עבור צופי קולנוע רבים, השם מייקל ביי הוא טריגר. חלקם יקפצו מאושר למשמע החדשות על אודות סרט חדש של הבמאי בן ה-57, חמושים בציפיות הנלוות - ועוד ניכנס אליהם לעומק בהמשך, לציפיות האלה. יתר הצופים, עם זאת, עלולים להגיב בתנועות ביטול, העוויות פנים, גלגולי עיניים, נחירות בוז ושאר גילויים יצירתיים של שאט-נפש וסלידה. במקרי קיצון, כשמדובר בהייטרים מובהקים, אף שמורים לרגעים שבהם נהגה השם "מייקל ביי" נאומים מוכנים מראש המסבירים מדוע מדובר בבמאי הקולנוע הגרוע בתבל, מגלומן נפוח שהרס את ז'אנר סרטי האקשן ומחפצן נשים באשר יפנה - ושאר התלונות הקבועות שבמשך 27 השנים האחרונות, מאז שפרץ בסערה לעולם הקולנוע עם סרטו הראשון, "בחורים רעים" (1995), מובאות לפתחו של אחד מהבמאים המצליחים בהיסטוריה של המדיום.
"המשורר הגס, ההיפר-פופוליסטי של התקופה" – זה התואר שהוענק לביי בביקורת על אודות "אמבולנס", סרטו החדש, שהופיעה ב"וואניטי פייר" השבוע. ביקורת אוהדת למדי, כן? וזה רק אחד מהכינויים הרבים שהוענקו לו במהלך הקריירה שלו, כשכמעט בכולם חבוי עלבון מסוג כלשהו, לצד הערכה מלאת טינה. כי ביי הוא במאי שכמעט כולם אוהבים לשנוא, וזאת בזמן שהם עדיין נוהרים לסרטיו. מאסטרו הפיצוצים, האקשן התזזיתי והשוטים המחפיצים שמתרפקים על ישבנים חטובים יודע בדיוק מה לתת לצופיו, והוא עושה זאת בעקביות מרשימה ונאמנות מוחלטת לדרכו.
פה ושם זה שם אותו במסלול של פיצוץ עם כוכביו – מייגן פוקס, למשל, שכיכבה ב"רובוטריקים" של ביי, השוותה אותו להיטלר בריאיון ושילמה על כך מחיר יקר, כי זה מה שצפוי למי שמתעסק עם אווזה שמטילה ביצי זהב עבור התעשייה ההוליוודית. אבל ביי המשיך ומוסיף להמשיך בשלו – שועט קדימה כמו שור סומא וממשיך לנפק יצירות וולגריות וכאוטיות של היפר-ונטילציה. כי ככה זה, יש טיפוסים שפשוט מסרבים לעצור – וגם אם התעשייה כבר עברה מזמן את שלב ה"מייקל ביי" שלה ושבה לעשייה מדודה ומעודנת יותר, ההשפעה העצומה שלו על הז'אנר עדיין ניכרת.
"אמבולנס" – טריילר
הפריצה לאלקטרז - ולהוליווד
ביי, יליד לוס אנג'לס, הדגים חיבה לפיצוצים עוד כשהיה ילד, חיבר לרכבת הצעצוע שלו נפצים וצילם את התוצאות במצלמת שמונה מילימטר – מה שנגמר בביקור של מכבי האש בביתו ועונש גדול מאמא. את הקריירה שלו החל בגיל הרך של 15, כשעבד על הסטוריבורדים של "שודדי התיבה האבודה" - מאסטרפיס ההרפתקאות של סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס, שהדביק אותו בחיידק הקולנוע. אחרי לימודים בקולג' ובבית ספר לאמנות בקליפורניה, החל לביים פרסומות - ביניהן לקוקה קולה ונעלי נייקי - שבהן כבר ניכר סגנונו התזזיתי והמלוטש. בהמשך נכנס גם לתחום הקליפים, כשהישגו הבולט ביותר בתחום - ואחד מכרטיסי הכניסה שלו להוליווד, זמן לא רב לאחר מכן - היה הקליפ האפי ורב-התקציב ל-I Would Do Anything For Love של הרוקר המנוח מיט לוף, שנטחן ב-MTV.
