אם המציאות מנסה לומר לנו משהו, לא בלתי סביר שהיא מנסה להגיד לנו אותו באמצעות הקריירה של השחקן מיכאל אלוני. לא מזמן הוא חזר מצילומי סדרה ישראלית חדשה באורוגוואי, "אמיה", שבה הוא גילם סוכן מוסד שחוקר פיגועי טרור שנעשו בשנות ה-90 נגד מטרות יהודיות בארגנטינה. ב-9 באוקטובר הייתה אמורה לעלות בכאן סדרה בכיכובו, "המזח", המבוססת על הסיפור האמיתי של מוצב המזח הסמוך לתעלת סואץ, שבתחילת מלחמת יום כיפור בודד משאר הכוחות וחייליו נאלצו לבחור בין כניעה למצרים והליכה לשבי, לבין מלחמה עד הכדור האחרון. שידור הסדרה, שהרלוונטיות שלה הפכה למעוררת אימה, נדחה באופן טבעי למועד לא ידוע.
הפרויקט שבעטיו אלוני מתראיין הוא הסרט "תוכנית א'" (Plan A), שמבוסס גם הוא על סיפור אמיתי - ניסיון של חבורת יהודים, בהנהגתו של אבא קובנר, שניסו להרעיל את מקורות המים של כמה ערים מרכזיות בגרמניה, לאחר הכנעתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, כנקמה על זוועות השואה. אלוני מגלם בסרט לוחם בבריגדה היהודית שהוא וחבריו מאמצים שיטת נקמה קצת יותר סלקטיבית, ומחסלים קצינים נאצים האחד אחרי השני. הסרט, קופרודוקציה ישראלית-גרמנית בהשתתפות השחקן אוגוסט דהיל ("ממזרים חסרי כבוד"), בוחן את רעיון הנקמה היהודית וככזה עורר ציפייה רבה. אלא שרגע לפני שהוא היה אמור לצאת, בשנת 2021, הגיעה הקורונה ותאריך השחרור נדחה.
"בא לי שיחבקו את הסרט הזה, אני מרגיש שהוא כל הזמן מנסה לצאת וחוטף אגרופים", אומר אלוני בריאיון ל-ynet, "כשצילמנו אותו הייתה סביבו התרגשות גדולה בכל העולם. זאת קופרודוקציה מאוד רחבה, וזה סיפור מעניין שהיה סביבו באזז מטורף. הייתי בלוס אנג'לס וחזרתי לארץ, עליתי על טיסה וטס איתי דורון פז, אחד הבמאים של הסרט, שהיה אחרי פגישה עם סוני, שרצו להפיץ אותו, ואני זוכר שקניתי מסכה רק כי היה פחד להידבק באיזה נגיף שעוד לא היה ברור מה ההשלכות שלו, ואז בום, העולם קיבל שיתוק לשנתיים". עולם התרבות היה רק עוד טריטוריה שנכנסה להולד, ו"תוכנית א'" עמד יפה על המדף יחד עם סרטים רבים אחרים וחיכה שיגיע תורו לצאת לעולם, אבל אז הגיע 7 באוקטובר, והשאר היסטוריה, שעדיין מתרחשת.
9 צפייה בגלריה
"הסרט מנסה לצאת וחוטף כל הזמן אגרופים". מיכאל אלוני, מתוך "תוכנית א'"
(צילום: מוש משעלי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אל ההפקה המשותפת הגיעו הנציגים הגרמנים רציניים וזהירים, בטח יחסית לכנופייה הישראלית, שכללה חוץ מאלוני גם את ישי גולן, עוז זהבי, הבמאים האחים, דורון ויואב פז ואנשי הפקה נוספים. "אנחנו הגענו כאילו לנו מותר לצחוק על כל העניין הזה", נזכר אלוני בחיוך, "'אתם שחטתם אותנו ולנו יש את כל הזכות לעשות בדיחות שחורות כל הדרך'. בהתחלה הם היו בשוק, אבל זה עזר לשבור את הקרח. זה גם היה קאסט ישראלי מאוד מצחיק וכולם נסחפו לשם. דיברנו על הכול הכי פתוח, בצורה הכי ישראלית ויפה שאני מכיר - בפרצוף ועם הומור.
