הסרבנות היא לא עונש על תוצאות הבחירות. הסרבנות היא תגובה אזרחית להפרת חוזה
אני מניחה שכמוני, יש עוד אמהות שהשקיטו במשך זמן רב את אי־הנחת ההולכת וגוברת מהסתאבות הכיבוש, מהאין אופק ומהשירות הצבאי של ילדיהן, הכולל שמירה על התנחלויות ורדיפה אחרי ילדים. השקיטו בעזרת טיעונים הלקוחים, לא בדיוק מתחום צדקת הדרך או התפעלות מקובעי המדיניות, אלא יותר מתחום האחריות החברתית, השוויון בנטל וההבנה המפוכחת שבלי צבא - מוסרי יותר או פחות - לא נשרוד בשכונה הגועלית הזאת. מובן שלתוך הקונפליקט המסובך הזה התערבבה גם הסללה תרבותית בחסות האתוס שעליו גדלנו. כולנו היינו ילדות עם חולצות לבנות וסיכת דם המכבים, ששרות שירי רעות מסוקסים בטקסי יום הזיכרון. את המילה "נכבה" כלל לא הכרתי בילדותי.
אבל מה יפה? תודות להפיכה המשטרית, שנים של משיכת חבל פנימית הגיעו אל קיצן. מגורשת־מגורשת־מגורשת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
סרבנות, כי זה לא רק הזעם על ההפיכה שבפתח ועל צמצום עילת הסבירות, אלא גם על זו שהתרחשה כבר ומתרחשת בכל רגע. בשטחים הכבושים, בצניחת ממדי השוויון בין המגזרים השונים ובין המיעוטים החיים בקרבנו, בחלוקת המשאבים, בתעדוף האינטרסים המגזריים של בעלי הכוח, בשחיתות ובזחיחות. ארגוני הנשים אומרים את זה כבר שנים, אנשי חינוך, אנשי סביבה, רפואה, עובדים סוציאליים, מי לא?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סרבנות, כיוון שהניסיון להציג אותה כאי־קבלה של תוצאות הבחירות או כוויכוח על קוצו של חוק הוא פשוט שקר. הסרבנות היא תגובה אזרחית להפרת החוזה בין שלטון דמוקרטי השואב את הלגיטימיות שלו מחזון מגילת העצמאות ומהגנה על זכויות יסוד.
לפני שנתיים סיפק ח"כ פרוש, שביד אחת תומך בפטור מלא לבחורי ישיבה וביד שנייה יוצא כעת נגד איום הסרבנות, הסבר מעולה למהות הקו האדום שלו. "צריך לדעת שאנחנו", אמר השר, "נאמנים לצו ה' ולתורתו הקדושה, ומול נאמנות זו אין נאמנות שהיא מעל". פחות התחברתי לעובדה שסבבה לו שהבן שלי מסכן את חייו כדי לשמור על הנכד שלו, אבל כן לעובדה שיש לו קו אדום. כי גם לי יש.
אני לא זקוקה לחותמת של אחד ממנסחי הקוד האתי של צה"ל, פרופ' אסא כשר, שאמר בקול צלול שביטול האופי הדמוקרטי של המדינה מצדיק ביטול התנדבות, כדי לדעת שהקו האדום שלי נחצה. עם עילת הסבירות או בלעדיה, ההפיכה כבר קרתה: בהגנה על מיעוטים, בשוויון המגדרי, בחינוך, בכלכלה ובהגנת הסביבה. אין דיור מוגן, אין תקציב לניצולי השואה, אין רופאים חצי שנה קדימה, אין תכנון, אין אופק, אין דמוקרטיה, אז מה אתם רוצים מהחיים שלנו? הגנה על מה? על מי? על פרוש, שר ירושלים ומורשת ישראל? קודם תגדירו מורשת ישראל.
זוכרות את פרשת קו 300? הפרשה, שתחילתה בחטיפת נוסעי אוטובוס על ידי ארבעה מחבלים, היא דרך מצוינת להבין עד כמה התרחקנו מהליבה. הפרשה שנחשבה לפני ארבעה עשורים לכתם מוסרי בל־יימחה, רק משום שכמה אנשי שב"כ שיקרו בעדותם באשר לנסיבות מותם של שני מחבלים – לא חילופי ירי, אלא רציחתם - הפכה היום לתוכנית עבודה לגמרי ריאלית. מישהו היום מבין בכלל מה הבעיה עם חיסול מחבלים חיים שנוטרלו? הרי יש שרים בממשלה שלא מבינים מה הבעיה בלשרוף בתי ערבים על יושביהם. רק בשבוע שעבר, אחרי הזיכוי השערורייתי בפרשת איאד אל־חלאק, אמרה שרת הצווחה, שכל פלסטיני שמתקרב לחייל צה״ל חובה לירות בו ובן גביר בירך את האם מוכת היגון בברכת: מחבלת.
