שנאת הזר והאחר נפוצה כעת בכל מקום, כולל במדינת "אור לגויים". גם בחבל טרנסילבניה, רומניה, נושבות רוחות של קסנופוביה. אחרי שנפטרו מהצוענים, יש להם אויב חדש – פועלים זרים ושחומים שמגיעים מאסיה. ובכלל, בממלכת דרקולה ההררית אין חיבה גדולה בין הרוב הרומני למיעוט ההונגרי. אחד מסיפורי שנאת הזרים שכיכבו בחדשות, העניקו השראה לבמאי הרומני כריסטיאן מונג'יו ולסרטו "מבט מבפנים" שהתחרה בפסטיבל קאן האחרון. יציאתו מדגימה את האיבה והדעות הקדומות של המיעוט ההונגרי כלפי פועלים שהגיעו מסרי לנקה והפחד מהם. "הסרט מתחיל מתקרית, שאכן קרתה בטרנסילבניה - וכשזה יצא לחדשות כולם אמרו 'קסנופוביה זה לא חדשותי, וגם לא גזענות - זה קורה בכל מקום כל הזמן'", סיפר מונג'יו ל-ynet בריאיון שנערך במהלך פסטיבל קאן. "אבל מה שמצחיק הוא שמי שלא אהב שהתייחסו אליו כמיעוט – ההונגרים, הם אלה שהתייחסו בצורה רעה לאנשים אחרים שמהווים מיעוט. זה גורם לך לתהות איך יכול להיות שאנחנו כל כך אנוכיים ולא רציונליים, אבל זה פשוט מאוד: כאלה אנחנו. אנוכיות היא מנגנון הפעולה הראשון שלנו. טרנסילבניה אינה בהכרח ארצם של הערפדים. בעצם, אחרי שעשיתי את הסרט הזה אני לא בטוח".
"מבט מבפנים" מגיע גם אלינו עכשיו. עלילתו מתרחשת בכפר קטן, בתקופת חג המולד וחגיגות השנה החדשה. לכפר חוזר מתיאס, שעבד כעובד זר בגרמניה ונאלץ לעזוב אחרי שהסתבך באלימות. עם שובו, מתיאס מגלה שבנו הקטן חווה טראומה קשה - בעודו הולך דרך היער לבית הספר הוא חזה במשהו מפחיד, ומאז הפסיק לדבר. האב המאצ'ו המודאג מנסה לחזק את בנו המפוחד ומתעמת על הרקע הזה עם רעייתו לשעבר. במקביל, הוא מחדש את מערכת היחסים עם המאהבת שלו, שעובדת במאפייה המקומית. הכפר המנומנם עובר טלטלה, כשהנהגת המאפייה מביאה קומץ פועלים מסרי לנקה. אנשי המיעוט ההונגרי שטופי הדעות הקדומות וסלידה מזרים מתנגדים לנוכחותם, חוששים שהם אינם היגייניים ומסרבים לקנות את הלחם שהם מייצרים. המתנגדים גם חוששים שהמהגרים יתפסו את מקומות העבודה שלהם, למרות שאף אחד מהם לא רוצה לעבוד בשכר מינימום. והם עושים הכול, כולל נקיטת אלימות, טוקבקים ופוסטים מבחילים, כדי לגרש אותם. כדאי לציין שמונג'יו שם בפי חלק מהדמויות שלו טוקבקים גזעניים שהוא איתר ברשת.
