פסטיבל הקולנוע בירושלים נמצא היום (ב') כבר ביומו החמישי, ותחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי נמצאת בעיצומה. עד כה הוקרנו שלושה מבין שבעת המתמודדים, כשלאחד מהם - "יוני אפס" של ג'ייק פאלטרו - לא אתייחס מכיוון שכבר סוקר ע"י עמיתי שמוליק דובדבני בפסטיבל קרלובי וארי.
"אזרח מודאג" הוא סרטו השני של עידן חגואל אחרי "אינרציה" (2015). זוהי סאטירה על פריווילגיה שגיבורה ובן זוגו משתייכים לקבוצה שבימים עברו קופחה קשות בגלל התיוג השלילי שנלווה לזהות המינית ההומוסקסואלית. בישראל של היום, בוודאי ישראל התל-אביבית, יכול להתקיים מתח אירוני בין התביעה ל"שיוויון" במצעד הגאווה, ובין היות זוג הומואים בורגנים חלק מתהליך ג'נטריפיקציה, המציב אותם בעימות אינטרסים מול הקבוצות החלשות ביותר בישראל.
"אזרח מודאג" - טריילר
גיבור הסרט בן (שלומי ברטונוב) ובן זוגו רז (אריאל וולף) עוברים לדירה באזור התחנה המרכזית בתל-אביב. השכונה, שכוללת לא מעט עובדים זרים אפריקאים ונוכחות של טיפוסים מפוקפקים, מציעה להם אפשרות לדירה מרווחת יותר מזו שיכלו לרכוש במרכז תל-אביב, והבטחה לכך שבתוך שנים ספורות השכונה תזכה לבניינים חדשים ואוכלוסיות "איכותיות". במקביל הזוג נמצא גם בראשיתו של תהליך פונדקאות. נדמה כי מעולם לא הוצגה בקולנוע הישראליות זוגיות הומואית כה בנאלית באופק הבורגני שלה – וזה נאמר לחיוב.
בפתיחת הסרט בן נוטע עץ ברחוב מול מרפסת דירתו, בכך הוא מסמל בכך את חלומו לעתיד במקום. באחד הלילות הוא רואה מדירתו שני צעירים כהי עור משוחחים בעודם נשענים על השתיל באופן שעשוי להרוס אותו. בפעם הראשונה שזה קורה הוא יורד ומעיר, בפעם השניה הוא מתלונן לפיקוח העירוני ומשטרה מגיעה. הטיפול המשטרתי מוביל להתרחשות אלימה המתרחשת לנגד עיניו הנחרדות של בן. הוא נקלע לדיסוננס קוגניטיבי משתק של אשמה ובושה. לא רק בגלל שהפך בעקיפין קשור לאלימות הנוגדת את העקרונות בהם הוא אמור להחזיק, אלא גם בגלל שבמקביל הוא לא יכול להשתחרר מתחושת צדקתו על רצונו בסביבה מוגנת ומתורבתת.
"אזרח מודאג" מציע התבוננות אירונית על תהליך שיתוק זה, ועושה זאת במידה רבה של הצלחה. בראש ובראשונה זהו תהליך של התרחקות בין בן ורז, מכיוון שהראשון לא מסוגל להתוודות על תחושת האשמה המציפה אותו ועל הרתיעה ההולכת וגוברת שלו מהאזור שבו בחרו לגור. תהליך הפונדקאות המשולב בעלילה כולל בעצמו אלמנט של מה שניתן לראות כניצול פריווילגיה כספית, כדי לשכור את הרחם של מי שזקוקה לכסף.
באחת הסצנות המוצלחות מוצגת סדרת תמונות של תורמות-ביצית פוטנציאליות, שבמהלכה מצליח חגואל להדהד את ההטיה הגזענית הלא-מודעת של בני הזוג. לא הכול עובד באותה מידה של הצלחה, ויש מרכיבים סמליים שיש עליהם חזרה קצת מופרזת. כך נשחק רעיון מוצלח על הצגת תהליך המחשבה הפנימי של הגיבור, שמומחש באמצעות תוכנה גרפית אדריכלית שבה הוא משתמש בעבודתו. התוכנה מאפשרת לו לשחק בשינויים בהרכב ובאופן ההצבה של דמויות אנושיות בתוך המודל, באופן המהדהד את נושאי הסרט. "אזרח מודאג" הוא קומדיה אירונית קצרה (82 דק') שמצליחה רוב הזמן להיות שנונה בלעג שאותו היא מפנה כלפי דמויות שלא מעט צופים "נאורים" יזהו בהן, אם יהיו כנים, חלקים מעצמם.