סרבנות, כי יותר מדי שנים אני כואבת את החבלה בלגיטימיות של ארגונים אזרחיים המבקשים לראות את האדם שנקלע על לא עוול בכפו לנסיבות חייו, ראשית ולפני הכול כאדם. אדם ראבק, מה כל כך קשה? בין אם הוא יהודי או מוסלמי, אישה או גבר, סטרייט או גיי, לוחם, פועל, אישה או עובד אדמה. שנים שהימין רודף ארגונים כגון "בצלם", "רופאים למען זכויות אדם", "נשים עושות שלום", משל היו ארגוני טרור פרוגרסיביים. לוחמים שסיכנו את חייהם בשירות קרבי - מה שחצי ממשלת ההשתמטות הזו לא עשה - שפשעם היחיד הוא מתן עדות על עוול שראו או על פצעי הנפש שנחקקו, סומנו כאויבי המדינה. למה? הרי עד שאיציק סעידיאן הצית את עצמו, אפילו היחס לטראומה היה הרי נטול אמון.
אם אין הגנה על מיעוטים, אין חינוך הומניסטי, אין סביבה, אין עזרה סוציאלית, אין דיור מוגן, אין רופאים חצי שנה קדימה, אין תכנון, אין שוויון, אין אמת, אין אופק, אין דמוקרטיה, אז מה אתם רוצים מהחיים שלנו? הגנה על מה? על מי?
סרבנות, כי זה גם אישי. לפני כמה חודשים, נחשפנו כולנו לחבר הכנסת אלמוג כהן, משמורת האלמוגים של עוצמה יהודית, שהבטיח להגיע לקייטנה בחסות פורום המשפחות השכולות על מנת "לפוצץ אותה ולסגור אותה בעזרת השם". לכל אי־נחת מתפתחת יש רגע של שבירה, נכון? אז שם, בהכרזה שלו, הרגשתי איך אני נסדקת. ממש שמעתי קראק.
סרבנות, כי עמוק־עמוק, מאחורי התודעה, יש לכל הורה של חייל או חיילת את הפחד האיום, המצמית, שאכנה אותו בשם הכללי "דפיקה ודלת" - סליחה, נו, מה אני אעשה, אני מדמיינת כאלה דברים, מי לא? – ואני פשוט יודעת שאם יקרה לבן המטומטם שלי משהו, הרבה לפני שאני אמות מצער, אני אמות מזעם. אני אעלה באש. כי כל יום שעובר מביא לפתחי עוד מראות שלעולם לא חשבתי שאראה וקולות שמעולם לא חשבתי שאשמע במקום שהוא בית, וזהות, ושפה, ושייכות.
סרבנות, כן. ולא רק של אנשי המילואים - היחידים שמצליחים למוסס מעט את קשיות עורפו של השלטון ולהחדיר בו מעט פחד וענווה, אלא סרבנות בכל מקום, ובמעגלים הולכים ומתרחבים. סרבנות היכן שיש מספיק אנשים שבכוחם לכבות איזשהו שלטר. תאגידים, חברות, אוניברסיטאות, מוסדות חינוך, בתי חולים, מקומות עבודה, עד להשבתה מוחלטת של המשק.
מה היה שם, באיום לבוא ולפוצץ קייטנה של ילדים, שסדק אותי ככה. חסרות התבטאויות מחפירות במדינה? נדמה לי שאולי שם הבנתי בבהירות שגם את המשמעות האצילית שאנשים עשויים להצמיח מתוך הכאב שלהם, כאב שהוא תוצר ישיר של הסכסוך, הממשלה האיומה הזו עתידה לחסל. עד לשם החוצפה שלהם מגעת. כי מה יש בקייטנה של ילדים שמקיים פורום של הורים שכולים, אם לא אפשרות לדיאלוג ואופק של תקווה לעתיד אחר?
כבר הרבה זמן שזה המאבק הישראלי האמיתי; להיות עם חופשי - מהעם הישראלי הנוסף - בארצנו
זו ההתנתקות שלנו.
