שלושה חודשים לפני שבכלל הייתה מתוכננת לעלות על הבמה, ההצגה "רק רצתה לרקוד" זכתה, שלא בצדק, למתקפה. הפרסום על מחזמר חדש שעוסק בטבח בנובה, עלה בתוכנית "ערב טוב עם גיא פינס", שבו סיפרו כיצד ישולבו בו כמה משירי המלחמה הבולטים שמלווים את הפסקול הישראלי מאז 7 באוקטובר, בהם "חרבו דרבו". אותו הפרסום עורר תגובות סוערות ברשתות. אדר איילון, שאחותה שירה נרצחה בנובה, כתבה: "איכס". גולשת אחרת כתבה: "לא תקין בעליל. תפסיקו לרכב על השבת השחורה". גולש אחר הוסיף: "מה זה השטויות האלה? לעשות כסף על חשבון האירוע הנוראי ביותר שעברנו במדינת ישראל?".
"תתארו לכם", מתוך הפרזנטציה של "רק רצתה לרקוד"
הכתבה אצל גיא פינס, שלא תמיד דייקה בעובדות, גרמה כמעט לפיק ברכיים למחזאית והבמאית שלו הדר גלרון. "הפרסום הזה שיתק אותנו ל-24 שעות", היא אומרת כעת. "זה היה כל כך ציני וכל כך לא הוגן, וזה גם לא מחזמר, אלא מחזה עם שירים. לכמה ימים אמרנו, אולי זה מוקדם מדי להעלות אותו, אולי צריך להקפיא את זה, אבל ידעתי שליצירה הזאת יש מקום, כי כל מי שיצא מהגלגול הקודם של המחזה, שעלה בבית צבי, אמר לי, 'חייבים לספר את הסיפור הזה יותר ויותר'. גם האנשים שראיינו אותם למחזה הם אלו שנתנו לנו כוח להמשיך. הם אמרו לנו, 'אל תתנו להם לרפות את ידיכם'".
והשתכנעת?
"האמת היא שאני מורגלת לסוג כזה של עליהום. גם כשעשיתי את הסטנד-אפ על מעמד האישה בדת היה עליי עליהום, וגם כשעשיתי את סדרות הטלוויזיה 'ההרמון', הנשים של גואל רצון ניסו להוריד את הסדרה ובמשך שישה חודשים היינו בהליך גישור איתם. אני פה כי זה מה שאני יכולה לעשות כרגע".
זאת הדרך היחידה שלך להתמודד עם המצב?
"מאז 7 באוקטובר, כשנתקעתי בחו"ל, מצאתי את עצמי עובדת בהסברה. אני לא מפסיקה לכתוב את עצמי לדעת. ככה אני חוקרת את עצמי ומבינה מה קורה. כתבתי מחזות קצרים בסלובקיה ובגרמניה על המצב ועל החטופים, ועל הלחץ להיות הורים בארץ בתקופה הזאת".
במרכז ההצגה "רק רצתה לרקוד", שתעלה ב-26 באוקטובר בהפקת דורון מור ובשיתוף עמותת "ילדי האור", שמסייעת למשפחות נרצחי מסיבת נובה, עומדת ליה, צעירה שהגיעה למסיבה עם בן זוגה גבריאל, בחור ישיבה שמנהל חיים כפולים. גבריאל, שנשאר בחיים, שב מהתופת בלי ליה ומתלבט האם להמשיך לחיות את החיים הכפולים שלו, או לחשוף את האמת? האם היחידנית של ליה, יהודייה ממוצא רוסי, נאלצת להתמודד לא רק עם מות בתה אלא גם עם הממסד הדתי שמטיל ספק ביהדותן ומחליט לקבור את הילדה מחוץ לגדר.
