בריאיון שדייויד גילמור נתן לא מזמן למגזין הרוק "פרוג" במסגרת מסע קידום המכירות לאלבומו החדש, Luck and Strange, הוא הצהיר שזו עבודתו הטובה ביותר מאז יצירת המופת Dark Side Of The Moon של פינק פלויד. וכן, הוא התכוון לתקליט האגדי ההוא מ-1973, ולא לגרסה התפלה והאפלה שרוג'ר ווטרס הוציא לא מזמן לאלבום. פרספקטיבה בוודאי יש לגילמור. גם ניסיון חיים ותועפות כישרון לא חסרים לו. אך גם לאחר כמה האזנות ל-11 השירים המרכיבים את Luck and Strange, לא בטוח שניתן להגדיר אותו אפילו כפרק המרשים ביותר בקריירת הסולו היחסית דלה של גילמור.
יש פה בהחלט כמה רגעים נהדרים, אפילו נהדרים פלוס. בין אלו אפשר למנות בין היתר את The Piper's Call, שבו הגיטרה של גילמור יוצאת לעוד סולו בלוזי שמזכיר נשכחות, את שיר הנושא המצוין, את Scattered הנוגה והארוך (שהוא גם רגע השיא פה), וגם את Dark and Velvet Nights שמהדהד מעט מהעוצמות שהיו ב-The Wall. אך כיצירה שלמה – ובטח כזו שהקהל הנאמן מאוד של גילמור המתין לה בסבלנות במשך לא פחות מתשע שנים, זהו לא בדיוק האלבום הענק שהם חיכו לו. בטח כשהאיש החתום אליו מתייחס אליו כאל פסגת קריירת הסולו שלו.
עבור לא מעט מוזיקאים הפסקה של תשע שנים בין אלבום אחד למשנהו כמוה כנצח. לא אצל גילמור. למעשה, מאז שהחל בקריירת הסולו, עוד במקביל להיותו כוח מוביל בפינק פלויד, הוא – בדומה לקלפטר המנוח - אהב לקחת את הזמן. גם Luck and Strange הוא אלבום שנהנה לקחת את הזמן כדי לאפשר לגילמור ולחבריו כאן לפתח בנחת את הרעיוניות המוזיקליים לאורך השירים, ולא לתקוף את המאזין עם פאנץ' שיגיע תוך רבע דקה. זה בולט בעיקר בג'אם הארוך (כמעט 14 דקות) החותם את האלבום, אבל לא רק שם.
בכל הנוגע להקלטות ולשחרור חומרים חודשים קשה להגדיר את גילמור כטיפוס נמרץ. גם לפני היצירה הנוכחית הוא עבד לאט - בקצב של פחות מאלבום בעשור. הראשון, שנשא את שמו, הופיע ב-1978, עוד בימים שבהם פינק פלויד עבדה על רב-המכר שלה The Wall שבו ווטרס החל לדחוק את חבריו הצידה. About Face, אלבומו השני של גילמור יצא ב-1984, לאחר שהוא הפך למנהיג הלהקה בעקבות סילוקו של ווטרס ממנה. פינק פלויד משכה עוד עשור תחת ההנהלה החדשה של גילמור, אך למרות שהיא הפסיקה לפעול באמצע הניינטיז, את אלבומו השלישי (והמצוין) - On an Island - גילמור הוציא רק ב-2006. לפני תשע שנים הגיע הרביעי שלו, Rattle That Lock, שהיה נהדר לא פחות. ועכשיו כאמור, קיבלנו את החמישי - שאינו נופל ממנו. בין לבין גילמור גם יצא לכמה סיבובי הופעות קצרים.
גם עכשיו יש לו טור, שייפתח בסוף החודש ברומא (לגילמור תמיד הייתה חיבה להופעות בארץ המגף, עוד בימי פינק פלויד), בהמשך הוא יגיע ללונדון וממנה יעצור במספר תחנות בארצות הברית. אל דאגה, חודש לפני חג המולד הוא כבר ישוב הביתה לאנגליה. מחירי הכרטיסים, למותר לציין, גבוהים מאוד. הביקוש גבוה לא פחות. ואפשר להבין למה. לשמוע את גילמור זה תמיד טוב, לראות אותו מבצע את הקלאסיקות של פינק פלויד (בתוספת כמה עצירות מתבקשות מאלבומי הסולו שלו) זוהי חוויה של פעם בחיים. חוויה – כי , כפי שניתן לאתר בנקל לאורך Luck and Strange. חד-פעמית – כי יכולתו של האדם הממוצע לעמוד במחיר כרטיס ישיבה במקום טוב להופעה שכזו (וזה לפני שמוסיפים לחשבון את עלות הטיסה והמלון), ממילא אינו גבוה.
