העולם מהעיניים של כרמל בין אפל בימים אלה. החודש עלתה בבית ליסין הצגה חדשה בכיכובה, "משחקים בחצר האחורית", עיבוד מחודש למחזה המפורסם שכתבה עדנה מזי"א בהשראת האונס בקיבוץ שמרת לפני יותר מ-30 שנה – אז אנסה חבורת נערים, לאורך מספר ימים, נערה בת 14 וחצי. בין מגלמת את הנערה הזאת. זו הפעם הראשונה שהיא מחזיקה תפקיד ראשי בתיאטרון אחרי הפריצה הסוערת שלה בתפקיד צימר ב"המפקדת". כמו שחקנית טוטאלית, היא עשתה את כל ההכנות. שוחחה עם אנשי מקצוע. קראה חומר ארכיוני וצפתה בעשרות סרטים – תיעודיים ועלילתיים – העוסקים בהתמודדות עם אונס ותקיפה מינית. מתישהו, זה כנראה היה בלתי נמנע, התחילה להשתלט עליה החרדה. "הרגשתי שאני חייבת להתמסר לאינטנסיביות הזאת. זה נשמע נורא, אבל יש איזה גבול דק שאת חייבת לנסות להרגיש. את חייבת לדגדג את האזורים האלה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מסוכן.
"נכון. הדבר המיידי שזה עשה הוא לגרום לי לפחד שמשהו כזה יקרה לי. כל אישה בעולם הזה חיה בתוך החרדה הזאת, אבל פתאום הרגשתי שאני מפחדת הרבה יותר. קלטתי שאני הולכת ברחוב ומסתכלת על מבטים של גברים עליי. בזמן החזרות הייתה פעם שחזרתי באוטובוס לתחנה המרכזית. השעה הייתה עשר. לא מאוחר מדי. אבל יצאתי משם והיה שם איזה גבר שפשוט בהה בי. הוא הלך לפניי. שנינו יצאנו מהתחנה וכל חצי שנייה הוא דפק מבט לאחור עם חיוך. וככה שוב ושוב. התרתחתי מזה. שיגע אותי שהוא מרשה לעצמו בכלל. בפעם השלישית פשוט נעצתי בו מבט חזרה ואמרתי, 'אתה צריך משהו?' ואז הוא פשוט כמעט התחיל לרוץ. הייתה עוד פעם אחת שחזרתי מיפו ברגל לכיוון הבית שלי בדרום העיר. ופתאום עבר לידי בחור אריתריאי באופניים חשמליים, נעצר ואמר, 'יפה'. זה רגע כזה שהלב נופל לתחתונים. הוא מסתכל ואומר, 'איפה את גרה? אולי אני אבוא אלייך?' יצא לי חצי צחוק וחצי צרחה של בהלה, והוא פשוט טס משם".
מתי הרגשת סכנה?
"לא מזמן הייתי בפגישה בשבע בערב. אפילו לא היה חשוך. חציתי את הכביש כדי לשחרר את האופניים ובשנייה שאני מתקרבת יוצא גבר מאיזו סמטה ונעמד על האופניים שלי, משלב ידיים ומתחיל להתבונן בי. סורק את הגוף שלי מלמעלה למטה. זה היה משתק. אמרתי, 'מה הבעיה?' הוא לא ענה. רק הינהן. מאחוריו הופיע חבר. הוא מילמל לו משהו. לקחתי צעד אחורה והתחלתי לצעוק לבחורה שנפגשתי איתה – רק בלשון זכר. 'בוא, רד לפה, צריך אותך דחוף'. היא שמעה אותי מהמרפסת, ירדה במהירות, ותלשה אותי משם אליה הביתה בזמן שהבחור המהנהן המשיך להתקרב אליי. אני חושבת שהעבודה על ההצגה, ההתעסקות בחומרים האלה, הבהירה לי כל כך עד כמה החיים נחצים לשניים ברגע של תקיפה מינית או אונס. לפני ואחרי. ההבנה שאין לך שליטה. את שואלת את עצמך, איך זה קורה. איך פתאום החיים לוקחים אותך לרגע הזה. קשה לתפוס, ועדיין זה דבר שקורה לכל כך הרבה נשים".
"נלחמתי על התפקיד"
הבחירה להעלות את "משחקים בחצר האחורית" בפעם הרביעית, התקבלה בתיאטרון אחרי האונס הקבוצתי באילת בקיץ הקודם. בין מספקת במחזה ביצוע מטלטל. מתמסרת, באופן אכזרי ממש, לדרישות התפקיד. מתפרקת, ערב-ערב, על הבמה לרסיסים עד כדי כך שלוקח שנייה לקלוט שזו אותה שחקנית שגילמה את צימר, המ"כית הקשוחה והממורמרת מ"המפקדת". לקח לה זמן, היא מספרת, לשכנע שהיא מתאימה לתפקיד. "הייתה לי קריאה לא טובה וכשהודיעו לי ש'תודה אבל לא תודה', ממש נלחמתי. התקשרתי לבמאי, עידו רוזנברג, ואמרתי, 'תנו לי עוד צ'אנס'".
