התחרות הישראלית בפסטיבל הסרטים בחיפה נפתחה אמש (ב') ברגל ימין עם "הבשורה על פי יהודה" של דן וולמן ו"בתולים" של מאור זגורי. הסרט הראשון, עיבוד לרומן באותו השם של עמוס עוז מ-2014, הוא העיבוד הקולנועי החמישי לאחד מספריו של עוז, והוא במידה רבה סגירת מעגל של וולמן עם העיר ירושלים, בה מתרחשת עלילת הסרט ב-1959. וולמן כבר עיבד ב-1975 את "מיכאל שלי" לסרט בהשתתפותם של עודד קוטלר ואפרת לביא, וזיכרון הסרט ההוא - שכמו ברומן עליו הוא התבסס התנהל בירושלים של ראשית שנות ה-50 - מרחף כפנטום קולנועי מעל עבודתו הנוכחית. זו אף כוללת דימויים וצלילים שנלקחו מסרט תיעודי נפלא על ירושלים שביים וולמן עבור שירות הסרטים הישראלי ב-1978 בשם "לגעת בעיר". כך הופך "הבשורה על פי יהודה" לאחד מסרטיו האישיים ביותר של וולמן, שמיקם בעיר גם את עלילת סרטו הנפלא "מחבואים" (1980).
הסרט, בעקבות הרומן, עוסק בסוגיית הבגידה. גיבורו הוא אקדמאי צעיר (יובל לבני) ,שנטש את עבודת התזה המהפכנית שלו שבה ניסה לסתור את תפיסתו ההיסטורית של יהודה איש קריות, מי שמסר את ישו לידי הרומאים כבוגד. בניסיון להסתתר מפני העולם הוא מוצא עבודה בביתו של קשיש אלמן ונכה (דורון תבורי) שאיבד את בנו היחיד במלחמת העצמאות, ושעמו הוא אמור להעביר כמה שעות ביום בשיחה ובוויכוחים. בבית מתגוררת גם אלמנתו הצעירה של הבן (עינב מרקל), והסרט מתמקד בדינמיקה בין השלושה, שאף בה ישנם יסודות של בגידה.
הסרט מצולם (בידי דני שניאור הוותיק) ביחס מסך מרובע שכמו מדגיש את סגירותן של שלוש הדמויות בבית הירושלמי, והמצלמה בתמונות הפנים נוטה רוב הזמן על צדה באופן שהוא כמעט בלתי מורגש לעיתים, אך יוצר תחושה מעיקה ומאיימת. אל תוך העולם המצומצם הזה חודר המושג "בוגד" בהקשריו העכשוויים, הפוליטיים, ומציע קריאה של הרומן של עוז כיצירה שבה הסופר עצמו מגיב למי שהשתמשו במושג הזה כלפיו וביחס לשמאל הציוני בכלל. בה בעת, זהו סרט על אב שכול המחפש תחליף לבנו המת ועל אלמנה חיה-מתה התרה אחר ריגוש רומנטי - רגע לפני שישובו שני אלה אל קברם המטאפורי.
שבחים מגיעים לדורון תבורי שמגיש פה הופעה מצמררת (גם בליהוקו כאן ישנה מעין סגירת מעגל: הוא כיכב ב"מחבואים" כמורה צעיר והומוסקסואל בירושלים של תקופת המנדט) המשלבת ריחוק אינטלקטואלי ואינטימיות. הדינמיקה בין לבני ומרקל, שניהם מצוינים, נעה אף היא בין רמות שונות של קרבה, והתסריט שכתבה שושי וולמן - אשת הבמאי והעורכת הקבועה שלו שנטשה הפעם את תפקידה זה (הסרט נערך על ידי איל אמיר) - נע ביניהן בדייקנות מופלאה. כמה משמח לראות את וולמן, היוצר הוותיק ביותר בקולנוע הישראלי, עתה בן 80, בשיא כוחו.
הבשורה על פי יהודה – טריילר
"בתולים" שכתב וביים מאור זגורי ("זגורי אימפריה") אף הוא סרט מרשים ביותר. בכנות, איני זוכר עוד סרט התבגרות כזה בקולנוע הישראלי. לעיתים הוא נדמה כמתרחש בטריטוריה נידחת או בעולם תודעתי שהקשר בינו לבין המציאות מיטשטש ככל שהסרט מתקדם. קיימות בו סצינות התבגרות "טיפוסיות", כאלה שממקמות אותו תחת הכותרת של סרט נעורים, אבל אלה, לעיתים אף באמצעות מיקום מצלמה, עריכה או תאורה (הצילום היוצא מן הכלל הוא של בועז יהונתן יעקב), מקבלות צביון של הזיה מסויטת. זהו סרט כואב כל-כך, חדור תשוקה אל המוות ואל האם, ותחושה נוראה של בדידות ואשמה - ובעיקר, הוא מבוצע בכישרון רב.
העלילה מתרחשת אי-שם בערבה בשנות ה-90, וגיבורה הוא נער (מאור לוי) המתקשה להתמודד עם השינוי והגילוי הטמונים בהתבגרות הפיזית והרגשית שלו. אביו הדומיננטי (עמוס תמם) הורה להסיר את כל הדלתות בבית, מה שהופך סיטואציה אינטימית אחת מרגע שיכול היה להיות קומי - לאירוע של התפרקות קיומית. אמו (חן אמסלם) רוצה רק לעזוב את המקום השכוח הזה, לא משנה לאן, ומבחינתה כפי שמסתבר עדיף גם המוות. הסרט יותר מאשר רומז על משיכה הדדית בינה לבין בנה הבכור, שהופכת את תהליך ההבשלה המינית שהוא חווה למטריד במיוחד. משהו נוסח "לה לונה" (1979) של ברנרדו ברטולוצ'י, אומנם לא אחד מסרטיו הטובים יש להודות, שעסק בגילוי עריות בין אם ובנה. האם אף מציידת אותו במזכרת שאת טיבה לא נחשוף, אבל היא מסמלת את המשיכה ההדדית הזו המלווה בתשוקתו המלנכולית של בנה להתאחד עם האובייקט האבוד.
זהו סרט שיש בו יופי, עוצמה והעזה. ספק כמה במאים ותיקים יותר מזגורי (שזוהי עבודתו הראשונה לקולנוע), היו מעזים לשלב סצינה ארוכה כל כך של חיזור-טיזינג בלב המדבר, המתרחשת על רקע דימוי יפהפה ומקורי של מכונית כיבוי נטושה. ספק כמה היו מתארים מערכת יחסים טעונה כזו בין ילד לאחיו הבכור, ששיאה הוא בסצינה אלימה שמלווה אותי עד רגע כתיבת שורות אלה. שחקניו הלא מוכרים ברובם של הסרט - אלה כוללים, נוסף למאור לוי גם את ליאנה עיון, אור עדי ואיתמר קיגלר - הם בבחינת גילוי של ממש. זהו סרט פיוטי במובן החיובי ביותר של המושג, להבדיל מסרטים שמבלבלים בין זה לבין התייפייפות סגנונית ואמנותיות-יתר - והתוצאה (שבאורך של כשעתיים נדמית ארוכה מעט מהנדרש) היא סרט שיהיה ראוי לתשומת לב עם צאתו לאקרנים.
