הפרק הראשון של "חאנשי", הדרמה הקומית המדוברת של HOT שעלתה אתמול (ג'), נפתח בפנטזיה: בחורה צעירה עם מבטא אמריקני, לבושה שמלה בהירה, עומדת על טנק עם מי שמסתמן כאהוב ליבה (בגילומו של אושרי כהן, החייל האולטימטיבי), הוא מבטיח לה שבשבת הוא ייקח אותה לצימר שקר כלשהו עם ג'קוזי והיא נושקת לו לשלום על השפתיים כשברקע רועמים התותחים. היא יורדת מהטנק אבל בדרך למטה מחכים לה עוד כמה מבחורינו הטובים במדי ב' (אבל בחולצות פתוחות לרווחה), וכולם נושקים לה נשיקה רומנטית לשלום ואולי גם מבטיחים שבקרוב הם לרגילה יגיעו ושתקנה שוב שניים ביציע - המצלמה מתרחקת מהם למבט פנורמי מהמם של מה שנראה כמו אחריתו של מין קבוצתי. הסצנה נחתכת לחאנשי (עליזה חנוביץ', יוצרת הסדרה, התסריטאית והשחקנית שמגלמת את הדמות הראשית). היא מתעוררת במטוס שלוקח אותה לארץ הקודש, ושם, הבטחה שלי, היא תהפוך כל אבן בדרך להגשמת הפנטזיה הזאת.
מתוך "חאנשי"
(באדיבות HOT וקסטינה תקשורת)
אנחנו חיים בתקופה מרתקת ואמביוולנטית בכל מה שקשור להתייחסות למיניות. מצד אחד אנחנו עדיין תוהים איך מגדלים נערים וגברים שיפנימו את המשמעות של מין בהסכמה (ובהכרה) מלאה, ובעיקר ידעו להבחין מתי זה לא המצב. נדמה לי שכבר השלמנו עם הרעיון שהסיכוי שאישה תחשוק במין סדרתי עם גברים זרים כשהיא מטושטשת מאלכוהול הוא נמוך עד אפסי (ואני לא מדברת על פנטזיה אלא על הדבר האמיתי).
ביקורות סדרות נוספות:
מצד שני אנחנו מעוניינים, ברוח התקופה המכילה, לפרוש את היריעה, לאפשר מגוון סוגים של מיניות נטולת רגשות אשם, לשבור את התבנית הפטרונית שטוענת שיש תשוקה מינית "נכונה" ויש תשוקה מינית "שגויה". אנחנו רוצים להשאיר מקום לכל סוגי המיניות הנשית, גם לזו שמעוניינת לשכב עם כל דבר שזז. הבופה פתוח, יש מקום לכולם. כל מה שיש להגיד על "חאנשי" הוא תמרון דרך שתי התפיסות האלו, ומדובר בתמרון מאתגר. ולכל מטקבקי "למה את לוקחת את זה כל כך ברצינות, כולה קומדיה", אני מתנצלת מראש על הכבדות, אבל אם "חאנשי" היא לא קומדיה שאם מגרדים את הקליפה שלה מגלים מסר עמוק יותר על מיניות כסמל לדיכוי חברתי, אז כקומדיה שטחית וקלילה אפשר לסגור את זה כאן - היא די מיותרת.
חאנשי (שקרויה על שם היוצרת שלה, חנוביץ') מגיעה לארץ אחרי שנמלטה מההכנות לחתונה שלה בברוקלין. היא עזבה הורים ומשודך צעיר בשם מנדי, כולם משתייכים לחברת חב"ד הפתוחה יחסית, אמריקנים דתיים טיפוסיים. התירוץ שלה הוא סיוע לחברה שלה, נוקי (מרנינה שון המצוינת), שעומדת להינשא בארץ ונמצאת בעיצומן של הכנות החתונה של עצמה. חאנשי נוחתת בהפתעה בדירת השותפות שלה כביכול כדי לתמוך בנוקי אבל בעצם מתחילה במסע אינטסיבי של עגיבה על כל דבר שזז, אם יש לו דופק, מדים ונשק. לפעמים רק אחד מהשלושה.