ב-1995, אחרי שהוחתם בזריזות על ידי המפיקים ג'רי ברוקהיימר ודון סימפסון, עלה על האקרנים סרטו הראשון של ביי: "בחורים רעים" בכיכובם של וויל סמית' ומרטין לורנס, שהרוויח יותר מ-140 מיליון דולר על תקציב צנוע מאוד של כ-19 מיליון. המבקרים, מצדם, לא התרשמו וציינו לרעה את החיבה של הבמאי הצעיר לאקשן פירוטכני גדול-מימדים על חשבון הסיפור - במה שעתיד להפוך לטרוניה הקבועה נגד ביי. אלא שכאמור, זה לא ממש הזיז לו. מייקל ביי מעולם לא עשה סרטים עבור מבקרי הקולנוע, גם אם סרטו הבא הפך לחביב שלהם מבין הפילמוגרפיה שלו.
שנה אחרי "בחורים רעים" יצא "הפריצה לאלקטרז" – הסרט שאיתו פרץ ביי באמת ובתמים את הדלת להוליווד, ולא סתם אלא לשורה הראשונה של יוצרי הבלוקבאסטרים. חמוש בניקולס קייג' ושון קונרי, ניפק ביי אקסטרווגנזת אקשן קולחת ומבדרת ששברה קופות (יותר מ-335 מיליון דולר על תקציב של כ-75 מיליון), זיכתה אותו בביקורות נאות למדי, הפכה את קייג' לכוכב אקשן פר אקסלנס, ובעיקר, השפיעה עמוקות על הז'אנר שבו התקיימה.
במהלך העשייה, ביי תר ללא הרף אחר שיטות להפוך את התוצאה המוגמרת לקינטית ואנרגטית ככל האפשר, ושכלל את הסגנון שיהיה מזוהה עמו - קולנוע מקסימליסטי בתנועה מתמדת שלא עוצר כדי לנשום. "הוא שם מצלמות על סקייטבורדים והחליף את העדשות בכל שוט", סיפר רובי קונסינג, אמן סטוריבורד שעבד עם ביי כמעט בכל סרטיו, "זה היה מטורף, אבל התוצאות היו מדהימות". Bayhem - זה שם הקוד לסגנונו, כפי שייחקק בהמשך הקריירה של ביי, שילוב של ביי ו-Mayhem, קרי: מהומה, בלגן, כאוס. ב"הפריצה לאלקטרז" התעצבה טביעת-האצבע הקולנועית של ביי, ואחריו שלל חקיינים החלו להופיע בכל פינה של הקולנוע הפופולרי - יוצרים כמו פיטר ברג ("הנקוק", "באטלשיפ"), למשל, או כל במאי שאי פעם לקח לידיו סרט בסדרת "מהיר ועצבני". אפילו במאים נחשבים כמו פול גרינגראס ("זהות במלכודת") מדגימים את השפעתו בסרטיהם.
אולם "הפריצה לאלקטרז" והסרט שביים ביי אחריו, "ארמגדון", לא רק הפכו את ביי למותג, אלא העניקו תחמושת לעדת מתנגדיו ההולכת וגדלה. "ארמגדון" שבר קופות והפך לסרט המכניס ביותר של 1998, אבל זכה לקיתונות של אש וגופרית ממבקרי הקולנוע שהתלוננו מרה על הקצב התזזיתי שלו (סוגיה שהופכת לבעייתית במיוחד בסרט של 151 דקות), קוננו על הסיפור המטומטם (קודחי נפט שעוברים הכשרה נמהרת וטסים לחלל כדי להטמין פצצה באסטרואיד דוהר? למה לא ללמד אסטרונאוטים מקצועיים איך לקדוח?), ולעגו למלודרמה החלולה שאמורה להוות את לבו הדרמטי של הסרט. אבל ביי, כמו ביי, סירב להתרגש. מפיקו הצמוד ג'רי ברוקהיימר ספר את הדולרים (דון סימפסון נפטר לפני שיצא "הפריצה לאלקטרז"), והוליווד קידמה בברכה את מי שעכשיו כבר עמד בפסגת יוצרי הבלוקבאסטרים, לצד שמות כמו ג'יימס קמרון וסטיבן ספילברג.