"היה להם קצת קשה בהתחלה. בטח לאוגוסט, שדווקא בסרט הזה משחק יהודי אבל כל החיים שלו משחק נאצים. כשצילמנו את 'אמיה' באורוגוואי הוא צילם ממש לידנו סרט שהוא מגלם בו את דוקטור מנגלה. אמרתי לו 'או, חזרת הביתה, חמוד'. הוא באמת לקח את 'תוכנית א'' למקום מאוד עמוק, הוא גם בא לבקר אותנו בארץ, עם אשתו והילדים, ובאופן כללי ההפקות המשותפות האלו מאוד מחברות ומקרבות, בטח על נושאים שכואבים לשני הצדדים. אני יכול להגיד לך שהמפיקה הגרמניה של הסרט, איך שקרה 7 באוקטובר, ישר הרימה לי טלפון ושאלה איך אפשר לעזור וסיפרה לי על הפגנות תמיכה יש בגרמניה".
בסיפור הכמעט פנטסטי, שעומד במרכז הסרט, מגלם דיהל ניצול שואה המתברג בחבורת הנוקמים של קובנר, ספק כמרגל ספק כמי שמבקש לנקום ללא הבחנה את מותם האכזרי של אשתו וילדיו. הדמות של אלוני, לעומת זאת, מקפידה לשגר את הנקמה המדויקת שלה רק אל מי שווידאה חזור וודא את אשמתו הישירה. הפערים ביניהם מעלים דילמות מוסריות מייסרות לאורך הסרט, שגם הופכות, כמעט בעל כורחן, רלוונטיות להחריד נוכח אירועי השעה.
"תוכנית א'" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"זה סיפור שלא הרבה אנשים מכירים", אומר אלוני, "הסיפור של אבא קובנר וחבורת הנוקמים שלו. כשאת אומרת 'שואה' את חושבת על 'רשימת שינדלר' או על הוויזואליות האלו בשחור-לבן, המראות המוכרים של הזוועות. את לא חושבת על חבורה של יהודים מהבריגדה, לצורך העניין, שרוצחים קציני אס.אס. לפני שהם בורחים לדרום אמריקה, כדי לסגור איתם חשבון מתחת לאף של הבריטים. את לא חושבת על יהודים שנקמו ולקחו את הכוח לידיים".
אתה חושב על מי שהלך כצאן לטבח.
"כן, סיפור הנקמה היהודית הוא לא משהו שנעים לדבר עליו כשנוגעים בזיכרון השואה".
לא נעים למי?
"לא נעים ליהודים מול שאר העולם, אני חושב. הרעיון של לחימה חזרה, זה לא מסתדר עם הנרטיב במקרה של העם היהודי. אבל כשאת רואה את האנשים האמיתיים, שמצולמים בסוף הסרט, את מבינה שזה היה בנפשם, שזה לא עוזב אותם עד היום. אגב, חוץ מפלאן A היה גם פלאן B ו-C, והם המשיכו הלאה וניסו עוד דרכים. פלאן C הצליחה. זה היה כשהקצינים מהמחנות עמדו להישפט במשפטי נירנברג. הייתה להם מאפיה קבועה מהם הם קיבלו את האוכל שלהם, והאנשים של קובנר שנשארו בגרמניה הרעילו את המאפיה, אבל אף אחד מהקצינים לא נהרג. הם רק חטפו קלקול קיבה מאוד קשה. זה קצת יצא קומדיה".
מהמקום של הדמות שלך בסרט, שניהלה מסע נקמה מקביל לזה של קובנר, הזדהית עם הרעיון של נקמה?