אנחנו – "המחנה שלי", כמו שאומר אלדד יניב על מחנה לא קיים כלשהו – אנחנו עכשיו הם של פעם; הם, הישראלים שהלכו ב־2005 בהמוניהם עם הסרט הכתום, קשרו אותו למכוניות, מחו, הפגינו, בכו, צעקו, שיבשו – ולא עזר; האיש למעלה החליט שזה קורה, וזה קרה. ההתנתקות קרתה.
וכמו שלהם לא עזר, נראה שלא יעזור גם לנו, ועילת הסבירות, וגם הסבירות עצמה, ילכו לעזאזל. כי יש להם עכשיו את הכוח המוחלט. הכוח לכפות, הכוח להשליט רצון. כי מאז ההתנתקות הם עבדו (והתעמולה הבוטה, וקהלת, והדמוגרפיה, ושקרי "האחים המוסלמים" ו־"50 מיליון" והבטחות חלולות של נתניהו, ומכונת הרעל ומה לא עבדו לצידם) כדי להחזיר לעצמם את הכוח הזה. ולנַצֵּח.
וכי הפוליטיקה הישראלית, מאז עידן נתניהו, היא משחק סכום אפס שבו המנצח לוקח הכול, ואין יותר מטרה משותפת, רק מאבק כוחות נצחי בין שתי ישויות ששתיהן רואות בעצמן ישראל, אבל רק אחת מהן היא ישראל בנוסח שבו הוקמה. והן נלחמות זו בזו, וכבר מזמן לא נתפסות כשתי גישות שונות לטובת אותה מדינה; לא, אלה שתי מדינות שונות בתכלית: ליברלית־חילונית־דמוקרטית או דתית־שמרנית־לאומנית.
והאסון הוא, כמובן, שיש כאן מקום רק למדינה אחת.
לכן המטרה היא תמיד להביס, אם אפשר באופן מוחץ (ונכון לממשלה הנוכחית: גם משפיל, מקטין, דוחה ואמסלמי ככל האפשר), את ישראל האחרת. זו פיסת אדמה אחת עם שני עמים שרבים עליה, שניהם מאותו עם. רוצים מטרה ישראלית משותפת לכולם? תצטרכו לעבוד קשה, כי מלבד האירוויזיון לא נשאר כלום. והאירוויזיון, אתם יודעים, הוא תחרות זמר היתולית של מולדוביות מזוקנות ואסטונים שלא התקבלו לקרואטיה.
כבר הרבה זמן שזה המאבק הישראלי האמיתי: להיות עם חופשי – מהעם הישראלי הנוסף – בארצנו. זו מטרה זהה, אבל לא משותפת.
השבוע הכתומים לשעבר ניצחו ניצחון מהדהד. לא כי הם צודקים, לא כי הם רוב; רק כי הם יכולים. הם הממשלה. ואקורד הפתיחה לישראל המיוחלת שלהם – ביטול עילת הסבירות, כדי שאפשר יהיה למנות אנשים שלא סביר למנות, ולפטר אנשים שרק ממלאים את תפקידם ומזהירים שזה לא סביר – ניתן השבוע. ישראל הדתית־שמרנית־לאומית אמרה סוף־סוף את מה שחיכתה 18 שנים, מאז ההתנתקות, להגיד:
תקפצו לנו.
והמחאה הנוכחית – עצומה, גורפת, אפקטיבית, הכול נכון – נספרת עכשיו כמו מחאת הכתומים מעידן ההתנתקות; קול המוני ונוכח שנשמע בכל מקום, אבל לא באמת יכול לעצור את הצד השני. לא בפועל. כי בפועל לא הוא מקבל ההחלטות או המחזיק בהגה.
כן, יש הבדל גדול; שם מדובר היה באירוע נקודתי של פינוי יישובים וניסיון לצעד חד־צדדי שטרם נוסה מול הפלסטינים, וכאן מדובר בהכרעה עקרונית, מקיפה, גורלית, על שיטת המשטר הישראלית ואופייה של המדינה. כן, הם נאבקו על שטח (קטן ועוין), אנחנו על עיקרון (גדול וגורף), ועדיין, בסופו של יום – בעיקר כשמדובר ביום הצבעה בכנסת – נשארת העובדה הבסיסית הזו:
שזה משחק סכום אפס. ישראל יכולה להיות שלנו - או שלהם. אין יותר ישראל של כולם, אין כבר אפילו צבא של כולם; צבא העם הולך והופך במהירות לצבא אנחנו־לא־נילחם־בשבילכם, ולהפך. כי לפחות צד אחד מאמין שמה שווה ישראל אם לא הוא שולט בה, כמו שהבהירה מירי רגב בשתי הדקות שלה באופוזיציה, כשהסבירה שהליכוד לא יקדם שום אינטרס לאומי שאינו במשמרת שלו: "אין כאבי בטן למקרי אונס, ואין כאבי בטן עם נשים מוכות, ואין כאבי בטן עם חיילים – כולם מבינים שזה הרציונל".