יומרות, נפילות וצ'אנס גורלי
אחרי "ארמגדון", וכדי להעפיל עוד קצת במעלה הפסגה הזאת, החליט ביי ליצור את ה"טיטניק" שלו. שנה קודם לכן כבש ג'יימס קמרון את טקס פרסי האוסקר, את הקופות ואת העולם עם האפוס העצום שלו על טביעת ספינת-הפאר האגדית, וגם ביי חפץ ביצירת דרמה עצומת-ממדים שאולי, אם ירצו השם והאקדמיה, סוף סוף תזכה אותו ביוקרה אליה נכסף. התוצאה הייתה "פרל הארבור" (2001) - דרמת אקשן תקופתית עם תקציב ענק (140 מיליון דולר), כוכבים כמו בן אפלק וקייט בקינסייל, ורצון מובהק לעורר בצופים גאווה פטריוטית בעת שהם צורכים את הספקטקל המרהיב. מי יודע, אולי עוד ייצא מזה אוסקר.
אלא שמשהו השתבש בדרך. הסגנון הוויזואלי של ביי, שבשלב הזה כבר הפך למפגן פטישיסטי בוטה, לא החמיא לתסריט המלודרמטי ועמוס-הקלישאות של ראנדל וואלאס, והאקשן הפומפוזי הבלתי פוסק נחווה בעיקר כמתקפה אלימה על החושים. היו מבקרים שאף האשימו את ביי בנצלנות, בכך שביקש לחצוב בידור קולנועי מהטרגדיה הגדולה של מתקפת-הפתע היפנית על פרל הארבור, טראומה מדממת בהיסטוריה האמריקנית. עם רווחים של כ-450 מיליון דולר בקופות, "פרל הארבור" בהחלט לא נרשם ככישלון קופתי, אבל הביקורות קטלו והאכזבה הייתה ברורה. מעמדו ההוליוודי של ביי נפגע – ושני סרטיו הבאים לא יעשו הרבה כדי לשקם אותה.
בצר לו, שב ביי למה שהוא יודע – אחרי קבלת הפנים הצוננת של "פרל הארבור", החליט לנפק המשכון ל"בחורים רעים", סרטו הראשון. "בחורים רעים 2" יצא ב-2003, וכמו היווה הצהרת כוונות עבור הבמאי שלו: חזרתי לעשות את מה שאני יודע, אקשן פופקורני מטופש וגדול-ממדים שלא דורש מכם כלום, אולי חוץ מאטמי אוזניים. ואכן, "בחורים רעים 2" כולל את אחת מסצנות האקשן המטורפות ביותר שניפק ביי עד אז, ומאז, במהלכה שועט ג'יפ דרך - כן, דרך - שכונת פחונים על גבעה בקובה. סצנה אחרת, בה הגיבורים דולקים אחר רכב עמוס בגופות שעפות לכל עבר ואף נוחתות על הרכב שלהם, כמו היוותה בגרוטסקיות הבוטה שלה "פאק יו" מתריס של הבמאי נגד כל מי שהאשימו אותו בוולגריות. נגד כולם, במילים אחרות. אולם הסרט לא ממש הרשים בקופות, ו"איילנד", מותחן המד"ב ששחרר ביי שנתיים לאחר מכן, כבר סימן משבר רציני עבורו.
גם כוכבים כמו יואן מגרגור וסקרלט ג'והנסן – ולרגע קט, גם נועה תשבי שלנו - לא הצילו את "איילנד" מביקורות קוטלות וכישלון יחסי בבתי הקולנוע. הסרט גרף 162 מיליון דולר על תקציב של 126 מיליון, וכשמחשבים את עלויות השיווק וההפצה, בעצם הפסיד כסף לאולפני דרימוורקס ו-וורנר שהפיקו אותו. עבור ביי, סימן "איילנד" נקודת משבר. האם, עשר שנים בדיוק אחרי שפרץ לתעשייה, הפך את עצמו לשם דבר ושינה את האופן שבו מצלמים סרטי אקשן, הוליווד כבר מאסה בו?
