הזוכה הגדול של פסטיבל ונציה ה-81 הוא "החדר הסמוך", סרטו העלילתי הראשון דובר-האנגלית של פדרו אלמודובר.
חבר השופטים, בהנהגת הכוכבת הצרפתייה איזבל הופר, העניק הלילה (שבת) את פרס "אריה הזהב", אחד היוקרתיים סצנת הקולנוע הבינלאומית. הטקס החגיגי נערך בארמון הפסטיבל, בלידו של ונציה - והקהל עמד על רגליו והריע ממושכות להחלטת חבר השופטים.
אלמודובר התקשה להסתיר את התרגשותו וקולו נחנק לא אחת מדמעות במהלך נאום התודה. "לא תמיד אני מאושר כמו שאני מאושר ברגע זה", התוודה והודה למשפחתו. העלילה של "החדר הסמוך" עוקבת אחרי מערכת יחסים של שתי חברות: צלמת מלחמות (טילדה סווינטון) וסופרת (ג'וליאן מור), שהיו בנתק שנים אחדות. כאשר הצלמת חולה בסרטן היא מבקשת מחברתה להיות צמודה אליה בהתמודדות עם מחלתה הקשה. זוהי יצירה נוגעת ובשלה של אמן גדול בשיאו.
"הסרט הזה הוא בעד המתת חסד", אמר אלמודובר במהלך הפסטיבל ושב להתייחס לנושא גם בנאום התודה. "בספרד, המתות חסד הפכו לחוקיות. צריכה להיות אפשרות לעשות המתת חסד בכל העולם. צריך להסדיר את זה ולאפשר לרופא לעזור למטופל שלו". יש לציין כי ענבל ויינברג, ישראלית הפועלת באצות הברית, חתומה על העיצוב המרהיב של הסרט.
הבמאי האמריקני בריידי קורבט קטף את פרס הבימוי הודות ל"הברוטליסט", שעליו עמל במשך שבע שנים כשהוא נתקל בקשיים רבים. קורבט היה נרגש והודה לבת זוגו השחקנית מונה פסטוולד, שאיתה כתב את התסריט. הוא גם פנה לבתם התינוקת: "אני חוזר עכשיו הביתה. סליחה שנעדרתי תקופה ארוכה. אני מקווה שיום אחד תראי את הסרט ותהיי גאה באבא שלך".
"הברוטליסט" הוא יצירת מופת שאפתנית ומרתקת, שהוקרנה ב-70 מ"מ ונמשכת שלוש וחצי שעות. הסרט זכה בצדק לביקורות מהללות. אדריאן ברודי ("הפסנתרן") בהופעה מרשימה ואמיצה מגלם ארכיטקט יהודי-הונגרי, ניצול שואה שמהגר לארצות הברית בשלהי שנות ה-40 ומנסה להביא את אשתו שנשארה באירופה. אחרי חבלי קליטה קשים, הישרדות והתמכרות לסמים, הארכיטקט הופך בן טיפוחיו של איש עשיר, כוחני וגזעני (גאי פירס) - ומתכנן ובונה עבורו בניין מיוחד בסגנון הברוטליזם, שאמור להיות מרכז תרבות. במהלך הסרט מופיעה סצנה שבה דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל ב-1948, ובהמשך אחייניתו של הארכיטקט עולה לארץ. במסיבת העיתונאים שנערכה אחרי הבכורה, נשאל קורבט האם סרטו מהווה מטאפורה על ישראל, והוא השיב בשלילה. "הסרט עוסק בדמות שבורחת מהפאשיזם רק כדי להיתקל בקפיטליזם. על זה הסרט. וגם על הביטוי הפסיכולוגי של הטראומה של המאה ה-20".
ניקול קידמן הוכתרה כשחקנית המצטיינת על משחקה הנועז ב"בייביגירל", אך טרגדיה העיבה על האושר והזכייה: אמא של קידמן מתה במפתיע ובעקבות הבשורה הקשה, השחקנית האבלה לא התייצבה לטקס. קידמן הצליחה לגבור על שורה של שחקניות נכבדות, כולל אנג'לינה ג'ולי. "בייביגירל" הוא מותחן אירוטי שהולך לבלוט בעונת הפרסים הקרובה. קידמן מגלמת אשת קריירה שנשואה לכאורה באושר (אנטוניו בנדרס מגלם את הבעל המקורנן), המקיימת מערכת יחסי שליטה בניחוח סאדו-מאזו עם מתמחה שלה (האריס דיקינסון, הדוגמן החתיך מ"משולש העצבות").