זה ניסוח מירי־רגבי – כלומר ילדותי ומעליב במפגיע – לאמת שהנחיל נתניהו למדינת ישראל: זה שלנו - או שלהם. אין יותר "אנחנו" כל־ישראלי, אין אפילו ישראל; יש רק "אנחנו" חד־צדדי, דורסני, אינטרסנטי.
זו – וזו בלבד – מורשתו של האיש: אנחנו והם, המנצח לוקח הכול, המפסיד מתבקש לארוז וללכת או להישאר כאן מתוך איזו גלות פנימית, כי זו כבר לא באמת המדינה שלו או בשבילו. נתניהו ינק את המורשת הזו מאביו הרוחני – ארתור פינקלשטיין – ולאורך עשרות שנים הוא מיניק בה מדינה שלמה. זה רעל, כמובן; אבל זה רעל שכולנו התמכרנו אליו.
אנחנו עדיין חולקים חבלי ארץ, יישובים, אירועים, מטוסים, תרבות, שפה, טיולי שבת, קבוצות ווטסאפ. לא אחים אנחנו, ממש לא; אנחנו, בואו נאמר, שותפים לדירה. וזו חתיכת דירה יקרה
העניין הוא שבזמן שבפוליטיקה – וברשתות החברתיות – ישראל הפכה למשחק סכום אפס, בישראל הפיזית עצמה המשחק הוא עדיין משותף, כי אין ברירה. אנחנו עדיין חולקים חבלי ארץ, יישובים, אירועים, מטוסים, תרבות, שפה, טיולי שבת, קבוצות ווטסאפ. לא אחים אנחנו, ממש לא; אנחנו, בואו נאמר, שותפים לדירה. זו חתיכת דירה יקרה, שכר הדירה עולה כל הזמן וכבר גבה מחירים לא ייאמנו, אבל אין לנו איך להשיג שום דיור חלופי לאורך זמן, וגם לא שותף חדש.
ואם השותף הקיים מנסה להשתלט על כל הדירה – כולל המדפים שלנו במקרר – אנחנו נהיה מוכרחים להדוף אותו. אבל יותר מזה; אנחנו נהיה מוכרחים לשים סוף למשחק סכום אפס הזה ולחזור למשחק הקודם: משחק שבו לכל שחקן יכול להיות רווח שלא בא ישירות על חשבון השחקן שמולו. כי ייתכן הרי רווח משותף. כי תיתכן עשייה לטובת מדינה שלמה ולא לטובת צד אחד בה בלבד.
ובעיקר כי משחק סכום אפס כולא את ישראל, כבר שנים, במקום שבו היא משמידה את עצמה; היא לא עושה כלום מלבד לנהל את המלחמה הפנימית הזו בעוצמה מרבית, והיא לא מדברת או מתכננת שום דבר נוסף.
חבר שלי מברצלונה שבמקרה ביקר השבוע בארץ, חשב שזה טירוף מוחלט. "לא מדברים בישראל על שום דבר מלבד על הפוליטיקה והרפורמה הזאת", הוא קבע רגע לפני שהמריא בחזרה.
והוא צודק. לא מדברים על הכלכלה, הבריאות, החינוך, התשתיות, הסביבה, ולא נערכים לשום עתיד, רק להווה. בהווה יש משחק סכום אפס לנצח בו, רק כדי לעמוד שם, בסוף יום או 18 שנה, ולהניף אצבע משולשת לצד השני.
ושום מדינה לא יכולה להתקיים עם סדרי עדיפויות שאינם כוללים סדרי עדיפויות, למעט מלחמת נצח פנימית בין העם לבין אותו העם.
השבוע הפסדנו. השבוע יריב לוין ושמחה רוטמן ניצחו. זה ניצחון זמני, כמו שניצחון ההתנתקות היה זמני, ובמילים אחרות: זה הפסד. הפסד של ישראל וכלל תושביה.