ובכן, לתשובה הניצחת זכו ביי, מעריציו ומתנגדיו זמן קצר לאחר מכן, כשנשכר באופן אישי על ידי סטיבן ספילברג לנווט את הספינה העצומה של "רובוטריקים" – עיבוד קולנוע רב-תקציב לזיכיון הצעצועים והמדיה המצליח של חברת האסברו. למרות נפילותיו האחרונות, צ'אנס שכזה, ועוד מהמלך המכהן של הוליווד, היווה הצהרת אמון חד משמעית בביי ודרכו. וביי סיפק את הסחורה: "רובוטריקים", שיצא ב-2007 ונשא את כל סימני ההיכר של יוצרו, רק כפול אלף, זכה להצלחה גדולה וגרף כמעט 710 מיליון דולר בקופות הקולנוע. וכן, המבקרים שוב קוננו על מה שהפך את הסרט ליצירה של מייקל ביי, "פירומן ההמונים", כפי שכונה - הבומבסטיות הרועשת, החיפצון הבוטה (הפעם של מייגן פוקס) והאקשן התזזיתי, מעורר-האפילפסיה, שהפעם נתמך באפקטים מיוחדים מרשימים, אם רק ניתן היה להבין מה לעזאזל קורה על המסך. אבל קינתם של אלו נבלעה בהמולת הקופות המתקתקות, והופ, זיכיון קולנועי משגשג נוצר.
במהלך ארבע השנים הבאות שחרר ביי שני המשכונים ל"רובוטריקים", וחתם טרילוגיה שגרפה יותר מ-2.6 מיליארד דולר בקופות הקולנוע בלבד, כשהוא ממצב את מעמדו כאחד מהבמאים המצליחים ביותר בהיסטוריה. אבל העבודה האינטנסיבית על סרטים בקנה מידה כה עצום התישה אותו – ואת כוכביו, כפי שהעידו האופן שבו שניים מהם, מייגן פוקס ושיה לה-באף, התבטאו בתקשורת לגבי העבודה עם ביי. פוקס, כאמור, השוותה אותו להיטלר, ופוטרה מהשתתפותה המתוכננת בסרט השלישי (לפי דבריו של ביי עצמו, עקב הוראה ממפיק הסרט ספילברג, שזעם על התבטאויותיה). לה-באף, מצדו, לכלך רק אחרי שסיים להופיע בטרילוגיה. בחור נבון. "באמבלבי זה שם שלא נשמע אמיתי", רטן במהלך ריאיון ב-2015, "ולעולם לא תוכל להפוך אותו לאמיתי כשיש לך במאי שלא מאמין בזה בעצמו". בריאיון אחר, כינה את סרטי "רובוטריקים" "לא רלוונטיים".
אחרי "רובוטריקים 3: הצד האפל של הירח" מ-2011, החליט ביי לקחת צעד אחורה. וב"צעד אחורה", הכוונה היא לפרויקט שלאו דווקא נהנה מתקציב של 200 מיליון דולר או צפונה מכך. ב-2013 יצא הסרט "רווח וכאב", המבוסס על סיפור אמיתי מטורלל של שלושה מאמני כושר מכורים לסטרואידים אשר חטפו אחד מהלקוחות במכון הכושר שבו עבדו, וניסו לסחוט ממנו כספים. עם תקציב זעיר (במונחי ביי) של 26 מיליון דולר בלבד, הצליח ביי לסגור שני כוכבים בדמותם של מארק וולברג ודוויין ג'ונסון, ויצר מהתלת פשע מרושעת, גרוטסקית ושחורה משחור שבאופן מסוים, למרות היעדר חלק מסימני ההיכר שלו (פיצוצים אימתניים, למשל), הייתה זיקוק של האיש והפרסונה שלו. וסוף סוף, המבקרים חיבקו. אומנם הסרט לא גרף שבחים יוצאי דופן, והיו כאלה שהתחלחלו מהטעם הרע שהדגים בכל הנוגע לאפיון הדמויות ומעשיהן, אבל בהחלט נרשם שינוי מגמה חיובי ביחס לביי.
