"יוני אפס" הוא הסרט הישראלי הראשון שעוסק ישירות בהוצאתו להורג של אדולף אייכמן. משפט אייכמן, השלכותיו על החברה הישראלית, שורדי השואה שהעידו בו, ואפילו השנים שבהן הסתתר בארגנטינה שימשו רקע ובסיס לסרטים תיעודיים ועלילתיים רבים - אבל סרטם של ג'ייק פאלטרו ותום שובל הוא היחיד עד כה שעוסק בתהליכים ובפרוצדורות שליוו את הפעם הראשונה שבה בוצע עונש מוות במדינת ישראל. כאשר חושבים על הקריאות לשוב ולהחילו בעקבות הטבח של 7 באוקטובר, קשה שלא לזהות את הרלוונטיות של הסרט לישראל שנת 2024.
״יוני אפס״ - טריילר
(באדיבות יונייטד קינג)
אבל הסרט הוא יותר מסיפור היסטורי. הוא גם מחשבה על הסיפור ההיסטורי ועל הפרספקטיבות שמייצרות אותו. לכן, בתבונה רבה, הוא לא מתרכז באירוע ההיסטורי עצמו - המשפט וההוצאה להורג - אלא בשחקני המשנה שלו, בפועלים של ההיסטוריה, שהסיפור ההיסטורי שכח או הותיר אותם בצלו. אלה האנשים ששמותיהם נשמטים לרוב מעמודי הוויקיפדיה או מספרי המחקר. "יש אמיתות שצריכות לחכות בסבלנות כדי להתגלות", הוא משפט שנאמר בסרט, ממש לקראת סופו, וגם אם תקפותן של אמיתות אלה מוטלת בספק - "יוני אפס" לפחות מכיר בעובדה שהסיפור ההיסטורי בלתי-אפשרי בלעדיהן. הסרט שואל בדרכו מה הופך עדות לאמת, לסיפור שההיסטוריה מכירה בו, ומי הם אלה שעדותם, שהסיפור שלהם, נדחקים אל השוליים.
אחד מאלה הוא הנער דוד סעדה (נועם עובדיה), בן למשפחת מהגרים מלוב שמגיע עם אביו אל הסדנה של חרש המתכת זבקו (צחי גראד) בחיפוש אחר עבודה. השנה היא 1961, והמדינה כולה ממתינה בדריכות לגזר דינו של הצורר הנאצי שנראה כאילו דוד הוא היחיד שלא באמת אכפת לו ממנו. כאשר נקבע כי אייכמן יוצא להורג בתלייה וגופתו תישרף עד אפר, עולה בעיה שהמדינה הצעירה לא נתנה עליה את הדעת. מי ישרוף את אייכמן, ובעיקר איך? כאן נכנס לתמונה זבקו, איש אצ"ל אימתני בעברו, שמקבל עליו את המשימה החשאית: לבנות תנור, ליתר דיוק קרמטוריום נאצי בארץ לפי התוכניות המקוריות, ולדאוג לפרוצדורה של שריפת הגופה. בהמשך מופיע גיבור הסיפור השני של הסרט, חיים אמזלג (יואב לוי המצוין), קצין שב"ס שפונה אל זבקו בבקשה הלא שגרתית לייצר את התנור, וחוץ מזה הוא גם מי שמופקד על השמירה הקפדנית על האסיר המפורסם. הוא האיש שאמור לדאוג לכך ששום שורד שואה או מי שאיבד את משפחתו במחנות, בקיצור שום אשכנזי, לא יתקרב אליו.
וישנו גם סיפור שלישי: קצין משטרה בשם מיכאל אהרונסון (תום חגי) שבנערותו ספג 80 מלקות מידי איש ס"ס בגטו, ושרד. עם הגיעו ארצה התברר שאיש לא מאמין לסיפורו. איך יכול נער לשרוד כמות כזו של הצלפות? זו, מבחינתו, הייתה המכה ה-81. סיפור זה מבוסס, כידוע, על דמותו של מיכאל גולדמן-גלעד (שאף שימש בסיס לסרטם התיעודי של חיים גורי, ז'אקו ארליך ודוד ברגמן, "המכה ה-81" משנת 1974 שהיה מועמד לאוסקר), שלימים יהיה אחד מקציני המשטרה שניהלו את חקירתו של אייכמן. בסרט הוא מתעמת עם נציגה מטעם הסוכנות היהודית (ג'וי ריגר) שמנסה לשכנע אותו שלא לקחת חלק במסעות השואה לגטו שאותו שרד בפולין. נימוקיה, החתרניים יש להדגיש, הם נגד תעשיית הזיכרון, נגד העבר שמצדיק את ההווה. גם אם הפרק הזה הוא אינטגרלי לדיון של הסרט בעדות, הפעם זו שניתנת בצורה רשמית, מוסדית, משפטית, הוא נדמה מעט דידקטי ומבוסס בעיקרו על מונולוגים תכליתיים יותר מאשר על דינמיקה אנושית של ממש.