בסוף, עיקר גאוותו של גילמור אינה בהישגי העבר הרבים או באוסף הגיטרות המרשים שלו, אלא במשפחתו. ברוח זו, אפשר לראות גם ב-Luck and Strange כמעין פרויקט משפחתי. אשתו, פולי סמסון, חתומה על כל הטקסטים (כמו באלבומיו הקודמים, ולמעשה גם ב-The Division Bell של פינק פלויד, שחגג השנה יום הולדת 30); בתו רומני מנגנת על נבל ושרה ב- Between Two Points וב-Yes, I Have Ghosts שנשמע קצת כמו שיר של לאונרד כהן; הבן צ'ארלי היה מעורב בכתיבת השיר Scattered; והבן השני גבריאל, תרם קולות רקע פה ושם.
את המשפחה הגרעינית משלימה פה חבורת מוזיקאים מרשימה, הכוללת בין היתר את המתופף סטיב גאד, הבסיסט גאי פראט (שניגן גם עם פינק פלויד בגלגולה המאוחר), ואת הקלידן רוג'ר אינו (האח של בריאן). אבל הופעת האורח המרגשת מכולם באלבום היא זו של ריק רייט המנוח. בשיר הנושא היפה מונצחת אחת מהעבודות האחרונות של הקלידן לשעבר של פינק פלויד, שהוקלטה כשנה לפני מותו ב-2008. המפגש בין רייט - שיש לו מניות יסוד בסאונד של הלהקה לא פחות מאלו של גילמור – לבין הגיטריסט, הוא בדיוק מה שכל מאזין ותיק של פינק פלויד מייחל לו.
3 צפייה בגלריה
חתומה על כל הטקסטים. דייויד גילמור עם אשתו פולי סמסון
(צילום: Gareth Cattermole/Getty Images)
מי שניצח על החבורה הזו הוא המפיק צ'ארלי אנדרו, שעבד בעבר גם עם הרכב האינדי אלט ג'יי. לאנדרו הייתה משימה די מורכבת, במהלך ההקלטות שנערכו באולפן של גילמור בסאסקס ובאולפן של מארק נופלר בלונדון, הוא ביקש גם להוציא את הגיטריסט הוותיק מאזור הנוחות שלו. קשה לומר שהוא הצליח במשימה, אבל הוא לפחות ניסה, כמו למשל בקאבר של גילמור ל-Between Two Points של ההרכב האינדי-פופ The Montgolfier Brothers, שבהחלט מעניק לאלבום שטיפת צבע קצת אחרת, לפחות עד שהגיטרה המוכרת נכנסת. אלא שלא בטוח שהחיבור הבין דורי הזה ימשוך אל האלבום מאזינים שאין להם כבר אלפי שעות טיסה על הקלאסיקות של פינק פלויד.
ועדיין, הרגעים הטובים ביותר פה הם בדיוק אלו שבהם גילמור נשמע כמו פעם, או הכי קרוב לכך. וגם אם הוא כבר אינו המוזיקאי המסעיר שהוא היה בשנות ה-70, וגם לאורך חלק משנות ה-80, גם בגיל 78 הוא עדיין נשמע חד ומדויק, אבל כשהאצבעות שלו שוב נוגעות במיתרים, הקסם הישן שב ועולה מחדש. Luck and Strange אינה העבודה הטובה ביותר של גילמור ב-50 השנים האחרונות, אך זהו בהחלט אלבום שכל מי שמתגעגע לפינק פלויד שלו, ימצא בו הרבה מאוד רגעים של אושר. ואם אכן גילמור יעמוד בהבטחתו להיכנס לאולפן בתום סיבוב ההופעות כדי להקליט אלבום נוסף, אולי לא נצטרך לחכות עוד תשע שנים עד שנשמע את הצליל הבא שלו.