לריאיונות נוספים:
"'מבט מבפנים' עוסק בקונפליקטים שלא ניתן להתחמק מהם: בין מעמדות שונים, בין עשירים לעניים, בין מי שצריך לומר לך מה לעשות לבין מי שעושה משהו, בין מי שיש לו השכלה ומי שיש פחות", אומר מונג'יו. "הסרט גם מדבר על כמה שקל לנו לראות אויב באדם אחר, על בסיס הבדלים קטנטנים ומה אנשים עושים בשם ההבדל הזה. וזה קורה מצד אחד בגלל חוסר בחינוך והשכלה ומצד שני בגלל מי שאנחנו. לא נעים לראות שאנחנו עדיין החיות שהאבולוציה אימנה אותנו להיות במשך מיליוני שנים: שקודם כל אנחנו בועטים ובורחים, מצילים את עצמנו ושורדים. אנוכיות היא המנגנון הראשון שמבטיח לנו הישרדות. קודם כל אני חושב על עצמי, ואז על המשפחה שלי ועל השבט שלי - ואולי קצת על המדינה שלי. רק אז אני חושב על אחרים. בכל פעם שקורה משהו ואני צריך לעשות החלטה זה התהליך שקורה. וזה לא שמדובר במשהו לא בסדר, זה פשוט ככה.
"מבט מבפנים" - טריילר
"השאלה היא איך אנחנו מתייחסים למצבים היום בהינתן הרקע הזה והמאבק הפנימי הזה שיש בכולנו, בין בני האדם היפים שאנחנו חושבים שאנחנו לחיות מונעות האינסטינקט שאנחנו מדי פעם. מה עושים? איך מתמודדים? אני חושב שהדרך הראשונה לתקן ולמצוא פתרון היא להכיר באמת. להבין מה בדיוק המצב. איך אנשים חושבים? ואיך אנחנו מגיעים לשם? לא בזה שאנחנו כופים את הפוליטיקלי קורקט שמונע מאנשים לומר את מה שהם עושים באמת. אם אפשר, שווה להשקיע כדי לשנות התנהגות מהותית, אבל פשוט למנוע מאנשים לומר את מה שהם מאמינים בו - זה לא עוזר. אתה תקבל הפתעות נוראיות נוסח ברקזיט ומארין לה פן כי לא הקשבת לאנשים שנמצאים מסביב - וזה מה שאמנות וקולנוע יכולים לתת לך. להציב מראה מול כולם ולומר: זה מה שקורה, ולשאול מה אנחנו עושים עם זה? אבל הצעד הראשון זה להתמודד עם המצב כמו שהוא, גם אם הוא לא נחמד".
אתה חושב שרמת הפוליטיקלי קורקט היום גבוהה מדי?
"אני חושב שהיא לא פותרת את המצב. אתה צריך להשקיע בתוכן, לא ברמה השטחית. האם נוכל להשקיע בחינוך שייחנך אנשים לסובלנות? אם כן, זה מצוין, וכדאי לעשות זאת. אני מגיע ממדינה קומוניסטית לשעבר וגיליתי שהפוליטיקלי קורקט הזה לא שונה בהרבה מהצנזורה הקומוניסטית, שניסתה להנחיל אמת אחת, שהייתה די תיאורטית. יצא שנהיה לנו מוח כפול וסכיזופרני, מציאות שלנו ומציאות שלהם. אני לא רוצה שזה יקרה באירופה של היום. אנחנו צריכים לכוון למודלים אחרים, לקרב בין העולמות. לצאת קצת מהמשרד ולראות איך אפשר להתמודד עם הדברים בשטח - כי העולם נהיה מורכב יותר, ברגע שגם קצב האבולוציה נהיה מורכב יותר. הגלובליזציה לא הביאה רק דברים טובים ויש לה הרבה תופעות לוואי. פעם החיים היו הרבה יותר פשוטים. לפני אלף שנה היית גר בכפר הקטן שלך ביער והיית רואה בחיים שלך אולי עוד חמש עיירות אחרות בטווח של מאה קילומטר. היה קל יותר לתפוס דברים אז. היום עם כל המידע שיש לנו, קשה יותר לראות את האמת. פעם זה היה מאוד ברור. אם מישהו היה מגיע רכוב על סוס מהצד השני של השדה סביר להניח שהוא לא היה בן ברית".
