שני התפקידים האחרונים בוודאי החזירו את נוה צור לילד שגדל בשכונה הדתית בצפת, לבית שבו התגורר עם הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו, לזמירות בית הכנסת ולחלומות לברוא לעצמו חיים חדשים. בהצגה "פיקוח נפש" שמוצגת עכשיו בתיאטרון הקאמרי הוא נער דתי, שלא מפסיק לשאול את עצמו שאלות, ובסדרה "שישו ושמחו" (שהוקרנה בהצלחה גדולה בכאן 11) הוא חייל תמים במקהלת הרבנות הצבאית שחולם להיות סולן המקהלה המפורסמת.
השאלות והספקות התעוררו אצל צור עוד כילד, אבל הכיפה מצאה את מקומה במגירה רק אחרי שמלאו לו 16. "תמיד ידעתי שיש עוד דברים מעבר למה שחונכתי עליהם והייתי מאוד סקרן לדעת מה הם", הוא אומר. "בא לי אז למשל לנסוע לתל אביב, לדעת מה עוד יש לעולם הזה להציע. קשה לי כשאומרים לי תעשה ככה ואל תעשה ככה, כשאתה לא יודע מה הסיבה לכך. היום אני מבין יותר את הבחירה בדרך הזו של הדת. כשאתה נער לא תמיד מסבירים לך למה לעשות את זה. כל אחד חווה את זה אחרת. אני תמיד שאלתי למה ורציתי לדעת מה זה הדבר האחר שאני לא מכיר. אני מאמין שאלוהים הוא לא בהכרח מישהו שיושב עם פנקס ורושם מה עשית ומה לא - הוא פשוט כל מה שקורה כאן. דבר אחד בטוח – יש משהו בחינוך שקיבלתי, בדרך הארץ ובאמונה, שהופך אותי לבן אדם טוב".
מתי הורדת את הכיפה?
"זה לא שהורדתי את הכיפה בשנייה וזהו. בהתחלה הכיפה ירדה מהראש ליד, אחר כך היא עברה מהיד לכיס, ובסוף מהכיס למגירה. סוף-סוף הילד מצא את עצמו אחרי שהיה אבוד כל כך הרבה שנים בבית ספר, והתחיל לפרוח. עדיין הייתי ילד טוב שמכבד מאוד את ההורים שלו. לא שברתי את כל המוסכמות ונעלמתי. למדתי קצת בישיבה תיכונית, ואז הייתי קצת בפנימייה במירון, ואחרי חצי שנה בפנימייה עזבתי לגמרי את בית הספר. בהגדרה שלי אני לא איש של מסגרות".
ההורים ניסו לשכנע אותך לא לעזוב את בית הספר?
"הם תמכו בצעד הזה. לא בטוח שבהתחלה הם התלהבו מהעובדה שהלכתי להיות שחקן, אבל מבחינתם העיקר שמצאתי את עצמי והייתי מאושר. אני מרגיש שבורכתי בהורים שיעשו בשבילי הכול למרות שאף פעם לא היה קל איתי. היו הרבה דברים שלקח לי זמן למצוא אליהם חיבור ושייכות".
אתה מתגעגע לילדות בצפת?
"להגיד שאני רוצה להיות עכשיו ילד בצפת? לא. אני אוהב את החיים שלי כפי שהם כיום, כשחקן שחי בתל אביב, אבל יש לי זיכרונות מתוקים מצפת".
"היום אין לי יותר צורך לצעוק שזה מי שאני"
החלום הגדול של צור (29) היה להיות שחקן. בגיל 16 נסע פעמיים בשבוע ללמוד משחק בסטודיו במה בחדרה ומאז הקריירה שלו פרחה. הוא זכה בפרס אופיר על משחקו בסרט "פרא אציל" (2018) שביים מרקו כרמל על פי ספרו של דודו בוסי, ומאחוריו תפקידים בסדרות לילדים ובני נוער ("גאליס", "מועדון החנונים") פסטיגלים ותפקידים בסדרות למבוגרים כמו "נויורק" ו"אילת". בקולנוע זכה לשבחים גם על תפקידו בסרט "עמק" (2015), שביימה סופי ארטום, וזיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה.
האמנת שתזכה בפרס אופיר? מעטים הכירו אותך אז.
