אתמול (א') הסתיים פסטיבל אבו גוש ביום מוזיקלי חריג ומעניין, שעמד בסימן של רב-קוליות. אבל בטרם שנרחיב בו, כמה מילים על העובדה המעט-משונה שפסטיבל שמתקיים באבו גוש כבר כמעט 60 שנים, נדד השנה לתל-אביב. ובכן, כדי להפריך כל מיני שמועות בעניין, הנה הסיפור: מקום משכנו הקבוע של הפסטיבל הוא בכנסיית "גברתנו של ארון הברית" השוכנת על הגבעה הנישאה שבקצה הכפר אבו גוש. אם המנזר של מסדר הנזירות הצרפתי שבשטחו נמצאת הכנסייה, החליטה לתקן כמה סדקים ולצבוע מחדש את תקרת הכנסייה. מהנדס מטעם הוותיקן, שאחראי על תחזוקת הכנסיות הקתוליות בארץ, בא לבדוק, נכנס לעליית הגג והופתע לראות שכל כרכובי הברזל בני 100 השנים, שמחזיקים את קורות העץ הכבדות שעליהן תלוי הגג – חלודים. וכך במקום פרויקט הצביעה הפשוט הסתבר שנדרש שיפוץ מאסיבי, למעשה בניית הגג מחדש, מבצע שאגב עוד לא החל. מנהלי הפסטיבל פצחו במרוץ למצוא כנסייה חליפית בסביבות ירושלים, משימה שלא צלחה כל-כך. יש כנסיות בעמק האלה אך לא כולן מעוניינות בפסטיבל מוזיקלי וברובן אין חללים גדולים דיים להכיל מקהלות ונגנים ומאות צופים. בלית ברירה נדד הפסטיבל לאולם לאה רבין, במרכז רבין בתל אביב.
זה אמנם לא פתרון רומנטי במיוחד, אבל הסתבר שמבחינה אקוסטית הוא דווקא מצוין. לחלל הזה - עם קירותיו הקעורים והקמורים והגג הרב-מפלסי בצורת כנפי יונה - יש בדיוק את האקוסטיקה המתאימה ליצירות קאמריות וקוליות, כי הוא מחזיר את הצלילים מכל הכיוונים באופן רב-כיווני, ולא בולע אותם. אבל אַלְיָה וקוץ בה, כל תזוזת כסא או דלת נפתחת, נשמעים אף הם בקול ענות גבורה.
וכעת לעיקר: המושג הזה של רב-קוליות, פּוֹלִיפוֹנִיָה, מתאר מרקם מוזיקלי שבו קולות עצמאיים חוברים יחד, ללא היררכיה ביניהם. כל קול יכול לעמוד בפני עצמו, אבל השילוב המוזיקלי שלהם גדול מצליליו הנפרדים. ואכן כל קונצרט משלושת הקונצרטים ששמענו אתמול הוא קול סגנוני לעצמו, אבל היחד שלהם יצר מרקם מרתק.
זה התחיל במופע – מוזיקלי וריקודי – של מוזיקה סוּפִית, ערבית-מסורתית. עבר לקונצרט מעורב של מוזיקה מערבית קלאסית (שוברט, דביסי, פורה) ועד לשירה ערבית מודרנית (עוד נרחיב בכך תכף). והסתיים – בקונצרט שחתם את הפסטיבל כולו – במזמור הקתולי סטבט מאטר, בגירסה הגאונית של פרגולזי. יום של קולות מוזיקליים שונים מאוד לכאורה אך השילוב שלהם יצר מארג מרתק.
ודומה שהמונח המוזיקלי הזה של רב-קוליות (פּוֹלִיפוֹנִיָה) הוא גם משל לחברה הישראלית שכל אחד מחלקיה האתניים עומד לכאורה בפני עצמו, אך השלם גדול מחלקיו. וזהו גם בסיס החזון של עמותת "פוליפוני" מנצרת, ששלושת הקונצרטים אתמול היו ביוזמתה. עמותת "פוליפוני" – שהוקמה ומנוהלת בידי נבִּיל עבּוּד אשקר, כנר משובח בפני עצמו – פועלת כבר למעלה מ-15 שנים להנחלה ולקידום של מוזיקה מערבית קלאסית, בחברה הערבית בישראל. הם מפעילים קונסרבטוריון בנצרת, הם מפעילים תוכניות לימוד של מוזיקה מערבית בקרב אלפי ילדים ובני נוער ערבים בישובים בצפון, ומזה קרוב לעשור שהם מקיימים את התזמורת הקאמרית - תזמורת "הגליל". ייחודה של התזמורת בכך שמחצית נגניה הם ערבים ומחציתם יהודים. כולם נגנים מקצועיים של מוזיקה מערבית קלאסית. דומה שהתזמורת ממצת עד תום תהליך שהחל שנים קודם לכן – להכשרת אמני מוזיקה מערבית בקרב החברה הערבית בישראל. בתחילתה היו בה מעט מאוד נגנים ערבים, והיום כ-15.