מונג'יו, במאי מבריק ומחשובי היוצרים שפועלים כיום, מטיב להעביר בסרט את האווירה והמהות של חבל טרנסילבניה, ששוכן בהרי הקרפטים - הוא עבר הרבה גלגולים ושלטונות במהלך ההיסטוריה ופרוש שמו "מעבר ליער". "מבחינתי, בסרט הזה יש לטרנסילבניה משמעות. מדובר במקום מרוחק מאוד, שאנשים מחוץ לארצי לא יודעים עליו הרבה – הוא מהווה כור היתוך לקבוצות אתניות שונות עם אמונות שונות, שחיות יחד. טרנסילבניה, מבחינתי הסרט מסמל שבלונה למקום שבו אנשים צריכים לסבול אחד את השני, כי המקום הוא מולטי-אתני. הוא אינו שייך רק לרומנים ואינו שייך רק להונגרים, וגם לא לגרמנים. זה מורכב וזה תוצר היסטורי. אני אוהב שביוטיוב אפשר למצוא סרטון טיים לאפס מהיר של ההיסטוריה של אירופה ואיך היא השתנתה באלפיים שנה. אז מי יכול לטעון ש'אנחנו היינו כאן לפניכם?'"
ואיך תושבי הסביבה התייחסו אליכם בזמן הצילומים?
"מבחינתנו היה מעניין לחפש לוקיישנים בטרנסילבניה כי גילינו שבכל כפר יש בין שלוש לשש כנסיות שונות, אם כי כולן נטושות, בגלל שהאנשים עזבו לעבוד בחו"ל, מה שכמובן הופך את כל הסיטואציה הזו לעצובה יותר. יחד עם זאת התרבות נשארה חקוקה בכל דבר, ממנהגים ועד ארכיטקטורה. עמלנו קשה למצוא כפר שלא יסתור את מה שרצינו לומר, אז התחלנו לבדוק את המוצא האתני של התושבים. וכך הגענו לכפר בו צילמנו. תושביו היו מאוד נחמדים אלינו ולא היו חשדנים. קיבלו אותנו יפה. ברגע שאתה יודע איך לדבר לאנשים ואיך להתייחס אליהם, אז אין שום בעיה.
"אני מקווה שהסרט מסמל היטב את המשמעות של מה זה לחיות לצד אנשים אחרים ומעניין איך תהיה התגובה של תושבי טרנסילבניה לסרט. החובה שלי היא לא להציע פתרונות אלא להראות את המציאות. אשמח אם אוכל לגרום לאנשים להרהר יותר על הדעה שלהם, על דעות של אחרים, ולעודד אותם לחפש פתרון ולבדוק את האנושיות שלהם. לפעמים הם יגלו שהם די נדיבים בקבלת האחר ולפעמים הם יבינו שהם מאוד אנוכיים ולא רציונליים. אני גם רוצה שהם יבינו מה זה משנה בעצם מי היה פה קודם? אנחנו כאן היום וחולקים 95 אחוז מהזמן את אותם הערכים ואותם הצרכים".
הכפר המוצג בסרט מוקף ביער ויש לו חלק חשוב בעלילה. "כשחיפשנו אחר לוקיישנים, רציתי למצוא כפר שמוקף כולו ביער, בגלל שיש ליער משמעות מבחינתי - הסרט משחק עם הרעיון של רציונליות וחוסר רציונליות, של מודע ותת מודע. ובסרט, היער מייצג את המקום שממנו מגיעים הפחדים והדחפים, שגורמים לנו לפחד מכל מה שאנחנו לא מכירים - כשאתה מרגיש שמשהו יוצא מהיער, אבל אתה לא יודע מה או למה אתה מפחד. יש איזה פחד שמגיע תמיד מהחושך. יש משהו מפחיד שמחכה שם בחושך, בדיוק כמו שיש לנו בראש".