הטיפול בנושאים האלה נתפס לפני 30 שנה חדשני ונועז. המערכת הייתה הרבה פחות משוכללת.
"נכון, ועם זאת אני חושבת שמהרגע שאישה מחליטה להתלונן או לדבר, במערכת שבודקת את הדברים אין עדיין את היכולת והרגישות לטפל בדברים האלה. אם עדיין נשאלות אותן שאלות – למה לא צעקת? למה לא ברחת? – כנראה שיש עוד דרך לעבור. אף אדם שלא חווה תקיפה מינית לא יכול להבין מה קורה ברגע הזה. לאן הגוף הולך ולאן הולכת הנשמה. עצם זה שאין אנשי מקצוע בשלב הראשוני של התהליך הזה, כבר משהו מתפספס באופן הטיפול".
התקופה האחרונה הציפה לא מעט סיפורי אונס מחרידים. מאילת ועד איה נאפה.
"הסיפורים האלה מעוררים בי דברים שהם מעבר למילים. את מרגישה שלא ייתכן שאני מתנהלת באותו עולם שבו חבורת גברים אונסת בחורה. לא הבנתי איך השמש ממשיכה לזרוח וירח עולה בלילה והמכוניות ממשיכות לצפצף אחרי אירוע כזה".
את עוברת ערב־ערב על הבמה חוויה לא פשוטה נפשית לשחקנית.
"כל תהליך העבודה, ובסצנת האונס בפרט, היה מאוד מכבד כלפיי. כולם, השחקנים והבמאי היו מאוד רגישים ועדינים. שמרו עליי ממש. בסוף אני מסוגלת לעשות את זה באופן ענייני, בלי לשקוע רגשית בכל המשמעויות של סצנה כזו".
היא בת 26. נולדה וגדלה במושב ניר צבי. אמא פסיכולוגית, אבא בעל חברה לגידור אלקטרוני. בת הזקונים והאחות הקטנה לשלושת אחיה. בשנתיים האחרונות היא בזוגיות עם השחקנית ג'וי ריגר. זו הפעם הראשונה שהיא במערכת יחסים עם אישה, אבל בין היא מהאחרונות שתינעל על הגדרה ספציפית. תבניות, ארונות, משבצות – כל זה שייך לדור אחר. לפני ריגר הייתה עם גברים, ואם חלילה הקשר איתה יסתיים, היא לא שוללת את האפשרות שתמצא את עצמה שוב בזוגיות עם גבר. "כן, הסיפור עם ג'וי לא היה צפוי. אבל בסוף יצא שזו מערכת היחסים הכי משמעותית, עמוקה וארוכה שחוויתי עד היום".
וזה לא קשר שמעמיד באור חדש את מה שהיה עד לך היום עם גברים?
"זה לא הסיפור של 'גיליתי את עצמי' וגם לא הסיפור על מישהי שהייתה במקומות הלא-נכונים. הייתי במקומות נכונים. ועכשיו אני במקום נכון אחר. ולא עצרתי את עצמי מלהיות בו כי זה מה שהרגשתי שנכון לי, מהרגע שהכרנו ועד עכשיו".
אז המחשבה על נשים לא חלפה בראשך מעולם?
"היה שלב שתהיתי ביני ובין עצמי, בגיל צעיר, כשאת מתחילה לגלות בכלל את המיניות שלך. הייתי מאוד פתוחה עם עצמי, העזתי לבדוק מה מעניין, אבל לא הלכתי לשם. את ג'וי הכרתי על סט צילומים של סרט קצר. נדלקנו אחת על השנייה מההתחלה. שיחקנו זוג, וזה זירז קצת את העניין, וגם ג'וי היא לא מאוד ביישנית. היא שאלה די מהר אם אני בזוגיות ומהר מאוד טישטשה את הגבולות בין הצילומים למציאות. אני מאוד נדלקתי מזה. פתאום נהיינו בלתי נפרדות. אחרי כל יום צילום, רק חיכיתי לראות אותה שוב. יצאנו לדייט רשמי בשנייה שהצילומים נגמרו".
איך הגיבו מסביבך לזוגיות הזאת? הייתה שיחת "אמא אבא, יש לי משהו לספר לכם"?
"כן, היה לי משהו לספר להם", היא מחייכת, "בהתחלה הייתי מאוד נרגשת, עם פרפרים בבטן מג'וי. פתאום קלטתי שאני צריכה לעדכן את האנשים שלי בזה. אמרתי לרובם, 'אין לי הרבה מה להגיד, ממש התלהבתי ממישהי שהתחלתי לצאת איתה, עכשיו אנחנו מבלות ביחד, מאוד כיף לנו וקוראים לה ג'וי, ובטח תכירו אותה בקרוב'. החברים היו בסבבה. איזה מגניב. חלק הופתעו אבל זרמו. ההורים בהתחלה לא הבינו מה קורה. חשבו שאני בחיפוש. משהו בדור הזה לא במאה אחוז מצליח להבין את התזוזות האלה. רגע, היית עם בנים, אז עכשיו את עם בנות? זה בילבל אותם".
אולי בצדק. את לא מגדירה את עצמך לסבית.