ואנחנו נמשיך להפסיד כל עוד נמשיך לשחק את המשחק שאדם אחד – כוחני ואכזר ולחיץ ומפוחד – כופה עלינו כבר עשרות שנים. ואנחנו נתחיל לנצח כשישראל תחזור להיות מטרה משותפת, שמונהגת על ידי מי שאכפת לו ממנה יותר מכפי שאכפת לו מעוד יום בתפקיד.
זו לא מטרה שהצד שניצח השבוע יכול להשיג, בטח שלא בהרכב האנושי הנוכחי שלו. אבל זו מטרה ראויה מספיק כדי לנצח למענה את הבחירות הבאות. ואז להפסיק לחשוב על ניצחון, ולהתחיל להנהיג את ישראל גם למען המפסידים.
ואולי מול בית השר אופיר סופר, המפגינים בעד ונגד הרפורמה גילו סוף–סוף את הפתרון למצב הנורא?
אין לי דרך לדעת מה נקודת הרתיחה במדינה בשעה שאתם קוראים שורות אלה, אבל בשעה שהן נכתבות ברורה מאוד הסכנה, שנובעת בעיניי משתי סיבות: מכך שיריב לוין לא מסוגל להקשיב לחשש העצום של מיליוני ישראלים, שבאמת מרגישים שהמדינה שלהם עלולה לשנות פניה בגלל הצעותיו; ומכך שחלק מאנשי המחאה לא מסוגלים להקשיב לרבים במחנה הנגדי, שאינם זוממים לבטל את הדמוקרטיה, אלא מבקשים לעשות שינויים הכרחיים בלבד כדי לאזן ולתקן, לשיטתם, את מערכת המשפט. הנה כי כן עומדים זה מול זה שני צדדים, שכל אחד מהם משוכנע שהשני מבקש להחריבו, ואם כך עליו להילחם בו בחירוף נפש עד ההכרעה.
הלוואי שהיו מתאחדים קולות מתונים משני עברי הרפורמה ומדברים באמת, בלי לפחד זה מזה.
***
עד שזה יקרה, אני מבקש לומר משהו לתנועת אחים לנשק: אני מעריץ אתכם. אינני חלק מהמחאה, אבל אני נדהם מהאופן שבו קמתם להגן על הארץ הזו מפני מה שלתפיסתכם מסכן אותה. האופן שבו עזבתם הכול, ממש כשם שעשיתם כל פעם שקראו לכם למילואים, ונרתמתם כדי לעמוד מול מה שאתם תופסים כחשיכה שעומדת ליפול עלינו, אותי זה מעודד. אני רואה את ההתגייסות שלכם, את הנציגים שלכם באולפנים, את התדר שלכם, ואני ממש מרגיש שאהבת הארץ הזו זורמת בעורקיכם. אני אומר זאת ללא ציניות, ובלי איזה "אבל" שתכף יגיע. אני אומר זאת מהלב: אתם אחים שלי.
***
נחזור כמה ימים אחורה, לפני הכאוס של עילת הסבירות: בשישי שעבר ישבתי בבית. זה היה לכאורה יום שישי רגוע. בליל חמישי עוד הייתה לי הופעה כיפית בצוותא: היה שם מישהו בן 94, וזה שימח לי את הלב. אני לא בטוח שהוא באמת שמע את ההופעה, אבל נוכחותו של אדם בעשור העשירי לחייו באולם ריגשה אותי. אז אני בבית. יום שישי. אפרת הכינה חביתה מדפי אורז. הילדים בחופש. הבת שלי חזרה מהצבא וניגנה קצת בפסנתר. לכאורה באמת הכול היה בסדר. אבל אני ישבתי בסלון עם מועקה. ממש כאב פיזי. חשבתי על שילה אמיר ז"ל, שהובא באותן שעות למנוחות. עלם חמודות, שחייו הסתיימו בגיל כה צעיר. שמעתי את ההספד של אמו. אם נפרדת מבנה. איך אפשר להכיל כאב כזה? איך אפשר לקום ממכה כה כואבת? חשבתי על דוד יהודה יצחק ז"ל, שנהרג בג'נין כמה ימים קודם לכן. קראתי קצת על הילד המתוק הזה, שהתנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ואהב אותם כל כך. כמה חלומות היו לו.
