בטקס האוסקר ה-45, שנערך ב-27 מרץ 1973, ניטש קרב אימתני בין סאגת המאפיה "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה, לבין "קברט" המוזיקלי של בוב פוסי. כל אחד מהם היה מועמד ל-10 פסלונים. בסופה של המערכה "הסנדק" אמנם קטף רק שלושה, אבל הוא היה זה שזכה בפסלון החשוב ביותר – פרס הסרט הטוב ביותר. חברי האקדמיה לקולנוע - שהורכבה בעיקר מגברים סטרייטים, לבנים, מבוגרים ושמרנים - העדיפו את הגנגסטרים האיטלקיים על פני מיניות אחרת, נועזת ומגוונת, ועל פני ההומואים והטיפוסים הססגוניים של ברלין המתירנית והדקדנטית של ראשית שנות ה-30. וזה לפני שניגשנו לניבולי הפה, לאישה שעברה הפלה ולרמז למשולש אהבים.
"קברט" התנחם בשמונה פרסי אוסקר: שחקנית (לייזה מינלי), שחקן משנה (ג'ואל גריי), בימוי, צילום, עריכה, פסקול, סאונד ועיצוב תפאורה. עד היום "קברט" מחזיק בתואר "הסרט שזכה בהרבה פסלוני אוסקר, אבל לא זכה בפרס הסרט המצטיין". בנאום התודה שלה, מינלי עשתה מחווה לאמא שלה – ג'ודי גרלנד, שמתה ארבע שנים קודם לכן, בגיל 47. "אני חושבת עכשיו על אמא שלי. אני בטוחה שהזכייה שלי באוסקר הייתה גורמת לה הרבה נחת". מינלי הצליחה לעשות את מה שאמא שלה מעולם לא השיגה – זכייה בפסלון המיוחל. התקשורת העלתה השערה שהניצחון של מינלי היה פיצוי של האקדמיה לקולנוע על הקיפוח והעוול שנגרם לאמא שלה. ובהקשר הזה, נציין שלמעשה גרלנד עוטרה ב-1940 בסוג של "אוסקר כבוד" לבני נוער על הופעתה ב"הקוסם מארץ עוץ".
הבכורה של "קברט" נערכה בדיוק לפני 50 שנה: ב-13 בפברואר 1972. יובל חלף והסרט ממשיך לבסס את מעמדו כיצירת מופת, ואת היותו אחד הסרטים המוזיקליים המשובחים בכל הזמנים. לדעת רבים מדובר גם באחד ממאה הסרטים הטובים בתולדות הקולנוע. אז לכבוד חגיגות היובל, יצאנו לשחזר את אגדת "קברט".
תמרור אזהרה
הכול התחיל כשכריסטופר אישרווד פרסם ב-1937 סיפור קצר על סמך חוויותיו מברלין, רפובליקת ויימאר, ערב עליית הנאציזם ורדיפת היהודים. אישרווד, בנו של קצין בצבא הבריטי שנפל במלחמת העולם הראשונה, התמודד עם נטיותיו המיניות והחליט לעקור לברלין, שהייתה ידועה בחופש המיני המשוחרר והפרוע. הוא עבד כמורה פרטי, החל לכתוב וגם מימש את משיכתו לגברים. בסיפור שכתב הופיעה דמותה של סאלי בולס, אותה יצר בהשראת ג'ין רוס, זמרת חובבנית, כותבת ושחקנית בעלת שאיפות, בת 19, שהופיעה בקברט ברלינאי. אך רוס, שהייתה חברה במפלגה הקומוניסטית ובהמשך סיקרה את מלחמת האזרחים הספרדית, לא הייתה מרוצה מהדרך בה אישרווד הציג אותה: אנטישמית וא-פוליטית.
ב-1939 אישרווד כלל את הסיפור במקבץ "פרידה מברלין". ב-1951, עיבד המחזאי הבריטי ג'ון ואן דרוטן את הספר למחזה בברודווי לו קרא "אני מצלמה". ג'ולי האריס הייתה הראשונה שגילמה את סאלי בולס. היא זכתה בפרס הטוני הודות לביצועים שלה, והופיעה גם בעיבוד הקולנועי הראשון, שנעשה ב-1955 וכשל בקופות ובביקורת.