"נכון. אני מבינה לגמרי את הבלבול סביב הפלואידיות, את זה שלאנשים נוח והגיוני יותר עם הגדרות ואת הצורך להיאחז בזה. אבל הכל נצבע בצבעים טרנדיים. ואני לא חלק מטרנד. אני פשוט מנסה להיות אני".
מאז ומתמיד רצתה להיות על הבמה. בצבא ניסתה להתקבל לתיאטרון צה"ל, אבל בסוף מצאה עצמה דווקא בסיירת מטכ"ל בחלק המודיעיני. שירות טראומטי שדיברה עליו בעבר, בצל מערכת יחסים טעונה עם המפקדת שלה בקורס, אבל עכשיו היא מבקשת לרכך מעט את הטון. "היום לא הייתי קוראת לזה מערכת יחסים מתעללת, אבל כן, החיבור בינינו היה בעייתי. היא לא הייתה כשירה לפקד על הקורס שלנו. אף אחד לא פקח עין לבדוק מה קורה ואני לא הייתי בעמדה לעצור את המצב הזה או להתלונן. אמרתי לעצמי, למה להיכנס לזה".
בלי להתכוון יצא שהתפקיד שלך ב"המפקדת" הפך להיות סוג של תיקון.
"זה קטע שהפרויקט הראשון שלי בטלוויזיה מתעסק בצבא. נהנתי מזה שצימר היא הבוס של עצמה בניגוד למי שאני הייתי בשירות שלי. כמי שהלכה שבי אחרי המערכת, והייתה בהלם רוב הזמן".
איך הגבת לפרשת מיה לנדסמן?
"מיה היא אחת החברות הכי טובות שלי. הופתעתי מאוד מעוצמת התגובה למה שפירסמה. הייתי שם בשבילה. היה משהו מאוד מכאיב לגלות את רמת האלימות שנחשפה, שאי־אפשר לדבר בלי שיעשו עליך עליהום. פתאום זה נהיה טרנדי שרק מחפשים על מי ליפול".
הדבר הכי מפתיע במפגש פנים אל פנים עם בין הוא עד כמה היא רחוקה מהדמות שלה ב"המפקדת". "בבית הספר למשחק ליהקו אותי לדמות השברירית והעדינה. המפגרת או זו שעל הספקטרום. כששלחו לי את האפיון של הדמות לקראת האודישן, זה היה קורע. כתבו: לסבית, ממורמרת, שבוזה, יודעת את החוקים אבל תעשה הכל כדי שהדברים יקרו בדרך שלה. גוף מתפרק. כתבו עליה דברים הזויים, ואיכשהו הבמאית חשבה שזו אני".
גם אם המסלול של בין אל הבמה היה ידוע מראש, נראה שהמשיכה שלה למשחק מגיל צעיר מתחרה רק בחיבה שלה לטיפולים פסיכולוגיים. "אני בטיפולים מגיל מאוד מוקדם. בכיתה ד' הלכתי בפעם הראשונה. הייתי ילדה מאוד מופנמת, כל ההתפתחות –הפיזית והנפשית – לקחה הרבה זמן. גיליתי את הנשיות שלי בגיל מאוד מאוחר, אזור י"א. עד אז לא הבנתי את האינטראקציה בין בנים ובנות".
את אחרי המון שנים של טיפול. נשאר עוד על מה לדבר?
"לפעמים גם קצת נמאס לי. לפסיכולוג הנוכחי אמרתי, אין לי כוח לקלישאה שלכם, שאתם יושבים מולי ומהנהנים. וגם, בוא נודה, נפגע לי האגו. אני משלמת כסף כדי שיקשיבו לי. בא לי לדעת שאני הולכת עם הפסיכולוגים גם אחרי שהטיפול נגמר. לפחות אני מרגישה שאני קצת מאתגרת אותם".
זוגיות של שתי שחקניות בביזנס צפוף זה גם חומר טוב לטיפול. אולי זוגי.
"אני חושבת שאני מביאה איזשהו איזון לקצב המהיר של ג'וי. אנחנו נורא הפוכות ושונות, ובמידה מסוימת זה הקסם של הקשר שלנו. מה שעובד לנו זה להציף את הכל. גם כשמקנאות. יש לנו איזה משהו שלא מפחד להתמודד עם הנושא הזה. אני חושבת שזה שומר על הקשר בריא, שהכל על השולחן. הבסיס של שתינו מאוד מפרגן ותומך, וזה מפתח טוב בכל זוגיות".
תגידי את זה גם כשתגיעו שתיכן לקו הגמר ותתחרו על אותו התפקיד?
"כבר היינו במצב ששתינו מתמודדות על אותו התפקיד. אנחנו מדברות על זה. אומרות אם מבואסות אבל גם מאוד מקפידות שזה לא יהפוך להיות העיקר בבית. חשובה לנו מאוד הדעה אחת של השנייה. אבל גם מנסות מאוד לא לקחת את עצמנו מאוד ברצינות, ואז אין נטייה להתקפי קנאה או שיחרב עלינו עולמנו אם משהו מקצועי לא קורה".
פורסם לראשונה: 07:47, 22.10.21
