אם הכורח הוא אכן אבי ההמצאה, אז כשנצא מהקורונה מייק וייט, היוצר של "הלוטוס הלבן", יצטרך באמת לקנות מתנות לכולם. הדרמה הסאטירית המצוינת של HBO, שעלתה אתמול (ב', ב-HOT, yes וסלקום tv), הייתה למעשה התשובה שלו לאילוצי ההפקה שהביא הנגיף על תעשיית הטלוויזיה האמריקנית. בזכותם הוא כתב את אחת הסדרות המוצלחות של 2021, בפרק זמן קצר להדהים. העלילה מתרחשת במהלך שבוע אחד במלון הבוטיק "הלוטוס הלבן" בהוואי, עוקבת אחרי חבורה של לבנים פריבילגיים ועשירים ו"הבעיות שהם חושבים שיש להם", לפי וייט.
הרעיון לסדרה עלה במוחו כשהוא חיפש פתרון יצירתי לאילוצים שנחתו על התעשייה. בזמן שהפקות סביבו נדחו או בוטלו, וייט חיפש לוקיישן הרמטי שיאפשר צילומים ללא הפרעה תוך שמירה על בריאות הצוות. מכיוון שהוא ביקר פעמים רבות בהוואי ומכיר את מלונות הבוטיק שלה, הוא החליט לטוות עלילה שתתרחש כולה במלון כזה, כשכל אנשי ההפקה והקאסט ישהו בו במהלך הצילומים. תוך חודשיים וחצי הוא כתב את ששת פרקי הסדרה, שגם לוהקה בדייקנות הודות למגפה, שהשאירה שלל שחקנים מצוינים חופשיים ותאבים לעבודה. חודשיים לאחר מכן הצילומים הסתיימו, וקיבלנו את אחת הסדרות היפהפיות, האקזוטיות והחכמות של השנה.
"הלוטוס הלבן" מתחילה כמו פרק של "ספינת האהבה", כשצוות המלון עומד על החוף ומנופף לשלום לאורחים החדשים, אבל מהר מאוד מתחיל הריקוד המתעתע של הדמויות בין הטקסט לסאבטקסט. "אתם צריכים להיות גנריים, להסוות כל מאפיין מייחד", מסביר ארמונד, מנהל הריזורט, את האג'נדה השירותית הנכונה לעובדים שלו. לאוחרים הוא הצמיד את מיטב הדילמות הפריבילגיות של המעמד העליון הלבן בארצות הברית: הבחור העשיר בירח דבש שכל מה שאכפת לו זה שהוא קיבל את הסוויטה הפחות טובה, האישה הקרייריסטית שממשיכה לעבוד במהלך החופשה המשפחתית, הבת הצינית שמתעללת בחברה מעוטת היכולת שלה, האישה הבוגרת והמעט הזויה שכמעט מאלצת את מנהלת הספא להיות החברה שלה וכמובן מנהל המלון.
הדמויות השונות באנסמבל נכתבו באופן מורכב ומגוון, החל משיין הבלתי נסבל, שנושא את חוסר המודעות שלו על השרוול, ועד פאולה, הבחורה האפרו-אמריקנית והבלתי מוחצנת שמגיעה כחברה של הבת הבכורה של משפחת העשירים. כולן מלוהקות לעילא עם שחקנים כמו מורי בארטלט, קוני בריטון, סטיב זאהן, סידני סוויני, ג'ייק לייסי, ג'ניפר קולידג' ושחקנים נוספים. הכישרון של וייט לברוא דמויות בלתי נסבלות וסאטיריות מחד, ותלת ממדיות ומעוררות אהדה מאידך בא פה לידי ביטוי על מלא. הוא קרינג'י בלי להיות מעיק, נוגע ללב בלי להיות קיטשי והדיאלוגים שלו לא סובלים מרגע אחד של חולשה. כל זה מלווה במוזיקה מקורית מהוואי וברגעים אחרים מוזיקה מעוררת חרדה שמתנגשת עם הנופים המדהימים, במה שוייט מכנה "התקף חרדה אקזוטי".
וייט, היוצר של קומדיה מוערכת אחרת של HBO, "מוארת", העיד על עצמו בעבר שהוא מוצא את עצמו בכל הדמויות שהוא כותב (החברות ב"הלוטוס הלבן" קוראות על שפת הברכה ספרים שהוא קרא בקולג'). כשהוא הצטרף לקאסט של "הישרדות" האמריקנית, בעונה שנקראה "דוד נגד גוליית" הוא לוהק, למרבה הפליאה הראשונית, דווקא לצוות הגולייתי. אבל בדיעבד הוא אכן פילס את דרכו למקום השני בעונה, כשהוא משחק, ממש כמו שהוא כותב, על שני טייפקאסטים מנוגדים – חנון בלתי מאיים ומניפולטור חריף.
את "הלוטוס הלבן" מלווה תעלומת מוות, בדומה לסדרות אחרות מאותו המדף ("שקרים גדולים קטנים", לדוגמה). אבל כאן הממד הסאטירי הרבה יותר נוכח, וגם במקרה הזה השאלות מי מת ולמה הן משניות לעלילה, ותופסות מקום משמעותי רק בדקות האחרונות של הפרק השישי והאחרון. על הדרך מתבטלת החשיבות העצמית שמאפיינת סדרות מהז'אנר. בסופו של יום, "הלוטוס הלבן" היא תענוג חכם ופוטוגני, אפילו פריבילגי, שנהנה מהטוב ביותר החל משלב התסריט וכלה בפסקול המוזיקלי. הנה הוכחה שלא הכל רע בקורונה.