בארבעת הפרקים הראשונים היא מחליטה בגחמה של רגע לעשות עליה, קוראת לעצמה "ישראלית", ומדלגת בין כל מיני זרמים של היהדות – משתכנת אצל המשפחה החרדית שלה בירושלים (עם מופע נהדר של ליהיא גרינר כחרדית וטליה ברנפלד בתפקיד הבת שלה), מבקרת בהתנחלות וגם די נדחפת לבית של דוד (תומר מחלוף, שחקן התיאטרון בהצגה "הקב"ן"), דתי כיפה סרוגה ששומר נגיעה, ומנסה לפתות גם אותו בדרכה הבלתי נלאית.
הבעיה הכי גדולה של "חאנשי" היא חאנשי עצמה. מצד אחד מציגים אותה כאשה משוחררת מינית שרק רוצה להגשים את שאיפותיה החרמניות, ולשם כך היא נאלצת לברוח מהקהילה שמגבילה אותה. ובאמת כל הביקורים של חאנשי אצל נוקי, בבית החרדי ובהתנחלות ממחישים עד כמה היא יוצאת דופן ברוח החופשייה שלה מול בנות אחרות במגזר שלה. מצד שני אנחנו אמורים להסיק שהחשק המיני הבלתי נשלט שלה הוא בעצם סימפטום של הישרדות, רצון להינצל מחנק על ידי קהילה שמכניעה נשים. היא חייבת לברוח. נדמה שחנוביץ' עצמה, שגדלה בבית דתי בברוקלין ולמדה קולנוע ב'סם שפיגל', עוד לא החליטה מה היא רוצה שנחשוב על הגיבורה שלה. היא מחפה על זה בהתנהגות פרובוקטיבית של חאנשי שנחשבת "אמיצה", אבל נכשלת במאמץ הכי חשוב של הסדרה: לגרום לצופה להזדהות עם המצוקה שלה ולהבין למה היא שועטת כמו קרנף עיוור אל תוך סיטואציות שבאופן ברור יגרמו לה נזק נפשי.
זה לא עוזר שחאנשי היא גם טיפוס בלתי נסבל. כנראה בהשראת ז'אנר האנטי-גיבור, חאנשי היא אדם אנוכי, ילדותי וחסר רגישות, שההגדרה שלו לכיף זה לתקוע את קרמבו על המצח. היא מתעללת בחברה הטובה שלה, נוקי, ומנצלת אותה. בארבעת הפרקים שנשלחו לביקורת היא לא עוצרת רגע להתבוננות פנימית, וקשה להבין מה היא באמת רוצה. אהבה? מין סתמי? הרומן שלה עם דוד, שעליו משום מה היא מתעקשת, מבשיל באופן מאולץ ולהתקדמות שלו אין אחיזה בעלילה. המיניות שלה ילדותית כל כך, ובעצם הופכת אותה להתגשמות של הפנטזיה הסטריאוטיפית הגברית – בחורה דתיה חרמנית שרוצה המון סקס. אין לנו מספיק רקע או הבנה של הסיטואציה שלה כדי לחבר את זה לאיזה פצע פנימי. אם היא פשוט לא רוצה להינשא לבחור (שאין לנו מושג מה טיב מערכת היחסים שלה איתו) ולחיות חיים של שפיפות דתית, היא פשוט יכולה לברוח, "המורדת" סטייל. עושה רושם שהיא בחורה שמסתדרת. היא לא חייבת גם לעגוב על כל דבר שזז.
"חאנשי" מעוניינת להגשים פנטזיה, אבל על המסך היא מתגלמת בעיקר כפנטזיה של מישהו אחר. כרעיון שחילונים ירצו להתחבר אליו – כך ניצלה בחורה חרדית מחיים של בישול תפוחי אדמה וייצור ילדים, או ישראלים שישמחו לראות את עצמם דרך עיניים מעריצות של צעירה אמריקנית. במובן הזה "חאנשי" היא אכן סדרה יוצאת דופן, ויש בה כוונה יפה, שלמרבה הצער לא דויקה די הצורך. דווקא קו העלילה של נוקי, שהוא עדין ומנומק, מצליח לגעת הרבה יותר ולהציף דילמות הרבה יותר כנות ומסקרנות. את יחסי הציבור כבר יריצו הפרובוקטיביות שלה, כמו גם השמות המפתים - כמו חאנשי עצמה – שהיא משופעת בהם: הזמרת שרי, רוני דלומי, והנרי ווינקלר ("בארי", הפונז מ"ימים מאושרים") וקרוליין אהרון ("גברת מייזל המופלאה") בתפקידי אורח כהורים של חאנשי. האם זה יספיק כדי לחבר את הצופה לחאנשי לאורך כל הסדרה? לא בטוח.
