"אחי, תאמין לי, הערב הזה הוא בריאות נפשית עבורי. מה זה - שבעה חודשים לא טברנה, לא מוזיקה, בלי קזינו, אין שמחה. כלום", אמר אדם שישב בשולחן לצד לחברו בהופעה של שלומי סרנגה שהתקיימה אמש (ג') בהאנגר 11 בתל אביב. "שמע, תתרגל לזה, נראה לי זה הכי קרוב ליוון וחו"ל שנגיע בתור ישראלים. מזל שיש לנו את סרנגה שהוא לא נופל מאף אחד שם", ענה החבר. "אין ספק, אבל הקזינו, אח הקזינו, בחיים לא חשבתי שאתגעגע ללוטרקי".
שלומי סרנגה ופיצה פאפאדופולו מבצעים את Dio Portes Echi i Zoi בהופעה בהאנגר 11 בתל אביב
במופע הכי גדול שהרים מאז שפרץ במועדונים יווניים אי-שם ברחוב המסגר בתל אביב בתחילת שנות ה-90, שלומי סרנגה חגג אמש 30 שנות קריירה. סיפור נדיר על בחור ישראלי ביישן ונעים הליכות שספג את האהבה למוזיקה היוונית מאביו המנוח ז"ל והפך לשגריר המקומי המצליח ביותר של מוזיקה אהובה זו במחוזותינו.
סרנגה הוא לא כוכב, אלא פשוט זמר. איש מקצוע. הידיעה הכי מדוברת שפורסמה אודותיו, הייתה כשהפך לפרזנטור של חברה להסרת לייזר והפך את גופו לכזה של אל יווני - ולרגע היה אחד מסמלי הסקס הנחשקים בישראל. אבל מלבדה - מדובר בבחור עקבי; נשוי ומגדל ילדים בשלווה. המנטליות הזו ניכרת גם בסגנון המוזיקלי שלו, הוא היה ונשאר האיש שהביא לכאן את הצלילים והקולות של יוון. זה כרטיס הביקור שלו, מכאן ההצלחה שלו וזה מה שהקהל מצפה ממנו. סרנגה שר גם בעברית ואפילו הצליח בכמה שירים ("כל הנשים יפות", לדוגמה). אבל בסוף כשאומרים 'סרנגה', צועקים 'יאסו'. קצת אוזו לצד הקול העמוק של סרנגה ותנו לחיים לחייך בחזרה.
אותם שני חברים שישבו לידי באו להופעה כדי לחייך קצת אחרי כמעט שמונה חודשים של אסון ומלחמה. כמוהם גם שאר הקהל שמילא את האולם בנמל תל אביב. ממוצע הגילים בסביבות 55, אנשים לבושים בשחור או לבן, כשאלכוהול זורם על השולחנות ולהקה יוונית מצוינת על הבמה. מה אנשים שרק בכו כל יום במהלך החודשים האחרונים יכולים לבקש יותר?
7 באוקטובר היה אמור להיות אחד הימים השמחים בחייו של סרנגה - זה היה יום הולדתו ה-50. שבועיים אחרי היה אמור לעלות על הבמה ולחגוג קריירה מפוארת. המופע ההוא התבטל, ואלני ויטלי, גדולת זמרות יוון ביטלה את האירוח המתוכנן שלה בעקבות המלחמה. לרגע סרנגה חשב לוותר. "למה היינו צריכים את זה", אמר למנהלת שלו. אז אומנם כיאה למופע גדול שכזה בתקופה כזו היו קשיים בדרך, אבל עבור הקהל המגוון שהגיע, סרנגה העניק תרופה ומזור ל-2,500 איש שרק רצו סוף-סוף קצת לשמוח.
במשך למעלה משעתיים מוזיקה יוונית משובחת התנגנה על במת ההאנגר. כריסה בנדלי, זמרת יווניה צעירה ויפהפייה פתחה במופע חימום עם גרסאות חמודות לשלל להיטים, בין היתר גם של ניקוס ורטיס, והקהל זז בעיקר כשזו שרה את "כשאת איתו" שמוכר מהגרסה העברית של אייל גולן. אחריה סרנגה עלה על הבמה, לבוש בחליפה ועם טונות של כריזמה, נוכחות בימתית מרשימה וכל הלהיטים הגדולים. בהם גם "עינייך החומות" שכתבה אחותו סוזי לזוהר ארגוב המנוח בגרסה עברית ויוונית, "קלמריה״, ״ארופלנו" ו"או סלוניקיוס". הרבה קריאות 'יאסו!' בין לבין, לא מעט שושנים אדומות שנזרקו לקהל ומנה הגונה של אסקפיזם מוחלט. לקח לסרנגה כמה דקות ארוכות להשתחרר מהתרגשות שאפפה אותו וגם להתגבר על בעיות הסאונד הקשות. לרגע חלק מהאנשים חשבו שקרה משהו לקול שלו, אבל מהרגע שזה נפתח, כשהחל לשיר את "אסתי נה לאי" בקולו העמוק והחודר, האורות נדלקו והקהל קם על רגליו.
ואז, בשיא המופע, פיצה פאפאדופולו תפסה את מקומה על הבמה. לקהל הישראלי הממוצע היא שם הרבה פחות מוכר מאלני ויטלי שביטלה אך רק לפני שבוע, אבל לקהל של סרנגה מתברר שהיא הזמרת מבית אבא - כולם עמדו על רגליהם והטלפונים הסלולריים נשלפו. הזמרת ביצעה שמונה שירים, וקולה הזכיר מנגינה מפעם. פניה היפות של פאפאדופולו הקרינו שיש עוד תקווה ושבעולם יש מי שאוהבים אותנו בכל זאת. "תראי את המבוגרת הזו, איזה קול יש לה״, אמרה אישה בגיל העמידה ולחברתה בפינת עישון בצד. למרות שהיא קטנת קומה, פאפאדופלו עמדה זקופה והעניקה המון אהבה.
בתום החלק שלה במופע סרנגה חזר וחתם את הערב בשרשרת להיטים מנצחת. "חלום מתוק", "מונו", "מחרוזת מימולטה", "אגו אגפי מו אגו" ו"הנשיקה". אני בטוח ששמעתי כמה שגם שברו צלחת, יאללה בלאגן. זה אומנם לא היה המופע הכי טוב של סרנגה, כשניכר שההתרגשות אחזה בו והמזל הנאחס שדבק במופע מהרגע שהכריז עליו הגיע גם עד לרמת הסאונד, אבל כמו השורד אמיתי שהוא סרנגה צלח גם את הקשיים על הבמה והוכיח שהוא מוסד תרבות של איש אחד.