הסיפורים של אישרווד קסמו גם למפיק והבמאי הרולד פרינס. הוא רכש את הזכויות ושכר את השירותים הטובים של המלחין ג'ון קאנדר והתמלילן פרד אב – והתוצאה הייתה המחזמר "קברט" שעלה על במות ברודווי ב-1966, שם הוצג 1,165 פעמים. כוכבת המחזמר הייתה ג'יל היוורת', אך אחרי שהמבקרים צפו בהצגות ההרצה בבוסטון הם תקפו את הבלונד של היוורת', וכאשר המחזמר הגיע לברודווי סאלי בולס הפכה לברונטית. עבור פרינס היהודי, "קברט" לא היה סתם מחזמר תקופתי – הוא היה גם תמרור אזהרה, וניסיון להראות את הדמיון ששרר בין גרמניה הדקדנטית והאלימה של שנות ה-20 וה-30 לבין האלימות הגזענית שהשתוללה בארה"ב של שנות ה-60.
לאור ההצלחה, היה ברור שהמחזמר יהפוך לסרט. בין הבמאים שהמועמדות שלהם נשקלה היו בילי ויילדר ("שדרות סאנסט"), ג'וזף ל. מנקייביץ' ("הכל אודות חווה") וג'ין קלי ("שיר אשיר בגשם"). בסופו של דבר נבחר הבמאי, הרקדן והכוריאוגרף בוב פוסי ("צ'ריטי המתוקה"), שהחליט לצלם את הסרט בגרמניה המערבית.
כשהוליווד הכריזה שהיא הולכת לעשות עיבוד למחזמר, כל שחקנית שהחשיבה את עצמה מיהרה לעמוד בתור בתקווה להיות סאלי בולס, המרקדת ומפזזת על במת ה"קיט קאט קלאב". אם בספר ובמחזמר סאלי בולס הייתה בריטית, בסרט היא הפכה לאמריקנית. בין המועמדות אפשר היה למצוא את ג'ולי אנדרוז, ג'יין פונדה, פיי דאנאוויי, ברברה סטרייסנד, שירלי מקליין, נטלי ווד ואפילו נערת הבונד אורסולה אנדרס. כיום קשה לדמיין את התפקיד בלי לייזה מינלי. כדאי לציין שמינלי עשתה אודישן למחזמר בברודוויי, אבל לא נבחרה בסופו של דבר.
לפחות ליוצרי הסרט הייתה התבונה שהיא זאת שראויה לתפקיד. אישרווד, מצידו, התנגד לליהוק של מינלי - רוס הייתה זמרת חובבנית שחיה בתחושה שהיא ניחנה בסטאר קווליטי, ולכן אישוורד סבר שמינלי רבת הכישרונות לא מתאימה לתפקיד של מישהי לא הכי מוכשרת. מבחינתו, מינלי הייתה אנטי-תזה לדמות של בולס. אבל מינלי לא התרגשה והסתערה על התפקיד, שהפך לתפקיד חייה. "סאלי עוברת ממצב למצב ואז מגלה פתאום תוך שהיא שרה, את המשמעות של חייה, ומנסה, בציפורניה, לעקור אל תוך מציאות אחרת", אמרה מינלי ב-1972. "אני מעריצה את אומץ הלב של אנשים המכירים בבעיותיהם". בריאיון שהעניקה מינלי בתוכנית הטלוויזיה של דיק קאבט ב-1972 היא גילתה שבמסגרת ההכנות לתפקיד, הבינה שסאלי בולס היא מישהי אמיתית, אז היא פרסמה מודעה בעיתון בה הביעה בקשה לפגוש אותה. מינלי לא הייתה מודעת, בעת שפרסמה את המודעה, כי סאלי בולס לא היה השם האמיתי, ושהדמות הסתמכה על ג'ין רוס.
