הראל מויאל רואה תמיד עיניים. לפעמים הן היו של ילדי מבוקשים, כשבמסגרת שירותו הצבאי פרץ לביתם לפנות בוקר. "הם מסתכלים עליך ואתה יודע שהם משקרים, שאבא שלהם לא ברמאללה כמו שהם אמרו לך, אבל היינו הומניים", הוא אומר. לפעמים אלה היו עיניים שלא החזירו לו מבט. "קיבלנו דיווח על מחבלת מתאבדת והגענו למקום", הוא מספר. "את רואה חלקים ממנה פזורים לאורך הכביש. הראש שלה היה מונח בצד השני. אני זוכר שהייתה לה הבעה קפואה. כמו של בובה".
אבל אין לך זמן לעבד. להתעכב על זה.
"נכון, הייתי חייב להיות קר רוח כי אנשים מתחילים לעצור וצריך לפנות אותם. ובזמן שאני סורק את השטח לוודא שאין עוד מחבל או צלף שינצל את האירוע כדי לירות בנו, אני מריח במקביל את הריח של הבשר החרוך. זה כמו ריח של אטליז שרוף. עד היום אם אני בטעות שורף את עצמי כשאני מדליק סיגריה זה מזכיר לי, וזה ישר יזרוק אותי לשם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איך הרגשת?
"לא יודע אם לא נעים זה המשפט. זה מזכיר לי את הרגע. לשנייה אני חוזר לרגע הזה".
יצא לך לחלום על זה?
"לא חולמים ישר אחרי שזה קורה. לשמחתי מה שהציל אותי כנראה זה שהוצאתי את הטראומה דרך מוזיקה. אחרת בהחלט יכול להיות שהייתי מגיע למצב של הלם קרב. כי זה היה לי בראש המון זמן וזה צריך לצאת איכשהו".
אז פשוט הדחקת?
"זה משהו שאתה מדחיק, אחרת כחייל לא תוכל לעשות את מה שמוטל עליך. אגב זה מנגנון שטוב שהוא קיים. בלעדיו חיילים לא היו מתפקדים במלחמה. יש הרבה דברים שרק היום אני חושב איזה דברים עשיתי ותופס את הראש".
יש טענה שאין חייל קרבי שלא סובל מאיזו שהיא פוסט־טראומה. מסכים?
"יכול להיות ברמה מסוימת. זה לא מנהל אותי. אם הייתי פוסט־טראומטי ברמת הלומי קרב אז אולי זיקוקים של יום העצמאות היו משגעים אותי. אפילו התנעה של טנדר. יש לי חבר שהנקודה האדומה של הממיר נראית לו כמו לייזר. טריגרים לא חסרים. לכן בשיר 'הלם קרב' כתבתי שהלומי קרב לא מרגישים מוגנים גם בבית שלהם. הם חוזרים תמיד למלחמה. אבל אני חושב שאני יכול לדבר בשם כל השוטרים והחיילים, וזה קשור לאיציק סעידיאן, אין באמת גיבוי לחיילים שמסכנים את חייהם. אין באמת דאגה לאדם שסיכן את חייו למען המדינה. אני שומע על זה גם מחברים ליחידה. התחושה של ההתעלמות הזאת. וזה מתסכל ומכעיס. אתה בא. תורם את עצמך, נפגע ואחר כך לאף אחד לא אכפת מה יקרה לך. אצל אנשים כמו סעידיאן זה לא קשור לפגיעה גופנית. מבחוץ הם נראים בסדר גמור, אבל מבפנים? זה גיהינום. וזה שלא רואים את זה מבחוץ לא אומר שבפנים זה לא גיהינום".
אגב, סעידיאן מתאושש. משמח.
"איציק סעידיאן בעיניי הוא גיבור. המעשה של ההצתה האיר את כל השקופים האלה, את כל האנשים שהמדינה לא רואה בהקשר הזה. צריך להצדיע לבן־אדם הזה. ברוב המקרים האנשים האלה די מתביישים. זה לא משהו שאתה משתף בו. כשמדובר בלוחמים שנוטים להיות חזקים וגיבורים, להיות חלש זה לא דבר שקל להודות בו. כל מי ששמעתי שפנה לשר הביטחון מאוד מאוכזב. גם בלי לשאול אותם אני יודע שיש אכזבה מאוד גדולה. סעידיאן הצית את עצמו ביום הולדת שלי. 12 באפריל. זה עשה לי איזה משהו. אולי מהמקום שלי שאני מפורסם אולי אני צריך להיות לעזר ללוחמים".