"חד משמעית, בטח. זה מקום שמניע הרבה מהלכים אישיים וחברתיים. בסצנת הפתיחה של הסרט אוגוסט חוזר הביתה אחרי כל התופת שהוא עבר, והשכן שלו לקח לו את הבית ואמר לו 'אז מה אם המלחמה נגמרה, אתה עדיין לא רצוי פה'. השואה המשיכה הרבה אחרי שהיא נגמרה והאנטישמיות קיימת גם היום בכל העולם, אנחנו עדים לה בכל רגע וצריך להמשיך ולהילחם בה. אני חושב שהמלחמה הזאת של העם היהודי לא נגמרה, בעצם".
9 צפייה בגלריה
"האנטישמיות קיימת גם היום בכל העולם, אנחנו עדים לה בכל רגע". מתוך "תוכנית א'"
(צילום: מוש משעלי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
תכלס, גם היום לפחות חלק לא קטן מהעולם לא כל כך אוהב יהודים שנלחמים חזרה.
"תראי, אנחנו מתעסקים עם היסטוריה שכותבת את עצמה ממש עכשיו, ואני לא מרגיש בנוח להתעסק בהשוואות בין אז והיום. זה הסיפור של אז, ומי יודע מתי אני ואת נשב פה ונדבר על הסיפור שקורה עכשיו מבחינת הנרטיב. אנחנו נמצאים במצב שלנו כרגע, הסרט הוא על מציאות אחרת שהתקיימה פעם ואפשר לדבר עליו בראי הזמן ההוא. אני חושב שכל אחד יצא מהסרט הזה עם השאלה 'מה אני הייתי עושה'. שאלות על נקמה בהקשר של מה שקורה היום, אלו שאלות לפוליטיקאים".
זו לא רק פוליטיקה, זה טבע האדם.
"אני רואה היום את טבע האדם במקום אחר, שתפס אותי בהפתעה. אני רואה מסביב חבורה של אנשים שתומכים אחד בשני, שמתאחדים, שלא מתעסקים בנקמה אלא באיך אנחנו יכולים כרגע לא רק להציל את עצמנו אלא לעזור לאחרים ולקום מהדבר הזה בראש הכי מורם שיש. זה מחמם את הלב לראות את עם ישראל לצד התופת הזאת עם אהבת חינם מאוד גדולה.
"מהרגע שזה קרה אני מסתובב בין בתי חולים למפונים כמו מטורף, אני עסוק בהקמת מרכז סיוע לחינוך משלים בים המלח לכל מי שנמצא שם מהקיבוצים של העוטף. אךו אנשים שחיים במסגרת, ללא בית באופן קבוע, ואליהם מצטרפים מפונים מהצפון שחיים במציאות מאוד עגומה. הבאתי לכל הבסיסים הופעות שעשינו עם שלומי שבן, אניה בוקשטיין ושי גבסו, והסתובבנו כאילו אנחנו באיזה טור. הרגשתי קצת כמו לאונרד כהן במלחמת יום כיפור. לא מזמן עשיתי סרטון לפיקוד העורף בחינם, כדי לאפשר לעוד אנשים שרוצים להמשיך ולתרום. אם אני מתייחס ל-7 באוקטובר, אני מתייחס לכוח העצום שהתגלה בעם שלי ואני שמח להיות חלק מזה".
9 צפייה בגלריה
"אני מתייחס לכוח העצום שהתגלה בעם שלי ואני שמח להיות חלק מזה". מיכאל אלוני
(צילום: דור מלכה)
אין בך כעס?
"אני יכול לראות את הכעס והכאב וההלם באנשים, את התופת, ומתוך זה השאלה היא האם אנחנו חיים, איך ולמען מה. אני רואה את הפצועים שמגיעים והמתים שאנחנו אוספים פה, ולצד זה חוסן לאומי מאוד גדול שנובע מכוח פנימי. והמניע שלו הוא קודם כל העזרה ההדדית והאהבה אחד לשני".
איזה רגע תיקח איתך מהתקופה הזאת?