"אמרו שאני מועמד בעל סיכויים, אבל ניסיתי לא להקשיב לזה כדי לא להתאכזב. היה לי פתק בכיס ובסוף לא השתמשתי בו. אמרתי תודה לכולם וזהו".
לצד קריירת המשחק הוציא צור שני אלבומי היפ-הופ. "ב-2015 נחשפתי לסצנה של הראפ", הוא אומר. "כתבתי כבר בגיל מאוד צעיר, אבל רק כשהתחלתי ממש להתעסק בזה הבנתי שאני רוצה להתבטא בפתיחות, לדבר על עצמי - ואז דרך מיכאל מושונוב הגעתי לאורי שוחט, ואיתו התחלתי לעבוד על האלבום הראשון. כל החיים שלי אהבתי ושמעתי מוזיקה. שרתי בבני עקיבא, שרתי בבר-מצווה שלי, הייתי שר לעצמי ולחברים עם הגיטרה. כתבתי גם קצת שירים לעצמי, על אהבה, על החיים ובית הספר. לא נראה לי שהבנתי באותו רגע על מה אני כותב. פשוט שמעתי שירי אהבה וכתבתי על אהבה".
כתבות נוספות במדור במה:
יש בשירים שאתה כותב השפעות מהמוזיקה שגדלת עליה?
"לפעמים, כשאני מלחין, יוצאים לי דברים טיפה חסידיים. ב'שישו ושמחו' יצא לי לשיר את השירים שגדלתי עליהם וזה היה מקסים. פעם השירים האלה היו טירוף".
ב-2017 הוציא צור את הסינגל הראשון שלו, "לא שם". במרץ 2018 יצא האלבום הבכורה "נ.ו.ה", ובפברואר האחרון שיחרר את אלבומו השני, "כמו חדש", שבו שיתף פעולה עם מיכאל כהן, יסמין מועלם, טהר שפי, אורי שוחט, בוי אצ'י ויובל מאירי. לא פעם השירים שלו אישיים וחשופים, במיוחד כשהם מדברים על הילד והנער השמן שהיה. ב"מי היה מאמין", הוא שר "מי היה מאמין שהגעתי עד לפה/ הילד השמן מצפת עם כל החרדות/ הם אמרו לי לעצור החלום שלך רחוק/ ובכל זאת אני פה אני פה אני פה".
מאז כבר הספיק להוריד 50 קילוגרמים ממשקלו ("טוב לי ככה"), אבל באלבום הראשון הוא עדיין שר "לא סופר את הקלוריות". "השתניתי מאז", הוא אומר. "אז כתבתי ושרתי ממקום של קבלה עצמית, זה מה שאני וככה תקבלו אותי. החיים מבגרים אותך. היום אין לי צורך לצעוק שזה מי שאני. בא לי יותר להסתכל פנימה למה שאני מרגיש וחושב על עצמי. עכשיו אני עובד על האלבום השלישי. כשזורם לי לכתוב שיר, אני הולך וכותב אותו באולפן. לפעמים, כשאני מסתובב, אני כותב בפתקים באייפון. זה עדיין ראפ, אבל אני מרגיש שזה הולך ומשתנה. האלבום הבא הוא קצת יותר אופטימי, פופי".
מה הכוונה באופטימי?
"האלבום הקודם דיבר על דברים יותר מורכבים שאני חווה. הראש שלי היה רכבת של מחשבות שלפעמים צריך לתת להן תשומת לב. אני יודע שיש גם טוב וגם רע, אבל עכשיו אני בוחר להסתכל על הדברים היותר טובים ולנסות לתקן דברים פחות טובים".
מה ההורים שלך אומרים על המוזיקה שלך?
"השירים שלי הם פחות הז'אנר שההורים שלי מקשיבים לו, אבל הם מכירים אותם. באלבום הבא יש שיר שהשמעתי לאבא שלי, והוא ממש התלהב ממנו. הוא אוהב שאני שר דברים שהם יותר מלודיים, פחות שאני מרפרפ (מלשון ראפ, י"ב)".
בתקופות הפחות טובות שלך הלכת לטיפול?
"לפעמים אתה הולך לטיפול כדי לגלות את הקלישאות היותר שחוקות של החיים. אני באמת מרגיש שאני טפו טפו שמח. אני מבין שהכי חשוב זה העשייה והמשמעות של מה שאתה עושה, ולא רק הטייטלים. אתה לא אמור רק לסמן וי על הצ'ק ליסט".