בינתיים הוא מנהל מלחמה אחרת שקשורה לתודעה על עצמו. אם תקרבו את האוזן למסך ייתכן שתשמעו קולות של קאמבק. מויאל, האיש שמדינה שלמה תססה מהתרגשות כשזכה בגמר 'כוכב נולד' השני, והביס את הנמסיס הראל סקעת. זו הייתה תקופה קדומה, בלי פילטר אמארו ועם חתימות ומכתבים. הגיבורים היו בהתאם, צעירים ותמימים. אחרי נינט, מויאל בזכייתו ציווה לנו גיבור ישראלי חדש: לוחם, חייל, מנגן ושר, בוכה ויורה. הקונצנזוס הישראלי של תחילת שנות האלפיים, כולל ציצית השיער והג'ל. אלבום ראשון סגר פלטינה תוך חמישה ימים. אלבום שני שנמכר מצוין. מויאל היה האבטיפוס של מודל החיילים המזמרים: אחריו הגיעו עידן חביב, עידן עמדי ורביב כנר.
אבל הזמן עבר. גם מויאל כבר לא ילד, אבל הנפש חמאתית ורכה. הוא איש אינטליגנטי, רגיש מאוד, שאולי היה לו קשה לשרוד את העלייה המטאורית שהפכה לנפילה אחרי שהתפוגגו אדי אלבומו השני. אחר כך גם הגיעו עוד שני אלבומים שנכשלו ברצף, אפיזודה דיכאונית, בחירות באנשים לא נכונים, ולא מעט מכשולים לא צפויים בדרך. לא פעם ולא פעמיים בעשור האחרון הוא הירהר, לדבריו, אם להצטרף לעסק ההדברה של אביו בירושלים. "יש לנו את הקבוצה של השכונה בווטסאפ ואני לא מרבה להגיב בה. יום אחד מישהו שאל אם יש לוכד נחשים בשכונה ועניתי שאני. כולם היו בהלם. מאז כל פעם שיש נחש באזור מתקשרים אליי. אני עושה את זה באהבה".
אבל העובדה שיש לו דרך מילוט מהשואוביז מספיקה לו בינתיים. בגיל 40 וקצת הוא משיק את עצמו בגרסה מפוכחת ובטעם של פעם. מעיין סגנון אמצע הדרך בין חנן בן ארי פינת עידן חביב. הסינגל החדש שלו, 'צ'ארלי', שיצא אתמול (חמישי), מזקק את תפיסת העולם הנוכחית שלו: קורטוב מזרחית, קורט אלקטרוניקה ומחווה לאהובה עוזרי. הכי רחוק מהבלדות מפלחות הקרביים מפעם. ניכר שהייתה פה מחשבה על קהל יעד. צ'ארלי בן 40 וגר בדירה שכורה, קצת מגלגל, קצת חולם, בלי אישה וילדים. תקוע. יש מי שיגיד בלי עתיד, בלי תקווה בלי חלום. זה סוג של המנון, כמו ילד מזדקן. או הילד בן 30 יש לו חום גבוה של אהוד בנאי, רק שאצל מויאל הכל צבוע בחינניות במיינסטרימית מדוברת. אולי בגלל שגם הוא רגע אחרי אותו 40. אבל עכשיו הוא אומר, הוא יכול לעשות חשבון נפש ולנתח איפה שגה בעבר. "מה שלפעמים מדאיג זה איך אנשים מסתכלים על זה", הוא אומר בכנות. "אבל ממרום גילי אני מודה שאפילו זה פחות מטריד אותי. שיגידו מה שהם רוצים. פעם מבחינתי זה היה ללכת עם שלט 'נכשלתי'. אז די. יש עוד דברים בעולם".
כשנכנסת לשואוביז ב־2004 לא היו רשתות חברתיות. ריאליטי נחשב לבזוי, הכל השתנה.
"נכון. היום ריאליטי זה המקום שממנו יוצאים הרבה זמרים. לגבי הרשתות החברתיות אני מודה שהבנתי קצת מאוחר מדי שזה מסוג הדברים שצריך להשקיע בהם הרבה היום. ונכנסתי לזה. במקביל, לקח לי יותר מדי זמן בין אלבום לאלבום. היום אמן שלא מוציא סינגל חודשיים נחשב לנעלם".
ואם אין לו נוכחות ברשתות.