ביער חיים הדובים, שגם הם שחקנים ראשיים בעלילה, לא פחות משאר הנפשות הפועלות. אחת הדמויות בסרט הוא בחור צרפתי, נציג האיחוד האירופי שפועל למען שימור היערות והחיות השוכנות בו, ומגיע לטרנסילבניה כדי לספור את אוכלוסיית הדובים. גם חלק מהתושבים מתחפשים לדובים במצעד מסורתי. התחפושת הדובית הזאת משמשת אף את הגזענים להפחיד את מתנגדיהם, כאילו הייתה זאת התחפושת של קו קלוקס קלאן, שמאפשרת להם להסתתר ושלא תתגלה זהותם, בעודם עושים את מעלליהם הנלוזים. "אני משתמש ב'מבט מבפנים' בהרבה חיות, כי אני רוצה לדבר על הצד החייתי של הדמויות ושלנו כבני אדם. הצלחתי גם למצוא גם משהו בסיטואציה שבה אנשים מתלבשים כחיות, שם הם רוצים 'לביית' את החזות החייתית ולהתייחס לחיה שיש בתוכם. הדוב יכול לסמל הכול".
אז כשאבוא בפעם הבאה לטרנסילבניה, ממה אני צריך לפחד יותר, מהדובים או מהאנשים?
"אני מעדיף את הדובים, אבל יש משהו שהופך את הדובים ואת האנשים לדומים. בגלל שלא בילינו מספיק זמן בהקניית השכלה, אתה מגיע למצב שיש לך דמויות כמו שיש בסרט, שאין להן כוונות רעות אבל הן כן מבולבלות באשר לעולם היום. כולנו תוצר החינוך שלנו והסביבה ושל כל הביש מזל שאירע לנו במהלך החיים. כפי שרואים בסרט, אם אתה מרגיש שמתייחסים אליך רע, ואם מתנהגים אליך כאילו אין לך זהות - כבורג בפס יצור, כשאתה צריך רק לעבוד מבלי שיש לך זהות אישית - וכשמישהו פונה אליך וחושב שאתה 'אחר', התוצאה היא המון תסכול".
"בני האדם הם זן מאוד אלים"
מונג'יו (54), בנו של רופא, נולד בעיר יאשי. הוא למד ספרות באוניברסיטה ועבד כעיתונאי, כמורה וכמנחה תוכניות רדיו וטלוויזיה. אחרי שלמד באקדמיה לתיאטרון ולקולנוע לבוקרשט, החל לעבוד בהפקות בינלאומיות, שצולמו ברומניה. ב-2007 הוא פרץ בסערה עם סרט הביכורים המופתי "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", שזכה ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן, והצליח לגבור על במאים נחשבים כמו קוונטין טרנטינו והאחים כהן. "ברומניה העיתונים איבדו פרופורציות ויצאו בכותרות ראשיות כאילו זכינו באליפות העולם בכדורגל. אבל הבנתי אותם. סוף סוף היו למדינה קצת חדשות טובות".
עלילת הסרט התרחשה בשלטון הרודן ניקולאי צ'אושסקו בשנת 1987, שלהי השלטון הקומוניסטי, עת ההפלות היו אסורות. במרכז הסרט ניצבו שתי סטודנטיות, שאחת מהן נכנסת להריון והן מנסות לארגן הפלה בלתי חוקית. "שמעתי את הסיפור הזה מפי אחת הבחורות שהיו מעורבות בו, ואחרי 15 שנה החלטתי לעשות על זה סרט. הרבה נשים ניגשו אליי ואמרו שבעצם סיפרתי את הסיפור שלהן ושהסרט הוא רק קצה הקרחון לעומת מה שקרה בתקופה שהפלות היו אסורות".