"יצא לי לחתן זוג בשטח כינוס, זוג שהתכוון להתחתן ב-3 בדצמבר ושניהם גויסו לשתי האוגדות שמפעילות את התמרונים בעזה. המפקד שלהם שמע על זה והחליט לחתן אותם, אז הביאו אותי וניהלתי להם את הטקס. התקבץ שם קהל על מדים, הזוג חשב שהם הולכים למשימה ופתאום הכניסו אותם איזה חדר והכינו אותם חתן-כלה, זה היה בהפתעה וההורים שלהם היו שם, והחזן הראשי של צה"ל עשה להם שבע ברכות. הם נכנסו פנימה על האמר, זה היה מדהים".
איך הם הגיעו אליך?
"לא יודע. אוהבים אותי? אין לי מושג. בכל מקרה זאת זכות".
לא פחדת ללכת לשם?
"לא, אני בקטיף בעוטף ונכנס מאוד קרוב לאזורים שם, ומה שאפשר לעשות עושים".
"זה אולי 'ממזרים חסרי כבוד – הדרמה'. הבנתי שטרנטינו התלהב"
הסרט מתבסס על הספר "לי נקם ושילם" (2019), שכתבה חוקרת השואה דינה פורת, שגם ליוותה את ההפקה כיועצת, אבל מיכאל אלוני גם הגיע עם הקשר אישי מהבית, מאחר שהחיים סיפקו לו את חומרי הגלם המדויקים לצורך התפקיד. "הסרט מאוד מזכיר לי את סבא שלי מצד אמא שלי", הוא מסביר. "הוא היה פרטיזן ביערות פולין ואחרי השואה הוא נשאר שם והיה הנציג של פולין במשפטי נירנברג במשך שבועות. הוא כתב על זה שלושה ספרים ויש סרטונים שלו שבן דוד שלי מצא בארכיון של הרווארד, שאת רואה אותו מזהה את הקצינים וחותם על המסמכים, ומוביל אותם. אז זה קרוב לי ללב ואני מחובר לסיפור הזה ברמה האישית".
הוא סיפר לכם על הדברים האלה?
"הוא דיבר, כן, והייתי איתו בקשר מאז שאני זוכר את עצמי בתור ילד. הוא נפטר כשהייתי בגילאי העשרה שלי אבל הוא דמות מאוד חזקה ודומיננטית במשפחה שלי כי הוא היה גנרל. כל הסיפור שואה של הצד של אמא שלי זה חתיכת דבר אבל הוא עצמו זה סלע איתן. אין דבר כזה, שורדים וממשיכים קדימה ועושים מה שצריך. אחרי שאמא שלי ראתה את הסרט היא חיבקה אותי מאוד, יכולת לראות שזה נגע בה מאוד ברמה האישית, מבחינת הסיפור של המשפחה שלנו.
"מעבר לזה אני חושב שיש משהו בסרט שהוא גם סיפור עוצמתי על השואה אבל הוא מאוד בידורי מבחינת האקשן וסיפור הריגול שהוא, והכוח של שני החלקים הדרמטיים שלו - הראשון שמדבר על הבריגדות היהודיות והנקמה, ואיך הדמות של אוגוסט, מקס, נכנס לחבורה הזאת ולאט לאט עובר שינוי בין הקורבן לנוקם. יש משמעות לכח ולעוצמה של הקולנוע הישראלי להרים כזאת הפקה מרשימה. מבחינת סדר הגודל זה עצום, 140 ניצבים, תקופתי, הכנה מאוד דקדקנית. צילמנו עוד באוקראינה לפני המלחמה בלבוב, שהיום נראית אולי יותר כמו שהיא נראית בסרט, אני לא יודע. אמרו לנו שהיא דווקא פחות מופצצת, אבל לקחנו חלקים שהיו אזור בניה אז נראו הרוסים והוסיפו על זה רחוב שלם של הריסות. זה מאפשר לך כשחקן לחיות את הסיטואציה".
אני מודה שכששמעתי על העלילה חשבתי שזה עוד "ממזרים חסרי כבוד", אבל זה סרט מאוד רציני.
"זה אולי 'ממזרים חסרי כבוד – הדרמה'. האמת היא שהבנתי מהאחים פז שטרנטינו נפגש איתם והתלהב מהסיפור".
