החיים הכו בג'ייסון מוריס דנינו הולט מהר, בכוח וללא מעצורים. הוא נגע בפסגה וגם בתחתית כמעט בעת ובעונה אחת, נער הפלא מתלמה ילין שהפך למנחה הישראלי השלישי שכיכב בערוץ MTV אירופה, ונקרא ללונדון עוד לפני סיום התיכון. הייתה את אמו, שעזבה את הבית, עברה לגור בסיני והתנתקה מילדיה ומאביהם (סיפור שסביבו יצר את סרטו התיעודי "שנטי ומרטין" – על שם אביו מרטין, ואמו שנטל, ששינתה את שמה לשנטי). היו ההתנסויות המוקדמות בסמים ובסקס, והרפש שבא איתן – שעליו דיבר לא אחת בראיונות, ובו עשה שימוש כחומר בימתי שנים אחר כך. הייתה הנחיה בטלוויזיה לצד שמות כמו רוני סופרסטאר, אסי עזר וגיא פינס, הייתה השתתפות בעונה השניה של הסדרה המצליחה "מחוברים", וחזרה ללמוד בניסן נתיב, ושיבה לחיק התיאטרון עם שלל הצגות פרינג' בוטות, עוצמתיות ונוגעות ללב. בין היתר יצר דנינו הולט את "חמוצ", שבה שיחק את דמותו של נער ליווי לצד אוולין הגואל, ערן צור ולוסי דובינצ'יק, וגם את "ניים דרופ" - הצגה שהיא כמעט בילוי בקלאב, שגם נתנה את אחת הבמות המוקדמות למערבולת הכישרון הקרויה מיה לנדסמן ("המפקדת").
את כל אלה, ועוד הישגים רבים, דחס דנינו הולט ל-30 ומשהו שנות קיום בלבד. עכשיו הוא בן 34, בוגר יותר, מפוכח. בשנים האחרונות הוא משמש כמנהל האמנותי של תיאטרון הבית לצד מרינה בלטוב גראס. הוא מעלה מחזות והצגות שלו ושל אחרים, מארח מופעים וחממת ביכורים ליוצרי תיאטרון, ומלמד בניסן נתיב. הוא קם בבקרים לשחות בים, לא עושה סמים (למעט הסיגריות שנשלפות בשרשרת), מטפח חתולים באדיקות של אב אוהב ואפילו סיים תואר שני. ואם זה מריח לכם כמו התמסדות, אתם טועים וצודקים בו-זמנית.
לראשונה מזה שנים, התכניות של דנינו הולט לשנה הקרובה לא מתקיימות בשוליים. פגשנו אותו לשיחה אחרי שהציג בתערוכת הסיום של התואר השני באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, רגע לפני שהוא נפרד מכרטיס הסטודנט וממשיך הלאה. בתכנונים: תערוכת יחיד בגלריה אלפרד, ספר שכתב ושייצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וגם עלייה-מחדש של ההצגה "ניים דרופ", הפעם בתיאטרון הקאמרי – האמ-אמא של הממסד. "יצירה שנעשתה אינדי הולכת לפגוש את הממסד, מבלי שהיא עשתה את התהליך הזה של להתאים את עצמה אליו", הוא מתאר את ההצגה, שצפויה לעלות אחרי דחיות שמקורן בשנת הקורונה.
דרך ההצגה, הוא בעצם מדבר על כל היתר. "אולי זה נשמע כמו הרמה עצמית יתרה, אבל אני חושב שזו החלטה חכמה ומסקרנת מצד המנהל האמנותי של הקאמרי, גלעד קמחי. עכשיו החלק המעניין מתחיל: לבחון איך קהל אחר מגיב, והאם הממסד יהפוך את האינדי למיינסטרים החדש, בלי לוותר על התכונות שהפכו אותו לכזה. זה רגע מעניין", הוא עוצר לרגע, ואז מוסיף: "אז נכון, 'ניים דרופ' מדברת על סקס ויש בה טכנו, אבל לדעתי היא עבודה מאוד מיינסטרים".
ההערה הזו נזרקת לאוויר בערבון מוגבל. "אני הרי דבר והיפוכו", מעיד דנינו הולט, "אני חווה את עצמי כלגמרי מיינסטרים – ויכול להתאכזב כשאני מבין שאולי אני לא. במקביל אני חווה את עצמי כאוונגרד חי ופועם – ולפעמים לא מבין איך אנשים סבבה עם הדברים שאני עושה". הוא מפנה שאלה לעצמו: "כאילו, מה חשבת שיקרה? שאנשים יבואו וישרפו לך את העבודה?".