***
ואני יושב בביתי, והכול כאילו בסדר, אבל איזו שבת תעבור על משפחתם של הנופלים? ומה עם ארבעת הנרצחים מהפיגוע בעלי? משפחותיהם רק קמו מהשבעה, ולנו זה נראה כל כך מזמן. אלישע אנטמן ז"ל היה בן 18 בלבד, תמונתו מחזיק ארגז שזיפים עם חיוך ענק נחרתה אצלי. אני המשכתי לעוד שבוע בחיי, אבל אצל משפחותיהם העולם עצר מלכת. שום דבר לא יהיה כשהיה. והפצועים מהפיגוע בתל־אביב, מה איתם? נראה כאילו עברו שנים מאז, אבל עוד לא חלפו שבועיים. אישה בהיריון שאיבדה עוברה והיא עדיין בבית חולים, כל חייה התהפכו. חיכתה לתינוק רך שיבוא לעולם וכעת נאבקת על חייה שלה. גם שאר הפצועים ייקחו איתם את הטראומה לכל החיים. והיה בשבוע שעבר גם יהודי שנדקר בבני־ברק, ראה את המוות מול עיניו וניצל, וחרדי תשוש נפש ששמונה תתי־אדם ממזרח ירושלים התעללו בו באופן מחריד, והיה ניסיון דקירה ליד הרכבת בירושלים, וכל זה רק בשבוע אחד בארצנו החופשית, ואולי מאז ועד שהטור יצא יקרו אסונות נוספים? הרי היה גם ירי מעזה שפגע בבריכת ילדים של משפחה בשדרות, ראיתי בחדשות את האם הבוכייה שאצלה נחתה הרקטה בחרדה, מרגישה לא מוגנת בביתה שלה, והיה גם ירי מלבנון. ואני יושב בסלון ביתי בעוד יום שישי, ולכאורה אצלי הכול בסדר, אבל כנראה רק לכאורה, כי המועקה הזו, היא אמיתית, התחושה הזו שאנחנו עדיין לא מספיק בטוחים ובני חורין בארץ הזו, שאנחנו עדיין משלמים מחיר דמים כה כואב, שהטרור לא מפסיק להכות בנו. וקוֹל דְּמֵי אָחינו צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.
***
אבל לפעמים הנחמה מגיעה ממקומות שלא צפית. מישהו שלח לי דברים שכתב בחור בשם אלון שדה, מפגין נגד הרפורמה. הוא סיפר שהלך להפגין מול ביתו של השר אופיר סופר. זו הייתה אמורה להיות הפגנה סוערת. אמרו להם שסופר מגיע, והם תיכננו לצעוק לו, בתקווה שישמע משהו כשהוא מן הסתם יחלוף על פניהם. אבל הנה, משהו אחר קרה: השר אופיר סופר, אגב, נכה צה"ל שקיבל עיטור על תפקודו בפינוי פצועים תחת אש כמפקד, עצר ליד המפגינים וביקש להקשיב לזעקתם. הוא שמע והשמיע, והתקיים שם דיון בין המפגינים לבינו, בין תושבי היישוב טפחות שבו הוא גר, לבין אלה שהגיעו להפגין מולם. והתחושה של כולם הייתה שמתקיים שם שיח, דבר שכה חסר. כמעט שעה הם דיברו שם במה שאמורה הייתה להיות הפגנה סוערת והפכה לדיון עמוק ומרגש ונוקב, וכעבור כשעה ביקשה מנחת ההפגנה לשיר יחד התקווה. ימניים תושבי טפחות לצד מפגינים שהגיעו מיישובי הגליל, אנשי מחאה ושר בממשלה, עמדו יחד ושרו את ההמנון, והתפזרו עם איזה ניצוץ של תקווה שאולי בכל זאת יש עוד סיכוי לאהבה.
שבת שלום.
חולצת חיינו נקרעת / בלילות הלכה ותפחה הילת או עילת הסבירות והופיעה כבר בחלומותיי. אפילו בהופעה היא זימזמה לי בין רעשי התופים של מאיר ישראל כמו הטנטון שחזר אליי השבוע. אגב, לא בטוח שלא בגלל זה, כי הטנטון חוזר כשאתה לא רגוע.
זה היה כאילו לקום בוקר כשעננת אי־סבירות מרחפת על פני כדור הארץ. היו סרטים כאלה לא סבירים על חייזרים שכבשו את העולם. ואני הנחתי ברמת סבירות גבוהה שעוד הרבה אנשים מילמלו השבוע את צמד המילים עילת הסבירות. סביר להניח גם שרבים מהאנשים שגרים ברבי־הקומות, עסקו בין השאר גם בעילת הקייטנות והילדים, או עילת הבריאות, ועילות האושר ויוקר המחיה. סורי, אלה החיים.