אך צניעותו החדשה לא החזיקה מעמד זמן רב: ב-2014, ולמרות שהצהיר על נטישת הזיכיון שעזר להפוך למפלצת מדיה, חזר ביי ל"רובוטריקים" עם "רובוטריקים 4: עידן ההכחדה", שגרף יותר מ-1.1 מיליארד דולר למרות – תיראו מופתעים – ביקורות מזעזעות. סרט האקשן המלחמתי "13 שעות" שביים ביי ב-2016 החזיר אותו לממדים מעט צנועים יותר אך לא הותיר רושם רב או חרך את הקופות, וב-2017 שב בפעם החמישית ל"רובוטריקים" עם "רובוטריקים: האביר האחרון", אשר חטף מהמבקרים (גם אצלנו), הרוויח קצת יותר מחצי הרווחים שסיפק קודמו, וסימן את סוף דרכו (לפי שעה) של ביי בזיכיון. "עשיתי יותר מדי מהם", הודה ביי בריאיון לפני כשבועיים במסגרת מסע הקידום של "אמבולנס". "סטיבן ספילברג אמר: 'תעצור אחרי שלושה'. ואמרתי שאעצור. אבל האולפן התחנן שאעשה סרט רביעי, והוא הרוויח מיליארד דולר. ואז אמרתי שאעצור, והאולפן התחנן שנית. הייתי צריך לעצור".
הערכה מחדש?
ב-2019 נכנס ביי לחיבוק החם והאוהב – והמשוחרר מהוראות והנחתות – של נטפליקס. התוצאה הייתה "מחתרת השישה", מותחן פעולה גדול, מטופש ותזזיתי כמיטב המסורת, שבו שזור ה-DNA של מייקל ביי לכל אורכו. באופן טבעי, הסרט זכה לביקורות קוטלות אך נתוני צפייה מרשימים בנטפליקס, עם צפיות של 83 מיליון מנויים במהלך החודש הראשון לצאתו. כי מה לקהל הצופים הרחב ולמבקרי קולנוע קפוצי-ישבן? ביי תמיד ביכר את קהלו על פני כל דבר אחר - ואולי מוטב לקבוע שביי ביכר את עצמו על פני כל דבר אחר, מאחר ובמהלך כל הקריירה שלו הדגים עקביות יצירתית וסגנונית מרשימה. הייתכן שסוף סוף, אחרי כל השנים הללו, הדם, האש ותימרות העשן, כבר הגיע הזמן להוריד בפניו את הכובע?
ובכן, יש מי שחושב שכן. "הוא סוג של אמן אבסטרקטי. זה כמעט ניסיוני, האופן שבו הוא משתמש בצורה וצבע ותנועה", החמיאה ג'נין בייסינגר, פרופסור לקולנוע שלימדה את ביי באוניברסיטת ווסליאן היוקרתית. "אני רוצה לחיות בעולם שבו יש כל מיני סרטים - סרטים קטנים ופטפטניים וסרטים גדולים עם פיצוצים. ומה שלא יהיה, אני רוצה שהבן אדם שעושה את זה יהיה הכי טוב במה שהוא מנסה לעשות. וכזה הוא מייקל: הוא הבמאי הכי קולנועי, קולח וחסר מורא".
במאמר מרתק על אודות האיש ומורשתו שפורסם ב"גארדיאן", הוכתר ביי כ"אוטר" - במאי עם טביעת אצבע ייחודית, ההפך המוחלט מיצרן בלוקבאסטרים מהוקצע וחסר חזון אמיתי. אוטרים מפורסמים אחרים לדוגמה? אינגמר ברגמן, טרנס מאליק, סטנלי קובריק. כן, זהו השלב שבו ההייטרים שוקלים לנפץ בזעם את הטלפון/טאבלט/לפטופ שבו הם קוראים את המילים הפרובוקטיביות הללו. אבל זו האמת, מה לעשות: ב-27 שנות הקריירה הקולנועית שלו התמצב מייקל ביי כאוטר מובהק, בעל טביעת אצבע ייחודית וחזון ברור, תאהבו או תשנאו. ב"גארדיאן" אף הציעו שבדיוק כפי שקרה עם במאים כמו אלפרד היצ'קוק והאוורד הוקס, אשר נחשבו בזמנו כיצרני להיטים ז'אנריים להמונים אך בשלהי שנות ה-50 זכו למבט רטרוספקטיבי והערכה מחודשת, כך גם מייקל ביי יזכה להערכה לה הוא ראוי. ולכו תדעו, זה עוד יכול לקרות. בכל זאת, הבן אדם שלח קודחי נפט לקדוח באסטרואיד והביא את כולנו לקולנוע לצפות בזה - אז מה זה בשבילו, להפוך לחביב המבקרים?