את דמותה של ליה תשחק רפאלה טרייסטמן, שאיבדה במסיבה את בן זוגה חנני גלזר, זמר וצייר, שהיה לוחם בגולני. השניים הסתתרו במיגונית שלתוכה התקבצו עשרות אנשים, כשמחבלי חמאס זרקו לתוכה רימוני גז ורימוני הלם. חנני נרצח ורפאלה שרדה בין עשרות הגופות. הדוגמנית והמשפיענית ג'סיקה אלטר שבן זוגה בן משעוני נרצח במסיבה, תגלם את עצמה. בפברואר האחרון הוציאה משי קליינשטיין את השיר "זה לא הזמן ללכת", שכתבה מורן דוד כשיר פרידה וגעגוע לג'סיקה ובן.
שחקן נוסף, מיוצרי התוכן של המחזה, הוא הפעיל החברתי יובל סימן טוב, שהגיע למסיבה עם שני חבריו רון ויינברג ז"ל ותמיר לשץ. לאחר שפרצה מתקפת הטילים הראשונה השניים רצו לכיוון הרכב, במהלך נסיעתם ירו בהם המחבלים. רון נהרג אותו. יובל ותמיר נמלטו לכיוון השדות. יובל נורה בגבו, שכב סמוך לשיחים והתחזה למת. מלבדם משתתפים בהצגה: שורדת הנובה אמיליה ג'ין ויעל תמיר (לוחמת ביחידה הטקטית המיוחדת של מג"ב) שיגלמו את עצמן, רון מזרחי ויובל אנדבלד, לוחם בצנחנים שמשרת שמונה חודשים בגבול הצפון ויגלם את גבריאל. לצד השחקנים הצעירים משתתפים גם נתי רביץ ואנה דוברוביצקי.
המחזה נולד כהפקה בבית הספר למשחק בית צבי. "הזמינו אותי לעשות שם הפקה, ואמרתי לארתור קוגן, מנהל בית הספר, שאעשה הצגה רק על המצב", מספר גלרון. "נפגשתי עם הסטודנטים, ונתתי לכל אחד חמש דקות לספר מה נשמע אצלו. אף אחד לא דיבר על המצב, על המלחמה, או על החברים שנפצעו בנובה. מיד הבנתי שהדור הצעיר, גם הילדים שלי, סוחבים נמר על הגב, ופוחדים לדבר על זה, וגם מרגישים שאין להם יכולת לשנות.
"כאמא לילדה בת 23 וילד שהוא במילואים עכשיו, הרגשתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. הדור הזה חטף כאפה אחרי כאפה - הקורונה, המתח בארץ והמלחמה. זה שהילדים שלי איבדו חברים קרובים וזה שגם הם יכלו להיות שם, זעזע אותי ברמות קשות. אנחנו מנסים פה לחיות כאילו נרמלנו דברים שאי אפשר לנרמל. ההצגה מאפשרת לתת לרגע מקום לכל סערת הרגשות, להבין לאן אנחנו הולכים מכאן. במובן מסוים אני מרגישה שצריך לתת לדור הצעיר רגע להוביל אותנו".
מתוך הפרזנטציה של "רק רצתה לרקוד"
שינית משהו מהסיפורים בהפקה החדשה?
"לא הוספתי, רק שיניתי בניואנסים. כשפגשתי את רפאלה, היא אמרה לי, 'זה בדיוק הסיפור שלי, אבל הפוך. אצלי החבר נרצח ואני נשארתי בחיים'. שאלתי אותה, 'תוכלי לעשות תפקיד כזה, את בטוחה?' והיא אמרה, 'כן, אני רוצה לעשות. בשבילי לדבר על הנושא הזה זה לרפא את הפצע. אנחנו נהיינו שקופים. אנשים מתייחסים אלינו כקבוצה של מסוממים'. כשהמוזיקאי לקח סאונד שמזכיר את הרעש במיגונית, זה תפס אותה. היא התאבנה לרגע. כל פעם אנחנו צריכים לעבור ברגישות את המכשולים האלה".
איזה שירים בחרתם בסוף?
"בטח לא את 'חרבו דרבו', אלא שירים כמו 'יהיה טוב' של דויד ברוזה, 'אמן על הילדים' של חנן בן ארי, 'תתארו לכם' של שלמה ארצי ו'תרקדי' [של אושר כהן, י"ב]".