אז הקרע הלך וגדל. אפשר היה לשמוע את חולצת חיינו נקרעת לנגד עינינו. הסבתא שלי עפה מלמעלה כמו וונדרסבתוש וצרחה ביידיש־מרוקאית היי, דיד יו לוז יור מיינדז? האם איבדתם את השכל? לא חבל עלינו? ואחר כך עפה לה ברמת הסבירות אל העולם ממנו באה.
מדוזות / גל חום בשם קלאון תקף את הארץ בעודנו עושים דרכנו להופעה באמפי גלבוע הקסום שלא רחוק ממנו נורו שתי רקטות מג'נין. אתם מבינים? הכול היה חסר סבירות איכשהו.
אבל מה זה בכלל סביר בעולמנו?
שאלה טובה וונדרסבתוש. אצלי זה מה שעמד תמיד במבחן ההיגיון.
אבל מה זה היגיון? זו השאלה השייקספירית.
וכדי לאשש את זה, הנה סיפור שאני סוחב שנים. זה היה בשנות ה־80 כשהים התמלא מדוזות שעקצו את כל מי ששחה בים שלנו, וזה שרף ודקר וצבט. ועדיין, למרות שזה לא היה סביר, הוקמה תנועה למען המדוזות.
"אין מצב שהייתה תנועה כזו בעד משהו שעקץ אותך וגרם לך כאב", אמר מי שסיפרתי לו את הסיפור.
"יש לנו נטייה לא סבירה בהחלט לאמץ את כל מי ומה שמאמלל אותנו", עניתי. ובמידת סבירות גבוהה המדוזות תחזורנה.
חופשה בסיני / הטור הזה נכתב ביום שלישי כשהחלו ההפגנות הגדולות. לא יודע איך זה נגמר. אבל הכול היה כבר די לא סביר. עצבני אש. ותוסיפו על זה שמרגי עוזב ת'ארץ, שנועה (המתוקשרת יותר מאקלים כדור הארץ) נפרדה מהחבר שלה ושאני התגעגעתי לעובדת הקבלן שלנו במשרד, שהכניסה סבירות במצב חוסר הסבירות שלנו (כן, היה כיף להחליק על הריצפז שפיזרה על הרצפה בדרך לשירותים).
ומה אם בכלל היינו חיים בתאילנדיה?
האם לפי מידת הסבירות לא הייתה סכנת נפשות אורבת לנו מאוהלי חיזבאללה, או אפילו ליד הבית ברמת החייל? וכשבתי אמרה: הייתי חמש דקות לפני פיגוע הדריסה במקום, הצטמררתי.
אחר כך כשירדה עם כל משפחתה לחצי האי סיני השבוע כדי לנפוש נותרתי דואג להם. זה סביר, לא? דאגת אב.
טעות לא סבירה בדרך / מישהו איבד את מידת הסבירות לראות את ארצנו מתחרקקת (חורקת שיניים) 119 שנה אחרי מותו של הרצל נביא הארץ החדשה.
ובמבחן הסבירות האישית - הייתכן שטעינו במשהו? מה לא עשינו בסדר? עד כמה הרחקנו לכת מעצמנו ומהווייז שהוביל אותנו הרחק מאמפי קיסריה, שאלתי את הנוסעת הקטנה איתי להופעה בחמישי שעבר.
"משהו לא סביר הטעה אותנו בדרך", אמרה בבהלה.
"אולי היו אלה חייזרים?" הצעתי.
"לא סביר שיש חייזרים באזורי חדרה וקיסריה", אמרה.
"אולי יש תנינים בנחל חדרה", הערתי ופרצנו בצחוק לא סביר.
"מזל שארנב חולף בין הכיסאות בהופעה", אמרתי.
"ראית ארנב בהופעה?" שאלה בתימהון.
"מודה שזה באמת לא סביר. אבל רק אני ראיתי", עניתי.
חופשה סבירה / זה השתלט עליי. נהיה לי לא סביר שאלטון ג'ון פרש סופית. מצד שני שמחתי שמיק (ג׳אגר) התארס, למרות שלא סביר שיזמין אותי לחתונה. ובעוד הארי ומייגן אולי מתגרשים, ההפגנות גברו ועלו כגלים.
היא לא נשמה כבר ואצלי הטנטון גבר. "אולי ניקח חופשה", אמרה, "ניקח אוויר סביר ונחזור".
"לאן תסעו?" נשאלתי.
"מחפשים מקום סביר".
"מה למשל?"