מאז הזכייה, מונג'יו הפך ליקיר פסטיבל קאן – ב-2009 הוא הוציא את "Tales from the Golden Age", שהשתתף ב"מבט מסוים", המסגרת השנייה בחשיבותה. כעבר שלוש שנים, ב-2012, "מעבר לגבעות", שהתבסס על סיפור אמיתי ועסק בצעירה ששבה מגרמניה כדי לחלץ את חברתה ממנזר, השתתף בתחרות הראשית וזיכה את מונג'יו בפרס התסריט. ב-2016 מונג'יו גרף את פרס הבימוי על "בגרות", על רופא שעושה הכול כדי שבתו היחידה תקבל חינוך והשכלה מהסוג המשובח ותעזוב את רומניה לטובת עתיד טוב יותר. ועכשיו מגיע "מבט מבפנים", שצולם בתנאי חורף קשים בתקופת הקורונה. "בכל פעם שעיתונאים מפרשים את הסרטים שלי, הם כותבים: 'עוד פורטרט קודר של המדינה הזו', אז אני רוצה לומר להם, שהסרטים שלי הם לא רק על רומניה. כדאי לבדוק את הבחירות במדינות רבות כיום, ולהבין שב'מבט מבפנים' לא מדברים רק על רומניה, הוא מדבר על המצב בעולם ועל הטבע האנושי באופן כללי".
מונג'יו מוטרד עכשיו לא רק מהתוצאות של מערכות בחירות ברחבי העולם ("מבט מבפנים" רלוונטי מאוד למה שקורה כעת בישראל). גם המלחמה באוקראינה טורדת כמובן את שלוותו. "צר לי לבשר, אנחנו אנשים שבטיים ובני האדם הם זן מאוד אלים. אנחנו לא צריכים הרבה כדי לראות באחר 'אויב' ואפשר לראות את זה במלחמה באוקראינה - אנשים צריכים 24 שעות ושמישהו יגיד להם שבעצם בצד השני של החדר יושבים האויבים שלנו, כדי שהם לא ירגישו שום רגשות אשם על לענות ולהרוג את מי שהיו השכנים שלהם יום לפני כן. כמובן שזה לא חדש. יש לנו את היכולת להיות מופתעים מכל מלחמה, אפילו שאם הולכים קצת אחורה ולומדים פרטים על מלחמות בתקופה העתיקה בין עמים שאנחנו מכבדים מאוד היום - הרומאים והיוונים - מבינים שזה תמיד היה ככה.
"שום דבר לא השתנה מאז, במובן של בני אדם יכולים להיות מאוד אכזריים ואי רציונליים תוך שניות. אף אחד לא יכול לומר שרק אדם אחד אחראי לזה ולשאר אין אחריות למה שקורה. אוקיי, מכריחים אתכם להתגייס ושולחים אתכם להילחם - אבל יש עניין של מוסר אישי. איך אפשר לאנוס, להתעלל ולהרוג בכזו קלות אנשים שמדברים כמעט באותה השפה והיו השכנים שלך יום לפני כן? יש משהו לא בסדר שם בפנים. וזה שאנשים מתנהגים היום, כפי שהיו מתנהגים תמיד, זה לא נחמד במיוחד. אנחנו מגלה שאנחנו לא האנשים היפים, האמפתיים והנעלים שאנחנו טוענים שאנחנו. יש קונפליקט בכל אחד מאיתנו ואצל חלק מאיתנו האמפתיה מנצחת ואצל אחרים יש חיה בפנים שהיא אכזרית ולא רציונלית. ומספיק שמישהו יאמר לך: 'ממחר כל החוקים והתקנות שהיית צריך לכבד עד כה לא רלוונטיים. אתה יכול לרצוח אם אתה רוצה', מה תעשה במקרה כזה? בידיעה שאין אחריות? כמה מההתנהגות שלנו היא תוצר העובדה שיש הרבה אור ברחוב באמצע הלילה ושיש חוקים? מה אם זה היה מושהה לרגע, מה היה קורה אז? אז אולי אם נשקיע קצת יותר בלהכיר את האחר, לא נראה בו אויב כברירת מחדל".