הרב מרדכי ורדי, שהקים את בית המדרש בבית הספר הדתי לקולנוע "מעלה", הוא בוודאי בעל פרופיל מאוד ייחודי בהשוואה לכל יוצר קולנוע ישראלי. הקולנוע הדתי שלו לא מתקיים במגבלות של צורך מתמיד להוכיח את עליונות חיי הדת, או הרתיעה מ"כיבוס הכביסה המלוכלכת" בפרהסיה (או אפילו הודאה בקיומן של בעיות חברתיות – להבדיל מאישיות). כך הוא כבר עסק בעבודותיו התיעודיות במחלת נפש בחברה הדתית, ביוזמות שלום של יהודים דתיים ופלסטינים, ובדתיים הומואים ולסביות. לא ניתן שלא להעריך את נכונותו לעשות עבודות שמפגינות מודעות חברתית הומניסטית מפרספקטיבה דתית.
"עקרה" - טריילר
בגיל 64, אחרי 15 שנות פיתוח, ורדי מסיים את "עקרה" - הפיצ'ר העלילתי הראשון שלו. פייגי (מילי עשת המרשימה) ונפתלי (יואב רוטמן) הם זוג צעיר ומאוהב המשתייך לקהילת חסידי ברסלב. הם נשואים כבר כארבע שנים אך פייגי עוד לא נכנסה להיריון – והלחץ גובר. הם גרים בדירה של הוריו של נפתלי עם האם העובדת כשדכנית (אילנית בן-יעקב) והאב (נבו קמחי). בראש השנה נפתלי טס לאומן ובמקביל מביא אביו לבית "רב" (גיל פרנק) שמציג עצמו כמתמחה במעשי תיקון, כולל לנשים עקרות, באמצעות תקיעה בשופר. האדם המפוקפק מנצל את תמימותה של פייגי, והדבר מוביל למשבר עמוק שעולה מתוך שאלות של אשמה וטומאה. המשבר יתפתח עוד יותר כאשר נפתלי יחזור מאומן ויתקשה להתייחס לאשתו כבימים עברו.
אני לא בטוח ש"עקרה" הוא השם המתאים ביותר לסרט, שעוסק בדברים קצת שונים שהם מעבר לסימון השלילי של האישה הדתית המתקשה להיכנס להיריון. הסרט נשען במידה רבה על הופעות משחק מוצלחות של כל השחקנים הראשיים, שיכולים להפגין את מיומנותם בשלל מעמדים דרמטיים. יחד עם זאת, נדמה שיש לא מעט בעיות בתסריט – קווים עלילתיים משניים שהסרט לא מצדיק את קיומם (בעיקר על שידוך בין זוג חוזרים בתשובה), רגעים של קפיצות לא מוסברות בהתרחשות – בעיקר אחת שאותה לא אחשוף המתרחשת לקראת סוף הסרט. נראה שהיו סצנות שירדו בעריכה ולא בטוח שהמבנה החדש נבחן באופן מספק. בחלקו האחרון של הסרט ישנם גם כמה מהלכים הנושאים אופי מלודרמטי ומציעים פתרונות קצת קלים מדי לקשיים הלא פשוטים שאיתם מתמודדים הגיבורים.
למרות שבשום פנים ואופן לא ניתן לטעון כי סרטו של ורדי הוא פרופגנדה דתית, נדמה היה שדמותו של רב שנחשף למשבר ושהאינסטינקט שלו הוא להאיץ בבני המשפחה לפנות למשטרה – הוא גילום קצת אופטימי של הפתיחות הדתית לטיפול של הממסד החילוני (יחד עם זאת יש בסרט גם דמות רב אחרת שמשקפת יותר את גישה "אשמת האישה"). בנוסף, כצופה חילוני למהדרין, לא יכולתי שלא לשם לב שהדמויות המוצגות הן ברובן של חוזרים בתשובה – הן במשפחתו של נפתלי והן בזהותו של "הרב" שפוגע בפייגי. נדמה שבכך הסרט יוצר מרווח ביטחון שבו ניתן לדון בסוגיה טעונה בחברה הדתית, מבלי שזו תהייה אשמה מובהקת הנובעת מאופייה של החברה או טוהר המידות של מי שנולד לתוך הדת.