"כן. אבל תחשבי שנעלמתי לשלוש שנים בין האלבום השני לשלישי. פיספסתי את המומנטום. תחשבי שאחרי האלבום השני עוד הייתי צריך להגיד 'לא' לאנשים. בתקופה שהכל קורה מהר אתה לא יכול להרשות לעצמך להיעלם לחודש! האלבום השלישי בא בדיוק בא ברגע שהיוטיוב נהיה ממש־ממש חזק והכל השתנה. פתאום הסתכלתי על המפה והבנתי שבמקום שחלק מהכסף ילך לשיווק שמתי הכל על המוזיקה".
למה?
"כי לא האמנתי שהמעטפת תהיה חשובה יותר מהמוזיקה! מי חשב שזה יגיע למצב הזה? ועד היום האלבום השלישי שלי זה האלבום שאני הכי קשור אליו עם הדברים הכי עמוקים שיצא לי לכתוב. אבל הוא גם האלבום שלא קיבל כמעט הערכה והשמעות".
ואיך ייראה הקאמבק? יש לך כבר תוכנית?
"האסטרטגיה היא קודם כל להחזיר אותי לתודעה. הייתי באירוע השקה השבוע והתחושה הייתה שהתגעגעו אליי. אני רוצה להתמצב כזמר שכותב שירים, כמו שהייתי בהתחלה. תוכנית הפעולה היא להוציא סינגלים. יהיה גם סיבוב הופעות. יש גם מגעים למופע במרוקו, ששם המורשת שלי".
זה עידן שהשמות הכי בולטים בו הם עומר אדם, יהונתן מרגי. לאיזה מודל של זמר אתה מתחבר?
"אני יותר מתחבר ליוצרים כמו שלמה ארצי וחנן בן ארי. את דודו טסה אני מאוד מעריך. מאוד אוהב את הדרך שלו. מעריך את זה שהוא פחות בכוכבות הפופית הזאת. יותר עומק".
בשנים שלו מחוץ לפריים מויאל מתפרנס בעיקר מהופעות פרטיות. בשנים האחרונות הוא בעיקר תופר יפה את תחום החופות. 11.5 אלף שקל והוא יגיע לשמח חתן־כלה. את השנתיים של הקורונה הוא העביר כמו הרוב המוחץ: בדכדכת. "אבל האמת? הופתעתי שלא נפלתי לדיכאון", הוא מהרהר. "מבחינתי זו הייתה הצלחה. החופות שעשיתי היו ביתיות, והיה נורא יפה לראות אנשים מתחתנים כמו פעם, בחצר שלהם, בלי בופה. מצד שני היו דברים מוזרים. אני זוכר שהזמינו אותי להופעה ליום נישואים של זוג. הגעתי ומצאתי את שניהם יושבים על כיסאות בחדר גדול. חשבתי שתהיה משפחה. מצד שני אין הופעות".
בדיוק. אז איך התמודדת עם הדאגות הכלכליות?
"אתה לא ישן בלילה. הקפאנו את המשכנתה. אני ואשתי לא עבדנו. זה לא היה קל".
איך התפרנסת בשנים האחרונות?
"התפרנסתי בעיקר מחתונות. כתבתי לאחי את השיר 'אהיה לך אושר' כשהוא סיפר לי שהוא מתחתן. האמת שאם לא היה השיר הזה לא יודע אם הייתי מתפרנס ממוזיקה. השיר נכתב לפני שש שנים. לפני זה עשיתי לא מעט ועדי עובדים וצה"ל. יש כסף שנכנס מאקו"ם על השירים שלי. יש גם רינגטונים וספוטיפיי. הפעם היחידה שחשבתי על עזיבה אמיתית של המוזיקה הייתה בקורונה".
4 צפייה בגלריה
"הייתי צריך הרבה כוחות נפשיים כדי להרים את שמרית". הראל ושמרית מויאל ביום חתונתם
(צילום: ענת מוסברג)
במקביל לדרמה של מגפה עולמית, הוא ואשתו, שמרית, חוו גם דרמה פנימית קשה. "בקורונה עברנו שלוש הפלות, אחת אחרי השנייה", הוא מספר. "הייתי צריך הרבה כוחות נפשיים כדי להרים את שמרית מהמקום שבו היא הייתה. אני יודע מה עוברת אישה שפעם אחרי פעם מאבדת עובר, הפחד שאולי משהו לא בסדר אצלה. אולי היא לא מספיק טובה. אני זוכר את המבט שלה, את האכזבה הזאת שלה בכל פעם מחדש. גם הנסיעות לבית החולים וכל מה שנלווה לכל ביקור במקום הזה. בכיתי עם עצמי אבל לא הראיתי לה. הייתי תומך".