הקריירה של אלוני, שהחלה כמעט במקרה כניסיון לממן את הטיול אחרי הצבא שלו, התחילה בלהיט הנוער "השמינייה" (שהצליחה מעבר למה שציפה, מה שאומר שהטיול אחרי השירות הצבאי שתכנן לא יצא לפועל), ועברה דרך שלל סדרות (קיווע ב"שטיסל", כמובן, הימלר ב"בשבילה גיבורים עפים" ו"מלכת היופי של ירושלים"), בקולנוע ("התגנבות יחידים", העיבוד של דובר קוסשווילי לספר של יהושע קנז) ובתיאטרון ("עקומים" בהבימה, שעוסק ברדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית) ואפילו הנחיית ריאליטי מוזיקלי ("דה ווייס"). הסדרה "המזח", שגרסת הסרט שלה הספיקה לצאת בקיץ האחרון, הייתה אמורה להיות חוליה נוספת במסע של אלוני לאורך שדרת הישראליות, באמצעות הדמויות שגילם.
אחרי שלושה חודשי צילום של "אמיה" וקצת השלמות בדרום אמריקה לטיול האבוד אחרי הצבא הוא חזר לארץ ב-2 באוקטובר, במיוחד להשקה החגיגית של "המזח", שהתקיימה יומיים לאחר מכן. "ואז קמנו ב-7 באוקטובר והמציאות התהפכה. אז כמו סדרות רבות שיושבות על המדף ולא יודעות מתי לצאת ואיך להשיק את עצמן, מה הקהל ירצה לראות ומה לא, מה מצב התרבות היום, מתי יגיע היום שאחרי שכולם מדברים עליו. חידות לא פתורות וכולנו די בתוך הדבר".
מבחינה תוכנית, בהתחשב בזהירות של גופי השידור כרגע, זאת כן סדרה שאפשר להעלות אותה.
"העניין הוא שחבל לבזבז אותה. אם אני בנעליים של מי שמחליט מתי לשדר מה, אני חושב שאלו החלטות לא פשוטות. גם ההחלטה אם להעלות תוכניות ריאליטי, שיש כרגע על המסך, אתה לא יודע אם תצא בסדר. חברים שלי עוד בעזה, כנראה שצפוי לנו מצב הלחימה מתקדם וארוך ואף אחד לא יודע לנבא מתי יגיע הסוף של המציאות הזאת או לפחות שינוי משמעותי שלה. אז צריך לנהל איזו שהיא שגרה, כמו העסקים האחרים גם התרבות לצד המציאות הזאת, שמשתנה כל יום".
הסיפור של "המזח" והדמיון בינו ובין המציאות היום הוא פשוט בלתי נתפס. וגם הוא שובר איזה מיתוס ישראלי על הקרבה עצמית ולחימה עד הרגע האחרון.
"בין 7 באוקטובר ומלחמת יום כיפור יש דמיון שאפשר לדבר עליו במשך שעות, בטח על שיחות שהתנהלו בקשר ב'מזח' ואצל החפ"קים של העוטף, הצלב האדום, השבי וגורם ההפתעה, זה סיפור הירואי ועצום של מישהו שבזכותו בעצם ניצלו כל 42 החיילים ששרדו את השבי ואפשר לדבר על זה המון אבל לא נעשה את זה עכשיו, אני חושב שצריך לתת לסדרה את המקום שלה כשהיא יוצאת".
אז ספר בקצרה על הדמות שלך, ד"ר נחום וורבין, רופא מילואימניק ששכנע את מפקד הבסיס להיכנע למצרים וללכת לשבי כשהחלופה הייתה בעצם מוות בטוח בקרב.
"תשמעי, ד"ר וורבין הוא אבא של אחד החברים הכי טובים שלי. גדלנו יחד וזה בית שאני בן בית בו. הבת הבכורה שלהם עזרה לי לערוך את הספר שהוצאתי. זה היה כמו לחזור לסיפור שגדלתי איתו כל חיי, ולהיכנס לנעליים של נחום היה פחד עצום וכבוד מאוד גדול. איך שקראתי את הסינופסיס הבנתי שזה נחום, וכששלחו את התסריט התקשרתי לחבר שלי ואמרתי לו 'יש מצב שאתה יכול לקרוא לי אבא מעכשיו'".