בפרס השחקן הטוב ביותר זכה הכוכב היהודי-צרפתי הוותיק והנהדר ונסן לנדון, בזכות משחקו ב"הבן השקט" - דרמה משפחתית על חילוקי דעות בין אב ליברל לבנו שאוחז בדעות של הימין הקיצוני. לנדון הודה אישית לכל אחד מהשופטים ובמיוחד להופר, ותוך כדי הנאום ניגש אליה ונישק אותה.
בפרס התסריט זכה "אני עדיין כאן", סרטו המרגש, החשוב והחזק של הבמאי וולטר סאלס ("תחנה מרכזית ברזיל", "בדרכים"). העלילה, שמבוססת על סיפור אמיתי, מתרחשת בראשית שנות ה-70, עת ברזיל הייתה תחת שלטון דיקטטורי אכזרי שעינה והעלים לא מעט מתנגדי ומתנגדות המשטר. הסרט מתמקד במשפחה שמתמודדות עם ההשלכות של היעלמות האב - חבר קונגרס לשעבר שנעצר והרשויות טוענות שברח. כמו סרטים אחדים בפסטיבל, גם "אני עדיין כאן" משתמש בפרק מהעבר כדי להזהיר מפני עליית הימין הקיצוני ומשטרים פאשיסטיים.
אחד המאוכזבים הגדולים של הערב היה "ג'וקר: טירוף בשניים", המשכון הקומיקס המוזיקלי בכיכוב חואקין פיניקס וליידי גאגא, שלא הצליח לשחזר את הישגו של קודמו שזכה לפני חמש שנים ב"אריה הזהב". ההמשכון זכה בביקורות לא-מחמיאות ויצא מטקס הסיום בידיים ריקות.
רגע לפני סיום הפסטיבל, נערכה אמש (ו') הקרנת הבכורה של "על כלבים ואנשים", סרטו החזק, האמיץ, המטלטל והאנושי של הבמאי דני רוזנברג, שהתחרה ב"אוריזונטי", המסגרת השנייה בחשיבותה. למעשה זהו הסרט העלילתי הראשון על 7 באוקטובר. הוא צולם בקיבוץ ניר עוז ובאזור קו הגבול עם רצועת עזה, חודש אחרי מתקפת חמאס הרצחנית. במרכז העלילה ניצבת דר בת ה-16 (בגילומה של אורי אבינועם, תגלית כובשת ומרגשת) שניצלה מהטבח לא יודעת עדיין מה עלה בגורל של אימה, ושבה אל ביתה בקיבוץ ניר עוז - שעדיין מוכרז כשטח צבאי סגור - כדי לחפש את כלבתה האהובה שולה, שאבדה במהלך השבת השחורה. בסרט משתתפים תושבי הקיבוץ, בהם נתן בהט, מוותיקי הקיבוץ, ימית אביטל, וכן נורה ליפשיץ שחילצה בעלי חיים באזור החל מ-8 באוקטובר.
לבכורה הגיעו רוזנברג ואבינועם וכן אביטל וליפשיץ, המפיקים איתי תמיר ואלכסנדר רודניאנסקי, הצלם זיו ברקוביץ' ונעה רגב, מנכ"לית קרן הקולנוע הישראלי (אחת הקרנות שתמכה בסרט שכולל סרטונים קשים אותם צילמו המחבלים בזמן הטבח, לצד סרטונים שמראים גם את הסבל ברצועת עזה).
הסרט התקבל בתשואות רמות. ההקרנה עברה בשלום, ללא הפגנות, הפרעות או מחאות אנטי-ישראליות ופרו-פלסטיניות. רק בשיחה שנערכה עם הקהל אחרי ההקרנה, אחד הצופים האיטלקים התריס ואמר לרוזנברג: "אתה מספר סיפור יפה על נערה שמחפשת אחר הכלבה שלה, בעוד בעזה מתבצע רצח עם – זהו מעשה לא מקובל". ההתרסה הזאת זכתה לקריאות בוז מצד הקהל. רוזנברג השיב לו: "אני משתמש בסיפור הזה כדי לשקף את המציאות כמו שאני רואה אותה. אני לא מקבל את נקודת המבט שלך. כנראה שלא הבנת שום דבר".