טרגדיה. מה זה עשה לזוגיות שלכם?
"זה קירב אותנו. זה קשה להגיע לבית חולים ולראות את התינוק חי באולטרסאונד. ידענו כבר שיש דופק. שלוש פעמים הגענו לבית חולים ועברנו את אותו דבר. הציפייה הזאת שנגדעת בשנייה קשה להתמודדות. הרי בפנטזיה כבר דמיינו איך הוא נראה. אנחנו לא יודעים למה זה קרה. היו לה שלוש לידות טבעיות. אולי זה הסטרס מהקורונה. פעם מספיק שהיא עברה לידי כדי להיקלט".
איך זה היה?
"יש לי סיפור גם על זה. יש לנו שלושה ילדים. בהיריון של הבת הגדולה שלנו לא היה דופק בבדיקה אז הרופא אמר שהיא צריכה לעשות הפלה. היא באה הביתה בוכה וסיפרה לי. זה קרה ביום חמישי. אמרתי לה בשבילי תחכי עד יום ראשון. היא חיכתה והגיעה לרופא בראשון. דקה, דקה! לפני הגרידה הוא אמר לה, 'שמרית התפללת הרבה?' היא שאלה 'למה' והוא אומר לה שיש דופק".
איך זה יכול להיות?
"כנראה לא חישבנו נכון את הגיל ועוד לא היינו אמורים לשמוע דופק. אבל רק תחשבי מה היה קורה אם היינו מקשיבים לרופא הראשון".
לפני כמעט עשור הוא גילה שלכל הדחקה יש מוצאי הדחקה. שנים לא חשב יותר מדי על החוויות מהשירות הצבאי. אבל אז יצא האלבום השלישי שלו, ומויאל, האפרוח בעל ציצית הזהב של 'כוכב נולד', נאלץ לראשונה בקריירה לתרגל כישלון. משם הוא המשיך לחוויה מפוקפקת ומערערת ב'הישרדות VIP', שממנה הודח בזריזות. משם המשיך לרופא לקבל מרשם לריטלין אותו התחיל לקחת לפני התוכנית. אבל מתברר שמה שעושה טוב לאחד עלול להיות סיוט לאחר. הריטלין הפך אותו כמו גרב. "בדיכאון יש מחשבות טורדניות", הוא מבאר. "לופים שלא עוזבים אותי. גם בלילה. אני למשל לא ישנתי. כשהגוף שלי היה במצב של סטרס כזה, הסתכלתי על החיים שלי ולא משנה על איזה נושא חשבתי, הגעתי למקומות לא טובים בראש. המוח תמיד לקח את זה למקום שלילי. תמיד היה משהו רע. וחוץ מזה, הכל צף. לא יכולתי יותר להדחיק".
מתי התחלת לקחת ריטלין?
"לפני 'הישרדות'. תמיד הייתה לי בעיה של קשב וריכוז. לא אובחנתי כילד. בבית הספר שלי קראו לזה ילד עצלן. שם התחילה החרדה בעצם. כילד. שמשהו לא בסדר אצלי".
"הילדים באו להראות לי ציור ופשוט פרצתי בבכי. ואני לא בן־אדם שבוכה הרבה. או שהבן שלי הקריא לי ברכה ליום הולדת והתחלתי פשוט לבכות לידו. נכנסתי לוויקיפדיה, שהיא החברה הכי טובה שלי, וקראתי על דיכאון ופתאום הכל נראה לי הגיוני. כל התסמינים שלי היו שם"
הריטלין עזר לך בהתחלה?
"כן. אני זוכר שהייתי מאוד מפוקס. היצירתיות שלי הייתה ברמה מטורפת. ריטלין זה סוג של סם. קצת כמו קוק. הרגשתי הכי שלו, הכי רגוע. כתבתי שיר עד הסוף פתאום. עד לאותה נקודה הייתי כותב בית, נתקע באיזו מילה ומחליט להמשיך אחר כך. בגלל זה יש לי מלא חצאי שירים במגירה".
מה הצד השלילי של הכדור?