"כילד הייתי רואה המון חדשות, עד שעייפתי מזה"
"פיקוח נפש", שכתב תומר רוזנמן וביימה הדר גלרון הוא סיפורו של עזריאל (דוד שאול), שעתיד להתחיל בקרוב את לימודיו בישיבת הסדר יוקרתית, אבל דווקא עכשיו, כשנראה שהוא מגשים את פסגת שאיפותיו, הוא מתוודע לחבורת משוררים תל אביבית, שגורמת לו לחשב מסלול מחדש. למרות משיכתו העזה לעולם השירה ולמשוררת צעירה ונועזת, עזריאל חושש שאם "יצא מארון הקודש" הוא יפגע בהוריו ובעיקר באביו, המועמד לראשות הישיבה המקומית. צור מגלם את דמותו של ירון, חברו הטוב של עזריאל, כשלצידם משחקים בין השאר גם עינת הולנד, מיה לנדסמן, אודיה קורן, אוהד שחר, דודו ניב, אלעד אטרקצ'י ואיה גרניט שבא.
6 צפייה בגלריה
"הרבה פעמים מראים את הדתיים כשהם בדת או כשהם יוצאים ממנה, אבל יש גם שלבי אמצע". מתוך "פיקוח נפש" בקאמרי
(צילום: כפיר בולוטין)
"לא יכולתי לבקש משהו טוב יותר מאשר שזו תהיה ההצגה הראשונה שלי בתיאטרון", אומר צור. "אני אוהב את התפקיד של ירון. הוא מצחיק, וקל להתאהב בו. יש סצנות בהצגה, כשאני ודוד שאול יושבים על ספסל בגינה הציבורית בשבת, מעשנים ומחכים שבחורה תעבור כדי להתחיל איתה. זה יפה כי הרבה פעמים מראים את הדתיים כשהם בדת או כשהם יוצאים ממנה, אבל יש גם שלבי אמצע".
העובדה שהממשלה החדשה היא בחלקה דתית וחרדית מעוררת לא מעט חששות ופחדים בעולם התרבות.
"השאלה היא איך כולם מצליחים לחיות כאן ביחד בלי למנוע ממישהו אחר את החופש שלו. צריך שלדתיים יהיה את החופש שלהם, לחילונים את החופש להיות חילונים, לערבים את החופש להיות ערבים, ושאף אחד לא יפגע בזכויות הלהט"בים. אני באמת פחות מעורה ועוקב אחרי מה שקורה כאן וכמעט לא רואה חדשות. כילד הייתי רואה המון חדשות, עד שעייפתי מזה. לא בא לי שזה יהיה כל הזמן בראש שלי".
מה הסיבה לכך שהסדרות שעוסקות בעולם הדתי והחרדי - כמו "שישו ושמחו", "שטיסל", "שבאבניקים" ו"ריקוד האש" - זוכות בשנים האחרונות להצלחה גדולה?
"הן נותנות מקום לעולם שיש לו חוקיות אחרת. הן גם לא בהכרח מתעסקות תמיד בקטע האמוני. הן גם מראות את האנשים, את הקונפליקטים ואת היחסים ביניהם. מסקרן את החילונים לראות איך חיים החרדים. בסדרות האלה מציגים את העולם החרדי מקרוב, ועושים את זה באהבה, לא בהגחכה".
6 צפייה בגלריה
"אני רוצה מאוד גם לעשות תפקידים דרמטיים בתיאטרון. זה לא שכל שנייה מציעים לי תפקידים". מתוך "פיקוח נפש" בקאמרי
(צילום: כפיר בולוטין)
איפה תהיה בעוד חמש עשר שנים?
"אני רוצה להמשיך לעשות וליצור – מוזיקה, תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה - ולביים. אני רוצה מאוד גם לעשות תפקידים דרמטיים בתיאטרון. זה לא שכל שנייה מציעים לי תפקידים. אני דוחף, מציע וכותב לעצמי. אני רואה את עצמי כשחקן יוצר. בעזרת השם אני מקווה ליצור לעצמי את התא המשפחתי שלי. מתי? אין לי מושג. כרגע אני בלי חברה".