כל אחד מהסיפורים נושא אופי קולנועי שונה, ולזכותו של פאלטרו, אחיה של ונצר למשפחת אצולה הוליוודית (אביו הוא הבמאי ברוס פאלטרו ואימו – השחקנית בליית' דאנר), ייאמר שהמבט הזר שלו בהיסטוריה ובמציאות הישראלית אינו מורגש כלל. בתבונה רבה הוא בחר ליצור סרט דובר עברית שמצולם ברובו בישראל, ומכיל בתוכו לא רק את הסיפור ההיסטורי אלא גם את המיתולוגיה הקולנועית המקומית. כך, סיפורו של דוד סעדה מעלה בזיכרון את "הבית ברחוב שלוש" (1973) של משה מזרחי, שעסק בהתבגרות ערב הקמת המדינה וגיבורו הצעיר, בן למשפחת מהגרים ממצרים, עבד לפרנסת המשפחה במסגרייה. הסיפור השני כבר נראה כמו פילם נואר הוליוודי שבמרכזו דמות נוסח השוטר אזולאי. הגעתו של ספר מעורר חשד (אסי יצחקי) שאמור לקצוץ מעט את שיער ראשו של אייכמן הופכת את האפיזודה הזו למותחן נוסח בריאן דה-פלמה (פאלטרו אכן ביים סרט תיעודי על דה-פלמה יחד עם נואה באומבך).
2 צפייה בגלריה
מכיל לא רק את הסיפור ההיסטורי, אלא גם את המיתולוגיה הקולנועית המקומית. מתוך "יוני אפס"
(צילום: באדיבות Films Boutique)
לא במקרה, העדויות שהסרט מתבסס עליהן (סיפורו של הנער דוד סעדה מבוסס על דמות שהייתה) מזוהות עם מי שהודרו מהסיפור הלאומי-ציוני. סעדה ואמזלג מייצגים את הפרספקטיבה המזרחית של הסיפור ההיסטורי, מי שעדותם "לא נחשבת", כמוהם גם סיפורו של הספר שמוצא עצמו בסיטואציה קפקאית כמעט. הסרט אכן תוהה מדוע הסיפור המזרחי הזה נותר בשוליים (בשנת 2010 ביימו נטעלי בראון ואביגיל ספרבר את "התליין" שהעמיד במרכזו את דמותו של שלום נגר, איש שב"ס ממוצא תימני שליווה את אייכמן בימיו בכלא, עד עמוד התלייה), ושואל איך בכלל מספרים סיפור היסטורי? ישנה, כמובן, האופציה המוסדית, זו שמשרתת את השיח הלאומי, ושמוצעת בדמותו של ארונסון ו"תיירות השואה" שהוא מלווה. אך גם האופציה הזו, כזכור, מתבססת על עדות שנפסלה בתחילה על ידי נציגי אותו ממסד לאומי משום שנתפסה כמופרכת. בחירתו של ארונסון לשוב ולספר את סיפורו היא, מסתבר, המרד האמיתי בממסד שדחה את הסיפור הזה.
"יוני אפס" (ששמו במקור היה "התנור") עוסק בסוגיות של עדות וזיכרון. כיצד עדות נהפכת לחלק מהסיפור ההיסטורי (או שלא), ומהם החלקים שנשמטים מהזיכרון הלאומי של אותו אירוע. ככזה, הוא לא עוד שחזור של מאורע (למעשה, דמותו של אייכמן וכן המשפט עצמו תופסים חלק זעיר מהסרט), אלא תוהה על משמעות הפיכתו לסיפור לאומי. מה זה אומר שמדינת ישראל שורפת, על פי תוכניות של קרמטוריום נאצי, את פושע המלחמה? מה אומר לנו העשן המיתמר מארובת התנור, אל השמיים החשוכים של כלא רמלה, באופן שמזכיר את ארובות אושוויץ? ומה אנו אמורים לחוש כאשר אנו צופים בפיזור אפרו של אייכמן בלב ים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל? "יוני אפס" הוא הסרט שהשיח הקולנועי המקומי על זיכרון השואה עד עתה היה חסר אותו.