"זה כדור שעושה דאונים מטורפים. הפסקתי לקחת אותו כשהתרסקתי ונבהלתי מעצמי. לא הכרתי את עצמי מהדאון שחוויתי. איבדתי את היכולת להדחיק. כשהסרוטונין והדופמין ירדו לי, הכל צף. אם בן־אדם אוגר בדרך כלל דברים, כמו נניח כוס, אני מרגיש שפשוט עליתי על גדותיי. זה התחיל כשההשפעה של הריטלין ירדה. הרגשתי עצבות. אתה לא סתם מרוקן. פתאום כל דבר נראה לך רע. שלילי. דאון מטורף. הפסקתי עם זה ישר כשחזרתי מ'הישרדות'. עשיתי לעצמי בלגן. ישבתי ימים מול הטלוויזיה, לא כי צפיתי אלא כי בהיתי. היו לי דיכאון וחרדות קשות שהביאו אותי למבוי סתום כי לא יכולתי לפתור את זה או לשנות משהו שקרה לי בעבר. אבל שם גם הכל צף: הצבא. הילדות".
אילו סימנים של דיכאון היו לך? אכלת? ישנת?
"לא. גם לא ממש ישנתי. יש שני סוגים של אנשים בדיכאון: אלה שלא מסוגלים לצאת מהמיטה כדי לא להתמודד עם העולם ורק ישנים, אבל אני הייתי בסוג השני ־ לא ישנתי. לא היה לי חשק לעשות שום דבר. אפס ליבידו".
הרגשת שהחרדה והדיכאון מנהלים אותך בשלב מסוים?
"בטח. לא עניין אותי לצאת מהבית, לא רציתי לפגוש חברים ולא לנגן. לא היה לי כוח להתלבש או להשקיע. אם הייתה לי הופעה שנקבעה מראש כשהייתי בשיא הדיכאון שלי, עשיתי את זה כי זה מה שצריך לעשות אבל לא הרגשתי כלום. הטעות הכי גדולה שלי כמדריך כושר הייתה שלא עשיתי ספורט. לא היה לי כוח להרים את עצמי. ידעתי שאני צריך לרוץ עשרה קילומטר אבל שאני לא מסוגל ולא יכול. הרגשתי גם שאף אחד לא מבין אותי כי אף אחד לא יכול להבין מה הרגשתי. כשאתה בדיכאון נראה לך שבחיים לא תצא משם".
על מה חשבת אז?
"מאוד נבהלתי מעצמי. אבל גם הבנתי למה אני תקוע ולמה הקריירה שלי במצב כזה ואני לא מצליח בחיים. נכנסתי לוויקיפדיה, שהיא החברה הכי טובה שלי, וקראתי על דיכאון ופתאום הכל נראה לי הגיוני. כל התסמינים שלי היו שם. הלכתי לטיפול ולקחתי נוגדי דיכאון. אבל גם אותם הפסקתי בחוסר אחריות מוחלט. אני לא ממליץ לעשות את זה".
אני מניחה שטיפול פסיכולוגי ותרופתי הגיע כי מישהו שיקף לך את המצב שאתה נמצא בו.
"לא. זה הגיע דווקא ממני. הבנתי שאני חייב עזרה. שאני לא יכול להמשיך ככה. אני זוכר שהילדים באו להראות לי ציור ופשוט פרצתי בבכי. ואני לא בן־אדם שבוכה הרבה. או שהבן שלי הקריא לי ברכה ליום הולדת והתחלתי פשוט לבכות לידו".
שמרית נבהלה?
"אני מאמין שכן, אבל היא לא הראתה את זה. גם המשפחה. הם תמיד נתנו לי את המקום לבוא, לשתף ולדבר. מה שכן היו לי כל מיני חברים שהיו אומרים לי, 'מה אתה, בחורה? אתה לא רוצה ללכת להופעה? תתעורר על עצמך'. מה זה תתעורר על עצמך? זה משהו במוח! מה שאנשים לא מבינים זה שאתה לא יכול פשוט להפסיק עם זה. זה לא עובד ככה".
יש מקום שאתה מרגיש שהמקום הנמוך הזה עשה לך בכל זאת טוב?
"באיזשהו מקום אני שמח על זה. עד שבן־אדם לא מתמודד עם הפחדים שלו, הוא לא באמת חי. הוא חי לצד החיים".
ואתה?
"אני יכול להגיד שכרגע אני בתוך החיים עצמם".
ביגוד: אוסף פרטי, H&M ,ain_ker, בוטיק f.code, באמוס כיכר המדינה ,zara
סטיילינג: כינרת מנור מזרחי. ע.סטיילינג: קורין ואזנה
פורסם לראשונה: 06:59, 17.12.21