אבינועם הוסיפה: "הפואנטה של הסרט היא שאפשר להחזיק בשתי אמיתות בו-זמנית, זה בדיוק מה שאנחנו מראים. אתה יכול להרגיש נורא על מה שקורה בעזה ועל כל החיים שאבדו, ואתה יכול להרגיש נורא על כל החיים שאבדו ב-7 באוקטובר ועל כל החטופים שמוחזקים ברגע זה בעזה. אתה יכול להרגיש את שני הדברים באותו זמן. אנחנו לא קבוצות כדורגל אתה יודע? אתה לא צריך לבחור צדדים, כולנו פשוט רוצים לחיות. וזאת הפואנטה, ומה שקיווינו להראות בסרט".
יש לציין כי לקראת הפסטיבל התפרסם מכתב פתוח מטעם ארגון "אמנים למען פלסטין - איטליה", שקרא להנהגת הפסטיבל שלא להקרין את "על כלבים וגנבים" וכן את "למה מלחמה", סרטו של עמוס גיתאי. במכתב שעליו חתמו 300 יוצרים, נאמר בין היתר כי "פסטיבל ונציה שמר על שתיקה בנוגע לזוועות ישראל נגד העם הפלסטיני. השתיקה הזו מקוממת אותנו מאוד. אנו קוראים לצעדים כדי לחייב את ישראל לשלם על האפרטהייד על פשעיה ועל מערכת הדיכוי הקולוניאלי שלה".
רוזנברג סירב להגיב למכתב, בעוד שהמנהל האמנותי של הפסטיבל, אלברטו ברברה, גונן על החלטתו להציג סרטים ישראלים. "פסטיבל ונציה הוא מרחב פתוח לכולם ולאנשים בעלי דעות פוליטיות שונות", הוא אמר לאתר "דדליין". "אנו מראים סרטים שמדגישים דעות שונות בכל מיני נושאים. אני לא רוצה לקחת צד ואני לא יכול לצאת בהצהרות פומביות כאלה בתפקידי כמנהל הפסטיבל. יש לי דעות אישיות משלי. דעתי האישית היא שבנימין נתניהו הוא פושע. רבים מאוכלוסיית ישראל מרגישים כך. יש הפגנות על כך מדי שבוע".
ברברה גם הביע תמיכה במאבק לשחרור החטופים והחטופות הישראלים בעזה. "ראינו הפגנות פרו-פלסטיניות רבות בכל רחבי העולם, אבל כמעט לא ראינו הפגנות שקוראות לשחרור בני הערובה. אסור לשכוח את הטבח שהתרחש ב-7 באוקטובר עורר את הסכסוך הזה. כמובן, אני מבין יוצרי קולנוע שחותמים על עצומה לתמיכה בפלסטינים ובעמדה הנוראה והכואבת של האוכלוסייה שם, במיוחד הילדים. קשה אפילו לחשוב על זה. מה שנתניהו עושה בעזה הוא פשע מלחמה, וכך גם ה-7 באוקטובר. אבל לעולם לא היינו מושכים סרט על רקע אידיאולוגי. שני הסרטים הישראלים שהתבקשו לבטל על ידי 300 יוצרי הסרט אינם סרטים אנטי פלסטינים בשום צורה. להיפך".
"על כלבים ואנשים" זכה בביקורות משבחות בעיתונים ובאתרים נחשבים וסמכותיים. כך למשל ב"הוליווד ריפורטר" כתב המבקר גורדון מינצר כתב: "זהו סרט מלא מחשבה ועוצמה שקטה, הסרט מצליח לעשות מה שאמרה הסופרת הבריטית ג'ורג' אליוט: 'יצירת אמנות צריכה לעשות, להרחיב את תחושות ההזדהות שלנו".