"גיאורגיה".
"ולמה שם?"
"כי רוב הישראלים שהיו בה עזבו בתום המשחקים של אליפות הצעירים".
"אתם מחפשים מקום דמוקרטי?"
"עד כמה שאפשר".
"ומה עם נופש בארץ?"
"מלא ישראלים בישראל. ואל תבין אותי לא טוב, אני בעד הישראלים. לא הוצאתי אפילו דרכון רומני למרות שיכולתי".
סבירק'ה וחבירק'ה / הנה לכם סיפור עממי.
סבירק'ה וחבירק'ה (סביר וחבר) הלכו לים. לפתע נתקלו באבן, נפלו ונפצעו. אז מי נשאר?
זה סיפור ישן. אבל יש לו המשך. איך אמא עברה במקום ולקחה את סבירק'ה וחבירק'ה על הקורקינט שלה לקופת חולים של אדיר מילר שרץ כל השבוע בפרסומת לקופה, בעוד פבלו ותורן ניצלו את הווספה הכחולה שנתן להם הבנק (בחינם) ונסעו בכיף להופעה. איזו הופעה? סביר להניח שלפאר טסי, אושר כהן, אבורומי, מצליחֵי הזמן החדש.
"מגלומניית פארקים השתלטה על מופיעי הארץ", אמרתי למישהו.
"בינינו, אתה מאלה שהמציאו את זה, לא? אתה והמגבת שלך", ענה.
"סביר להניח", הסמקתי ונזכרתי באינטימיות של צוותא. טוב, היה קשה להתמודד כבר מול המציאויות החדשות המהירות והלא־סבירות למי שהורגל בעולם של פעם.
הקנס / קראתי שהאריכו לפופוביץ' בן גילי (גיל הסופר־פארם והכדורים) את החוזה לאמן את סן אנטוניו בכדורסל. אז ליבי התרחב פופו. אנחנו לא מכירים אבל לראות אותך במלוא אונך בגילנו, הפך לסביר ומרגש.
אחר כך ספרתי לפי עילת הספירה הסבירה, 89 שנה לפטירת ביאליק שלמרות הזמן שחלף הוא עדיין פה, כי לא הכול נעלם כסיב מהיר וסביר בבזק.
אבל נניח שהמשורר הלאומי היה יוצא לטייל ברחוב ביאליק, מתיישב על ספסל עם הרגליים למעלה עד השמיים ומפריע לתנועת העננים, אחר כך רואה ציפור וכותב אליה את שלום רב שובך ואז פקח עירייה היה רואה אותו, לא מזהה ונותן לו קנס תוקפני על ישיבה לא סבירה באמצע העיר, ואולי אפילו היה מביא מכת"זית. זה סביר?
ילד חוף רונדלים / המדינה הייתה כמחאה אינסופית ביום שלישי אחרי מנת החקיקה הראשונה. היא רצה להפגין. הסוסים דהרו. ניסינו לנשום קצת. החולצה נקרעה עוד יותר. רק שלא נשיר עכשיו יחד על פי השורה של אריק "שביר, מתפורר בקלות" את "סביר מתפורר בקלות" מילמלתי.
גל החום קלאון הלך והתקרב, הטלוויזיה עבדה אצלי כל הזמן כמו משוררת פרסומות אינסופית.
ולפתע אאוט אוף דה בלו, נזכרתי בצדוק סביר, מראשוני החקיינים הנהדרים שהיו פה בארץ, וכשראיתי אותו מופיע כשהייתי ילד חוף, מדוזות ורונדלים קטן, התפקעתי מצחוק של ילדים.
חליתם? נפצעתם? מכירים את המשפט הזה? האם סביר להתפלל שאמא תבוא לחבוש את פצעי הארץ הפצועה? חשבתי.
"אני בארבע בנתב"ג", סימס לי.
"אתה מפגין?"
"לא, אני טס לחופשה ברומא", ציחקק במבוכה אמוג'ית כמו מצפון מוטרד.
הלו מי זה? / שמעו משהו. כל פעם כשהיא איבדה את הטלפון איפשהו בבית היא ביקשה שאצלצל אליה. ככה היא הייתה מוצאת אותו. וזה עבד. אבל היא אף פעם לא ענתה באמת לצלצול שלי. וזה היה סביר כנראה יותר מלו הייתה עונה ואומרת; כן, מי זה? אה, זה אתה? סביר. איתך אני לא לבד לפחות בסיטואציה הלא סבירה הקורעת אותנו”.
