואדם דינמי ויצירתי. וזה בדיוק מה שאתה רוצה מבמאי, לא? זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת".
בגידות, התמכרויות וארוחה עם פליני
במהלך השנים דילון עבד עם במאים מרתקים ומשובחים נוספים כמו גאס ואן סנט: "דראגסטור קאובוי" הנהדר, בו גילם נרקומן שבוזז בתי מרקחת ו"פיתוי קטלני" עם ניקול קידמן. עם לארס פון טרייר דילון עשה את "הבית שג'ק בנה" – בתפקיד מהנדס שהופך לרוצח סדרתי. הסרט של הגאון הדני השנוי במחלוקת הצליח לחולל שערורייה גדולה בפסטיבל קאן 2018. הקהל בבכורה החגיגית התקשה לעמוד בסצנות אכזריות ובלתי נסבלות, וביניהן רצח ילדים, וחלק נכבד מבאי האירוע נהר החוצה.
אתה מתחרט על ההרפתקה הבעייתית הזאת עם פון טרייר?
"לא, יחד עם זאת אני מבין למה הצופים הגיבו בעצבים. מאוד נהניתי לעבוד עם לארס. הוא בחור מטורף ונוירוטי, אך מקסים ומתוק, ויש לו לב זהב ענק. אני לא מתעניין ברוצחים סדרתיים, אבל מאוד עניין אותי לעבוד איתו – כי הוא במאי מוכשר ויש לו קול מעניין. ידעתי שאוכל ללמוד משהו ממנו, ושתהיה לי חוויה שתיקח ממני את רשת הביטחון אליה אני רגיל. לארס גם הקל עליי בכך שאמר: 'תקשיב, מקסימום תאשים אותי'. עניתי לו: 'אל תדאג, אני בוודאות הולך להאשים אותך'. הסוד אצלו טמון בחופש שהוא נותן לך ליצור ולהתנסות, הפוטנציאל לכישלון הוא חלק חשוב בתהליך. לפעמים אמרנו שננסה משהו רק כדי לראות מה יצא מזה".
נטלת סיכון גם ב"משתגעים על מרי" – סיכון שהשתלם, מאחר והקומדיה הפרועה הזאת הפכה ב-1998 לשובר קופות.
"לא חשבתי שזה סיכון. לאחים פארלי שביימו את הסרט היה רקע מוכח בקומדיה, וזה היה חשוב, מאחר שאני לא שחקן קומי מובהק – רק יצא לי להשתתף בכמה קומדיות. בן סטילר לעומת זאת הגיע עם הרקע הנדרש בקומדיה. זה היה הדפוס של האחים פארלי: הם היו לוקחים מישהו כמו ג'ים קארי לצד ג'ף דניאלס. שחקן קומדיות לצד שחקן דרמטי. התסריט של 'משתגעים על מרי' היה מצחיק בעיניי וזה לא צירוף מקרים שגם הסרט יצא טוב".
"משתגעים של מרי" לא רק ניתץ קופות, הוא גם הוליד רומן בין דילון לבין קמרון דיאז, שכיכבה לצדו. דיאז העידה בשעתו שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. השנים התארסו ועמדו להתחתן, אבל בסופו של דבר דיאז קצה בבוגדנותו וסיימה את הקשר. בכלל, דילון הוא אחד הרווקים הנצחיים של הוליווד, וב-2005 הוא הסביר לי ש"אף פעם לא מצאתי את האישה הנכונה להתחתן איתה".
גם הפלירטוט של דילון עם הרס עצמי לא סייע להתמסדות. "ברזומה שלי יש 25 שנים של שתייה כבדה. נהגתי לשתות ועשיתי עוד כמה דברים נוספים בחיי. אני זוכר כשחייתי בפריז תקופה ארוכה ולא הצלחתי להגיע למיטה לפני הזריחה. תמיד אמרתי לעצמי: 'היום אעביר ערב שקט בחדרי' ובחיים לא מימשתי את זה. אורח חיים כזה מכניס אותך לאופוריה ואני חושב שזה דבר מאוד מסוכן. יכול להיות שאתה מחדד ככה את הכישרון שלך, אבל אתה מאבד את האדם שבך. אני בטוח שיש המון בתי קברות המלאים באנשים שחיו ככה והיו קורבנות של הרס עצמי".
דילון נחלץ בזמן מאורח החיים הלא בריא ויצא ממנו בשלום. כיום הוא מנהל זוגיות עם השחקנית-כוריאוגרפית האיטלקייה רוברטה מסטרומיקלה. "מאז הקורונה אני מבלה באיטליה הרבה יותר זמן, בגלל שרוברטה לא יכלה להגיע לארה"ב. אני בסדר עם זה, מאחר שאני אוהב את איטליה ותמיד מרגיש בה בנוח. באמצע שנות ה-80 הגעתי לראשונה והתאהבתי במקום ישר. זה היה במסגרת מסע היחצ"נות של סרטי 'פלמינגו קיד', ונורא רציתי לפגוש את הבמאי פדריקו פליני. הסוכן שלי אמר: 'אל תדאג, אנחנו נציג אותך בפני פליני!'. חמישה ימים של ריאיונות בתקשורת עברו ועדיין ולא פגשתי את פליני וגם לא הציעו לי אופציה כזו. ביום האחרון של שהותי ברומא, הייתי מאוד מדוכא, בגלל שכל מה שרציתי זה לפגוש את פליני וזה לא יצא. אז יצאתי עם חבר לרכוב על וספה, ונסענו מסביב לעיר. פתאום ראינו איזו מהומה ברחוב והסבירו לנו שפליני מצלם שם סרט. ירדנו מהווספות וניגשנו למקום המהומה. פליני ניגש אלי, נתן לי חיבוק והזמין אותי לאכול איתו למחרת ארוחת צהרים באולפני צ'ינה צ'יטה".
6 צפייה בגלריה
רומן שכמעט הסתיים בחתונה. מאט דילון וקמרון דיאז בבכורה של "משתגעים על מרי"
(צילום: gettyimages)
ואיך הייתה הארוחה עם פליני?
"אכלנו קערה גדולה של פסטה וזה היה מאורע מקסים ומדהים – למרות שהאיש היה גאון הוא בכל זאת התעניין בי. הייתי סתם ילד מניו יורק ופליני עדיין שאל אותי מה מעשיי באיטליה ועל הסרטים שעשיתי עם קופולה. אגב, שמעתי שכל סיפור הפגישה המקרית שלי איתו, היה בעצם הגינון החביב עליו – פליני לא אהב פגישות מתוכננות מראש. הוא האמין במקריות הגורל".