אתם חוששים מעוד ביקורות כשההצגה תעלה?
"עכשיו אני מוכנה לחטוף. לא נוכל לרצות את כולם. תמיד יהיה למישהו מה להגיד. אנחנו חיים במדינת ישראל, ויודעים שכמו שהיד פה קלה על ההדק היא קלה גם על המקלדת. המקלדת משמשת לפעמים גם כהדק, אבל אני הולכת עם האמת שלי ועם האמת של כמה נשמות רגישות טובות שהצטרפו למסע הזה. אם הם רוצים לספר את הסיפור שלהם, מי אנחנו שנגיד להם 'אל תספרו את זה'".
לג'סיקה מירנדה אלטר, שאיבדה בנובה את בן זוגה בן שמעוני, לא היה קל להסכים לשחק בהצגה. "ב-7 באוקטובר הייתי אמורה ללכת למסיבה", מספרת אלטר בת ה-25. "ברגע האחרון החלטתי שאני נשארת בבית לשמור שבת. לא שמרתי שבת קודם, ואני לא יודעת למה שמרתי שבת דווקא הפעם. משש וחצי בבוקר, כשהאזעקות התחילו, בן ואני היינו בקשר רציף בטלפון. העברתי איתו את מסע החילוץ הזה, מנסה לשכנע אותו שיחזור הביתה, לדירה שלנו באשקלון. הוא אמר שיש אנשים בשטח ושהוא לא יכול להשאיר אותם שם. הבטיח שאחרי שיחלץ אותם יחזור.
"שמעתי את היריות שנורו אליו, אבל לא ידעתי שהוא נרצח. רק הבנתי שקרה משהו נורא. אחרי חמישה ימים של חיפושים קיבלנו את הבשורה הנוראית שגופתו של בן נמצאה בשטח המסיבה. מהרכב שלו נחטפו שני אנשים שהוא לא הכיר אלא ניסה לחלץ. אלו היו רומי גונן ואופיר צרפתי. אופיר חזר מת מהשבי ורומי חטופה בעזה. הידיעות אומרות שהיא בחיים. היא האחרונה שיודעת מה קרה שם ואנחנו מחכים לה שתשוב ותספר".
למה החלטת בכל זאת לשחק בהצגה?
"כשהמפיק דורון מור פנה אליי, סירבתי בהתחלה. אני מאוד אוהבת את תחום המשחק, אבל אני בתקופה מאוד קשה ואני לא יודעת אם זה הזמן לפרוץ לתחום הזה. בסוף החלטתי שזה חשוב, ואני שמחה שאני עושה את זה. זה מלווה בקושי רב, זה מציף הכול, אבל זאת עוד דרך טיפול. חשוב להמשיך להסביר ולהנציח, לא לתת ליום הזה לחלוף בין הידיים".
רון מזרחי, 30, לוחם בסיירת גבעתי, תושב ניר עוז, מסיים עכשיו שירות מילואים של שנה. "הגעתי להצגה דרך הסוכנת שלי", הוא מספר. "את ההתכוננות שלי לאודישן עשיתי בשבוע האחרון בעזה. בין כניסות ליציאות ישבתי עם הטקסטים ולמדתי. לאודישן הגעתי מעזה, מסריח, מלוכלך, עם נשק. סיימתי וחזרתי מיד לבסיס".
איך הגבת לרעש שהתלווה להפקת המחזה?
"שמעתי רק באיחור, אבל כששמעתי אמרתי שצריך להציג את הנושא הזה בצורה נכונה. הדבר החשוב הוא שאנשים שהיו בנובה גם הולכים לשחק בהצגה, ושאנחנו נעבור את התהליך הזה ביחד. אני לא חושש מתגובות שאולי יגיעו. חוויתי דברים הרבה יותר מפחידים בחיים, בצבא בעיקר. אנחנו נמצאים בתקופה שלכל דבר יש נגד. גם במחאה יש כאלו שטוענים שאנשים לא מספיק מוחים נגד הפקרת החטופים. המסר שלנו הוא שכולנו ביחד".