ולמרות הביקורות המחמיאות והתגובות הטובות, "על כלבים ואנשים" לא זכה באף אחד מהפרסים. "הייצוג בקולנוע של הזוועות הנוראיות של טבח 7 באוקטובר, רגעי האימה והסבל שבאו אחריהם הוא כמעט בלתי אפשרי", סיכם רוזנברג ל-ynet את תחושותיו מההשתתפות ומההקרנה בוונציה. "הייצוג הקולנועי של המוות ההמוני של חפים מפשע, הסבל הלא-אנושי, העינוי בהמשך המלחמה וההתעללות בחטופים שנמקים במנהרות, גם בשעת ההקרנה, הוא כמעט בלתי אפשרי. כיצד ניתן לדבר על האסון הנורא של קיבוץ ניר עוז, בו מתמקד הסרט, ועדיין ללכוד את רוח הקיבוץ, שבבסיסה אמונה באנושיות וברוח האדם? וזאת ברגע שפל של רמיסת האנושיות על ידי כוחות לאומניים ודתיים, המקדמים את המלחמה על פני ערך החיים. את כל אלו ניסיתי ללכוד ב'על כלבים ואנשים', ועד רגע סיום ההקרנה לא ידעתי אם אוכל, אך לשם כך עשינו את הסרט ולשם כך הגענו לוונציה.
"מיד בתום ההקרנה הייתה לי תחושה שאותה רוח אנושיות חמקמקה, הרוח של ניר עוז, עטפה את האולם, איחדה בין גיבורי ניר עוז שישבו בקהל, בין הפעילים הפוליטיים שכל אחד מסיבותיו הגיעו בכדי לחבל בהקרנה ונאלמו דום עם תחילת הסרט ובין אלפי הצופים שהיו בקהל, ואותה רוח חדרה לי ללב".
טקס הסיום לא היה חף מהתייחסויות למלחמה במזרח התיכון. ואחדים מהזוכים ב"אוריזונטי" תקפו את ישראל או קראו להפסקת אש ולשלום. הבמאית היהודייה-אמריקאית שרה פרידלנד, שסרטה "מגע מוכר", הוכתר כסרט הביכורים המצטיין, ביקרה קשות בנאום התודה שלה את ישראל ואת "רצח העם שהיא מבצעת בעזה", והביעה את הזדהותה עם העם הפלסטיני. פרידלנד אף ליקטה פרס הבימוי במסגרת "אוריזונטי".
גם סכנדר קובטי, שסרטו "חגים שמחים" זכה בפרס התסריט של "אוריזונטי", תקף בנאום התודה המוקלט שלו את "רצח העם בעזה". קובטי, פלסטיני יליד יפו שפועל בחו"ל, ביים ב-2009 יחד עם ירון שני את הסרט "עג'מי", שקיבל ציון לשבח בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר הסרט הזר הטוב ביותר.
סרטו החדש של קובטי עוקב אחר משפחת פלסטינית חיפאית. אחד הבנים שלה מנהל רומן עם צעירה יהודייה ומכניסה אותו להיריון. האישה רוצה לשמור על ההיריון, בניגוד לרצונו, בעוד שארגון גזעני בסגנון להב"ה עושה הכול כדי לסיים את ההיריון. קובטי מבקר מצד אחד את המיליטריזם הישראלי, ומצד שני את השמרנות הערבית והיחס של החברה הערבית לנשים.
"ההשראה לסרט התחילה בשיחה ששמעתי כנער", כתב קובטי בקטלוג הפסטיבל. "קרובת משפחה שלי אמרה לבנה: 'אל תיתן לעולם לאישה לומר לך מה לעשות', בהתייחסו לאשתו. הפרדוקס הזה חשף עד כמה הערכים הפטריארכליים מושרשים עמוק ואיך הם מאלצים אפילו נשים לקיים אותם. מאוחר יותר, במהלך שנותיי באוניברסיטה, הבחנתי בדפוסים דומים בחברה הישראלית, שבה נרטיבים וטקסים רבים ממונפים כדי לתמוך ולקיים הן את הפטריארכיה והן את המיליטריזציה של החברה הישראלית".
עלילת הסרט מתחילה בתאונת דרכים במהלך חג פורים ומסתיימת בצפירת יום הזיכרון. "החגים הללו 'נחגגים' בסרט, וההשפעות שלהם על הדמויות שלנו מצטברות, ובסופו של דבר מובילות את הקהל לחוות רגשית את ההשפעה של מנגנוני בניית המציאות הללו. אני מקווה לעורר שיחות על הערכים והאמונות המעצבים את חיינו ולאתגר את הצופים לחשוב מחדש על הנורמות לפיהן הם חיים. אף אחד אינו חופשי באמת עד שנשים חופשיות, ואף אחד אינו חופשי באמת עד שכולנו חופשיים".