מינלי נעזרה באביה, הבמאי וינסנט מינלי, אשף המיוזיקלס והמלודרמות, בעיצוב השיער ובאיפור שלה ב"קברט". השניים שאבו השראה משתי איקונות של עידן הג'אז: לואיז ברוקס וקולין מור. בריאיון שהעניקה מינלי ב-2006, היא גילתה שבמהלך ההכנות לתפקיד שאלה את אביה: "'האם עלי לחקות את מרלן דיטריך?'. אבל אבא אמר לי: 'לא, תלמדי כל מה שאת יכולה על לואיז ברוקס'. וכך עשיתי". אגב, מקורביה של רוס לא אהבו את הופעתה של מינלי וטענו שרוס הייתה אישה עדינה ולא פתיינית וולגרית.
העוני נעלם, ההומוסקסואליות הוצגה כחולשה מגונה
לתפקיד נטול השם של ראש הטקס/מנחה המועדון הברלינאי הציני-תיאטרלי-גרוטסקי נמוך הקומה, כמעט נבחר השחקן-זמר-מלחין הבריטי אנתוני ניולי, שזה עתה התגרש מג'ואן קולינס. בסופו של דבר לוהק ג'ואל גריי היהודי, שגם הופיע במחזמר. גריי התוודה בראיונות שהוא מאמין כי פוסי קיווה שהחיפוש אחר השחקן שיופיע בתפקיד ראש הטקס ייכשל. למה? מאחר ופוסי חשק להופיע בעצמו בתפקיד הזה, והיה מאוד לא מרוצה שהמפיקים התעקשו על ליהוקו של גריי. ההחלטה הזאת סיבכה את היחסים בין פוסי למפיקים בזמן הצילומים.
פרשנים אחדים טענו שפוסי עיצב את מנחה הקברט בצלמו ובדמותו. מתנגדי התיאוריה הזאת אמרו שבעוד ראש הטקס הוא ביסקסואל, פוסי היה סטרייט עתיר אהבות ומעללים. ובהקשר הזה, נספר שפוסי התוודה פעם שהוא נמשך גם לגברים, אבל לא מימש את התשוקה הזאת. גריי אמנם נישא והביא לעולם את ג'ניפר גריי ("ריקוד מושחת"), אבל בזיכרונותיו הוא יצא מהארון והתוודה שהוא הומו.
"קברט" עוסק במערכת היחסים בין סאלי בולס לבריאן רוברטס הביסקסואל – דמות שעוצבה למעשה בהשראת אישרווד, שאמנם היה הומו, אבל שכב גם עם נשים. במחזמר הוא היה אמריקני, ובסרט הפך לאנגלי. על התפקיד התקוטטו 20 שחקנים בריטיים, וביניהם מלקום מקדואל, טימותי דלטון, ג'רמי איירונס וטים קארי ("מופע הקולנוע של רוקי"). בסופו של דבר מייקל יורק ("תאונה", "רומיאו ויוליה") היה בר המזל. אבל אישרווד לא אהב את הדרך בה רוברטס מוצג בסרט. "ב'קברט', לדמות הגברית הראשית קוראים בריאן רוברטס, במקום קליף ברדשאו - השם שאני נתתי לו", רטן אישרווד, "בריאן רוברטס הוא אנגלי ביסקסואל - יש לו רומן עם סאלי, ובהמשך הוא מנהל רומן עם אחד המאהבים שלה, ברון גרמני. יוצרי הסרט מתייחסים לנטייה ההומוסקסואלית של בריאן כחולשה מגונה, אך קומית, שיש לצחוק עליה, כמו הרטבת לילה".
גם לחבריו של אישרווד מימי ברלין העליזים היה מה להגיד. הם לא אהבו שיוצרי "קברט" הדגישו את הדקדנטיות וההדוניזם האסקפיסטים והתעלמו מהעוני ומהאבטלה ששררו אז. "כריסטופר ואני לא יכולנו להרשות לעצמנו אף אחת מהארוחות ואף אחד מהמועדונים המוצגים בסרט", זעף הסופר והמשורר סטיבן ספנדר. רוס, מצדה, התעקשה שהתיאור בסרט שונה לחלוטין מהמציאות הכלכלית העגומה של ברלין באותן שנים, "בה אנשים מתו מרעב ברחובות". והמשורר וו.ה. אודן סיכם: "זאת הייתה תקופה איומה. כולנו היינו מרוששים".