לפעמים, נראה שהוא היה רוצה שישרפו. כבמאי, מחזאי ושחקן, פעם אחר פעם הציף דנינו הולט תכנים לא פשוטים בסקרנות ובלהט, מפנה זרקור לאמיתות אפלות, ומסתיר בו זמנית. רוקח ערבוב של התנסויות אישיות לתוך בריכה אינסופית ועמוקה של חוויות של אנשים שחיים בעוצמה ומתוך תשוקה בוטה. לצד התשוקה הזו, הוא מתחזק הילה של עכשוויות שמלווה אותו עוד מתחילת הקריירה שלו, ואיכשהו לא מתיישנת. נראה שדנינו הולט מפלרטט איתה אקטיבית – מחפש את הדבר הבא, את המקום הבא שיוכל להפתיע בו את הקהל, את הממסד – ואת עצמו. עם נקודת הפתיחה הזו, הוא הגיע לתואר השני באמנות בבצלאל, נחיתה שדווקא הפכה רכה יותר בחסות תקופת הקורונה.
"זה חדש לי, המדיום הזה", הוא מודה. "באתי לבצלאל עם אג'נדה מסוימת: רציתי להסתכל על תיאטרון עכשווי ועל פרפורמנס שצמח בעולמות התיאטרון, ועל ההפרדה הזו שיש בינו לבין פרפורמנס שצמח בשדה האמנות". דנינו הולט כבר חקר את ההצטלבות הזו, כשהעלה בגלריה אינדי יצירה שלקחה מחזה מאת היוצרת הבריטית המוערכת והפרובוקטיבית שרה קיין. המחזה הודפס על זוגות תחתונים - כל שורה על זוג תחתונים אחר.
"מי שללא ספק שינתה לי את החיים פה זאת המנחה שלי, פרופסור יהודית סספורטס", אומר דנינו הולט. סספורטס, אמנית מהגדולות בארץ, קלטה בזווית העין רישום שיצר כמחווה למאיירת שעבדה בעבר בסטודיו שבצלאל הקצתה לה, ונפטרה בגיל צעיר. הרישום היה אמור לשמש בכלל לטקס פרפורמטיבי, אבל סספורטס התעקשה ש"יש בו משהו", ושכנעה את דנינו הולט להמשיך בכיוון. אז הוא המשיך, ולא הצליח לעצור.
ההמשך הזה התהווה לאוסף של מאות רישומים וציורים, דיגיטליים ברובם, שעוסקים רובם ככולם בטרנזישן – שינוי ומעבר, נושא מתבקש ביחס לתהליך שעבר דנינו הולט, שזוכה לגיבוי מעולמות תוכן של מגדר ומיניות. רבות מהיצירות מתמוססות אל תוך יצירות איקוניות בתולדות האמנות, בעבודת קולאז' שממזגת אותן עם תרבות הסלפיז ועם פורנוגרפיה וארוטיקה הומוסקסואלית. יחד הם מייצרים בני-כלאיים שנעים בין הווה לעבר, בין מה שמציגים בפרונט לבין מה שרואים בסתר, בין הפרטי לציבורי.
דמויות היסטוריות מעולם האמנות זוכות לפרשנות עכשווית ואינטנסיבית, מתעמתות עם השאלה איך היו נראות בעידן האינסטגרם והפורנו האינטרנטי. באחת העבודות מוצגת פרידה קאלו שהולחם לה איבר מין גברי המכוון הישר לפניו של אדם אחר. אינטנסיבי, כבר אמרנו? כי מהעבודות האלה יש מאות. כשלוש מאות יצירות מצאו את דרכן לספר עב כרס בכריכה קשה שמאגד אותן. כעשירית מכל אלה הודפסו ומצאו את דרכן אל הקיר.
המשחק בין הפרונט לבין אחורי הקלעים נוכח גם באופן ההצגה הייחודי שבחר דנינו הולט עבור התערוכה, שבמסגרתו שני פרפורמרים – בן זאב רביאן וארז משה - הסתובבו ללא הרף בין הסטודיו לבין חלל התצוגה, מסירים יצירות, תולים אחרות, וחוזר חלילה. תערוכה שלא מפסיקה לרחוש ולנוע, שלא נותנת לצופה להתרגל ולעין להשתעמם.
"המעמד של תערוכת סיום בבצלאל הוא כביכול כזה שאת אמורה לבוא עם המרכולת הכי מדויקת שלך בשביל להתפוצץ החוצה", הוא מספר, "באתי עם אפס ידע ומיליון תעוזה – אני לא מוכרח להוכיח לאף אחד, לא הייתי במקום של אם אני לא מבריק עכשיו אז אין לי קריירה. זה איפשר לי להיות אקספרימנטלי מאד. נהניתי מהפריבילגיה שהייתה לי להראות למרצים שלי, אמני-על כמו מיכל הלפמן וגיל מרקו-שני, ציורים של יד בת חודש. הבאתי את ההומואיות והארוטיות בלי להתנצל, והופתעתי לגלות שאולי כמה משומרי הסף הם שמרנים, אבל הקהל ממש לא".