"המזח" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אז אני מניחה שהחלפתם כמה מילים לפני הצילומים.
"ישבנו ודיברנו וקראתי את כל הבלוג שעליו מבוססים הסדרה והסרט. יש לנו צילום משותף, במקרה הוא לובש שם את הסוודר שהיא סרגה לו בזמן שהוא היה בשבי."
הזדהית עם הבחירה שלו להיכנע?
"בטח. זאת הצלת חיים, אלה חיי אדם מעל הכול. ובנימה הזאת בואי נקווה שכולם יחזרו במהרה - אני לא יכול אפילו לקרוא לזה שבי של החמאס, זאת פשוט חטיפה אכזרית של אזרחים והתופת הכי גדולה שיכולה להיות. יש אנשים שקרובים אליי בדרגה כזאת או אחרת שחזרו ומעל 100 ומשהו אנשים שעוד יושבים שם".
מלבד לנדב את עצמו לדעת בעקבות המצב אלוני מוצא בימים אלה זמן גם לאמנות שלו – בימים אלה מתקיימות חזרות ראשונות לעיבוד התיאטרלי של הסרט המכונן, "חתונה מאוחרת", שחוגג השנה 22 שנות ליאור אשכנזי ורונית אלקבץ. אלוני יגלם את התפקיד הראשי, כלומר זאזא, בן למשפחה גרוזינית שמגיע לגיל המופלג 32 ונדרש על ידי המשפחה המסורתית והלוחצת שלו להתחתן ולהקים משפחה, ולעשות את זה עם גרוזינית כשרה, בבקשה, ולא עם אהובתו האמיתית, יהודית, גרושה מרוקאית המבוגרת ממנו ואוחזת בילד בן שש. את יהודית תגלם יעל אלקנה ("הטבח") והמחזה, הפקה משותפת של תיאטרון באר שבע והבימה, אמור לעלות במרץ הקרוב.
"אני ממש שמח שיש לי אפשרות להיות בעשייה מקצועית", מתפייט אלוני, "להתעסק בסרט שהוא מבחינתי קלאסיקה. זאת הזדמנות להיכנס לחוויה של סרט שגדלתי על ברכיו ומבחינתי הגדיר מחדש את כל הקולנוע הישראלי. רק התחלנו את החזרות ואני כבר רואה את הפוטנציאל של הקהל שיכול לבוא, לשבת, לחשוב על אהבה, ליהנות, לצחוק ולהשאיר בצד לשעה וחצי את המציאות שלנו".
העיבוד מהקולנוע לתיאטרון עבר בשלום?
"אני חושב שמעיין אבן (המעבד) עשה עבודה מדהימה. הוא מצא את הפתרונות הנכונים לבמה, והמחזה עצמו כקריאה משאירה את הפיוט לצד הארציות, לב לעומת זין. הפער ביניהם משחק כל ההצגה הזאת. הנה, בסוף הריאיון נתתי לך את הכותרת".
זה נוכח מאוד גם ביצירה המקורית, סצנות הסקס הריאליסטיות שם היו אחת מהגדולות של הסרט.
"כן, אבל הגרסה הבימתית הרבה יותר מעודנת מהמקום הזה ונשארת השאלה הפתוחה של איזו אהבה אתה בוחר בחיים שלך, האהבה הבלתי אפשרית שאתה מוכן להישרף בשבילה או משהו שאתה יכול שאתה יכול לחיות איתו או להקים משפחה".
אתה עצמך עדיין רווק. באיזו אהבה אתה בוחר?
"לא יודע, בואו נראה. אני עוד סאקר גדול מאוד של אהבה. לא התבגרתי".
ראיתי שאתה חוגג 40 החודש, רוצה לצאת בהצהרה לאומה, תובנות לגבי הגיל?
"חתונה מאוחרת", הוא צוחק. "מאוחר, מה שבטוח. אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא".