"לפגוש היום נגנים ויוצרים ערבים שעוסקים במוזיקה מערבית קלאסית, כבר אינו חריג. אנחנו לגמרי חלק מהמארג המוזיקלי הזה, הכלל-ארצי, לא פחות מאלה מאתנו שעוסקים במוזיקה ערבית קלאסית. וההופעה שלנו בפסטיבל אבו גוש היא המחשה חיה לכך", אומר עבּוּד אשקר, מנהל העמותה.
ממוזיקה סוּפִית ועד פרגולזי
הקונצרט הראשון כאמור היה קונצרט של מוזיקה סוּפִית בביצוע "אלדראויש" - אנסמבל סוּפִי שפועל בגליל ומורכב מנגני עוּד, קַאנוּן, חליל עץ, תופים מסורתיים, זמר (השייח' מאופק שאהין) ורקדן סוּפִי (חאלד אבו עלי) שמסתחרר סביב עצמו עוד ועוד. הסוּפִיוּת הוא זרם אסלמי-מיסטי שרואה באהבה נוכחות אלוהית השורה בקרב כל ברואיו. והסוּפִי מבקש להתאחד עם אלוהיו ועם זרם האהבה האוניברסאלי, בין השאר באמצעות מדיטציה ומחול ומוזיקה. ומכאן התפתח זרם מוזיקלי – ערבי מסורתי קלאסי, עם טון מדיטטיבי. אני אישית יכול לשמוע את זה שעות.
ובקצה השני, בקונצרט שחתם את הפסטיבל, שמענו קול הופכי לכאורה: סטבט מאטר ("עמדה האם") – המזמור הקתולי העוסק בסבלה של מרים אם ישו בעלותו על הצלב – בגרסתו המופלאה של פרגולזי (1710 – 1736). המנגנים הם התזמורת הקאמרית "הגליל" בניצוחו של פסנתרן-העל והמנצח הישראלי-הבינלאומי סלִים עבּוּד אשקר (אחיו של נבּיל) וזמרות האופרה טלי קצף (סופרן) ורחל פרנקל (מצו סופרן).
ובתווך – בין שני קונצרטי-הקצה הללו (כאמור מוזיקה ערבית מסורתית האחד, ומוזיקת בארוק השני) – התקיים קונצרט נוסף, מרתק, ומעורב לחלוטין מבחינה מוזיקלית: זמרת הסופרן המצוינת נוּר דרוויש - זמרת אופרה (באופרה הישראלית ובעולם) שעוסקת גם במוזיקה ערבית - ולצידה הפסנתרן הישראלי הבין-לאומי נבִּיל חייק – השמיעו בחלקו הראשון של הקונצרט ביצועים מרתקים משל שוברט, דביסי, פורה וקלאסיקונים מערביים אחרים; ובחלקו השני – לקט שירי משוררים ערבים בני המאה ה-20, שהולחנו במיוחד בידיו של סלים עבוד אשקר. בין השאר, יצירה מוזיקלית מופלאה ממש, לא פחות, למילות שירו של מחמוד דרוויש "אני יוסף הוי אבי" (שמדבר על סבלו של הפלסטיני העזוב והבודד, אותו ממשיל דרויש ליוסף שננטש בבור בידי אחיו). עוד שמענו שירים משל המשורר העיראקי בדר שאכר אלסיאב, המשורר הלבנוני הגולה וָדִיעַ סָעַדִי והמשורר הסורי מוחמד אלמאע'וט. המוזיקה כולה מרחפת בין הנוגה לעז הרוח וניכר שעיקר חינוכו המוזיקלי של עבוד אשקר הוא אקלקטי עם דגש על מערבי קלאסי.
ומה לשוברט המערבי מהמאה ה-19, לעבוד אשקר הערבי מהמאה ה-21? על כך עונה נביל עבוד אשקר במענה שיש בו יותר מאשר המוזיקלי לבדו: "אנחנו רוצים לא רק לנגן מוזיקה מערבית, אלא גם ליצור שפה מוזיקלית עכשוית שיש בה מן הערבי והמערבי והיא רלבנטית לחיים שלנו כאן ועכשיו. הפוליפוניה הפוליטית בארץ אינה מזהירה בלשון המעטה, מאיימת ובעייתית. לעומת זאת הפוליפוניה המוזיקלית והתרבותית נהדרת – עשירה, מעשירה ועתירת אפשרויות".
ומסכם עמית טיפנברון המנהל האמנותי של פסטיבל אבו גוש: "הפסטיבל שלנו עוסק במוזיקה קלאסית במובנה העמוק, זו שחוצה גבולות ותרבויות אך מחויבת לאיכות אֹמנותית חסרת פשרות. שיתוף הפעולה עם עמותת 'פוליפוני' הוא מתבקש וטבעי – חברתית, תרבותית ומוזיקלית. כי לשיר בקול בודד, אוּנִיסוֹנוֹ, זה קל, אך לא בהכרח מעניין. לעומת זאת לשיר בריבוי-קולות, בפוליפוניה, זה מעשיר, יוצר דבר-מה חדש, ומרחיב את הרוח".