את ספר-האמן שליווה את התערוכה הדפיס דנינו הולט בשלושה עותקים, אחד אף נגנב ולבסוף הוחזר לידיו. עם נעילת התערוכה, הוא החליט לתפוס תחת (ובהתייחס לתכנים של הספר – תרתי משמע), והדפיס עוד מאה. מקסימום ישארו במחסן. בינתיים, למעלה מחצי מהעותקים כבר נמכרו, בעיקר לצרכנים מחו"ל שעוקבים אחרי חשבון האינסטגרם שלו, שאליו הוא מעלה את היצירות כמעט באובססיביות.
"השילוב של מוסדות מיינסטרימיים בתחומם - בצלאל בעולם האמנות, הקאמרי בעולם התיאטרון והקיבוץ המאוחד בעולם הספרות - זה איזה מומנט בזמן, בקריירה. זה רגע שאני זוכה, או הולך לזכות, בזה שהממסד רגע מאמין במה שאני עושה באופן אותנטי, נותן לי גב, את הידע שלו", הוא מספר בהתרגשות. "התחלתי בבצלאל מאוד יזם, באתי להכניס אליו את עולם התיאטרון, וירדתי מהמקום הזה. עולם האינדי והיזמות, לא רק שהוא נגיש לי - הוא גם לא ייגמר אף פעם. הטוויסט היה 'בוא תהיה תלמיד רגע'. לא להוביל, לא להפיק. רק להיכנס לתהליך".
אז כן, אם הרחתם בתחילת הכתבה ניחוח ממסדי, כאמור – טעיתם וצדקתם כאחד. וג'ייסון דנינו הולט, שעשה את הדרך מהפריים טיים, דפק סיבוב פרסה ועלה ממנו לצמרת התיאטרון העצמאי בישראל, עבר מספיק בחייו האישיים והמקצועיים כדי לא לפחד מתשומת הלב החיובית שהוא זוכה לה כעת. "ממסד וכוח לא חייבים להיות מילה נרדפת לדיכוי, ואין צורך לעשות רומנטיזציה לשוליים", הוא משתף. "אני חושב שהדור שלי הוא דור אחר. למשל, הקטע של מנהלי מוסדות שפועלים כדיקטטורים שיכולים להגיד הכול, לעשות הכול ולדבר איך שהם רוצים - אין, לא קיים. לא מלמדים משחק ככה, לא מביימים ככה, לא מנהלים מוסד ככה. וזה מרגש אותי. בלי מאבקי הכוח והאגו, זה הופך למצב יפה יותר שבו כולם משחקים את המשחק: מתי הממסד נהנה להיות ממסדי, מתי הוא נהנה רגע לתת זרקור ייחודי למשהו לא ממסדי. בכל תחומי התרבות מתחילה איזו תזוזה. יש שינויי הנהלה, ניקויי אורוות".
והוא זורם עם התזוזה, מצפה למה שיקרה כשיעבור דרך הדלתות החדשות שנפתחו עבורו. "בתואר באמנות מראים לך את המליאנים שעושים עבודות בהיקפים מטורפים. שאלתי את המרצים אם לפעמים הם מראים בשיעורים עבודה של מישהו מלפני 8 שנים שעשה עבודה מעולה ולא קרה איתה משהו מיוחד. הנוכחות שלי באה להטריל את המערכת הזו. גם בתיאטרון הבית – הפעולה הראשונה שעשיתי שם היתה לפתוח את חממת הביכורים".
הוא מספר על התוכנית שבמסגרתה עלו הצגות בעלות צבע ייחודי שזכו לשבחים, כמו 'טווס' של בנימין יום-טוב ו'אפס אומו מניאק' של אריאל בראון. במחזור הנוכחי צפוי להשתתף איתי זבולון, שמוכר לרבים, אך זו עבורו ההזדמנות הראשונה לפיתוח מחזה משלו באורך מלא. "אנחנו תיאטרון מארח, לא תיאטרון מפיק, ואנחנו עושים את זה במעט התקציב שיש לנו", מדגיש דנינו הולט. "כבר לפני 6 שנים ידעתי להגיד שהאג'נדה שלי בתפקידים ניהוליים ובוגרים יותר תהיה להרוות ולהתסיס את הקול החדש והצעיר, אל מול התחושה שאני חוויתי בתחילת הדרך: של מרחב עוין, כמעט בלתי אפשרי ליצור בו. אני חושב שהחבר'ה הצעירים, שמנסים רגע להבין מי הם בעולם ומסתכלים על המוסדות, מה הם מעניקים להם ומי רוצה להעצים אותם... וואו, זה עולם אחר. זה רק התחזק אצלי כשהתחלתי ללמד בניסן נתיב, וזה הכי הגיוני שאני ארצה להיות בבצלאל ובמקומות האלה. זה היה מניע מאוד משמעותי בהתקרבות שלי לממסד", הוא מסכם, ושוב פונה לעצמו בחינניות, "יאללה, תן להם רגע את האינדי. תן להם את השוליים".