אבל הצופים לא התרגשו מהסתייגויות והסרט זכה להצלחה גדולה. השירים "ווילקומן", Mein Herr, "קברט" וכמובן "כסף (משגע ת'עולם)", הפכו לקלאסיקות נצחיות וזכו לאינספור ביצועים בהקשרים שונים ומשונים, כולל בתוכניות סאטירה. הביקורות התלהבו מהסרט - רוג'ר איברט כתב ש"אחת הסיבות שהסרט מצליח היא בגלל שהוא לא נופל לקלישאות שמיוזיקלס נוקטים כדי לגרום לך להיות מאושר". אפילו פאולין קייל הסמכותית שיבחה בשבועון "ניו יורקר" האנין: "'קברט' הוא סרט מוזיקלי גדול שנוצר, כמעט בגדר נס, ללא עשיית פשרות. זה בגדר נס כיוון שהחומר הוא קשה ולא סנטימנטלי, ועד עתה לא הופק סרט מוזיקלי אמריקני גדול וקר כיהלום. גם אם הסרט לא יעשה כסף, הוא יעשה היסטוריה". ועל מינלי היא פסקה: "היא שופעת עליצות ומחשמלת. הופכת לסטארית לנגד עינינו".
גם בישראל הסרט התקבל באהדה. ב"ידיעות אחרונות" שיבחו: "סאלי בולס של לייזה מינלי היא תערובת של טבעיות מחושבת, תמימה מכדי להיות בלתי מוסרית, אך בקיאה ומנוסה מכדי להיות מוסרית. לייזה מזכירה את ג'ודי גרלנד בקשת ההעוויות שלה, בספונטניות העצומה שלה ובמעורבות המיידית שיש לה עם הקהל. היא זורקת אותן הערות שנונות נוסח גרלנד, אבל רכותה, קולה הטוב והדרך בה היא מתנועעת או מחייכת, עושים לה סגנון משלה".
החיים הם (לא) קברט
לאישרווד היו אמנם השגות, אבל הוא נהנה מתשומת הלב, מההכרה ומהמכירות של ספריו בעקבות ההצלחה של הסרט. עד מותו ב-1986, בגיל 81, אישרווד חי בסנטה מוניקה שבקליפורניה יחד עם בן זוגו, צייר הדיוקנאות דון בקרדי, שהיה צעיר ממנו ב-40 שנה. בשנותיו האחרונות, אישרווד נאבק בסרטן הערמונית. 25 שנה אחרי מותו, המחזמר "קברט" ממשיך לכבוש את הבמות ודורות חדשים מתוודעים למורשתו. חלק מההפקות הבימתיות מדגישות יותר ויותר את עניין תמרור האזהרה ואת המטפורות הפוליטיות, והן מהוות מראה לתקופתנו – הבעת חשש מעלייה מחודשת של נאציזם ומשטרים דומים, שעלולות לצמוח מחברות רקובות, מושחתות ומתפוררות.
ומה קרה לשאר הנפשות הפועלות? פוסי יצר סרטים נוספים, וביניהם "לני" על הסטנדאפיסט לני ברוס ו"כל הג'אז הזה" האוטוביוגרפי שזכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן ובארבע פרסי אוסקר. אך הוא סבל מבעיות בריאות ועבר ניתוח לב פתוח, וב-1987 הלך לעולמו בגיל 60. גריי, לעומת זאת, יחגוג באפריל הקרוב יום הולדת 90. מאז "קברט" הוא לא הפסיק לעבוד, מהופעות בסדרות "באפי ציידת הערפדים" ו"אוז" ועד בימוי "כנר על הגג" ביידיש. הוא גם עסק בצילום והוציא שלושה ספרי צילום.
מייקל יורק יחגוג השנה את הגעתו לגבורות. אחרי "קברט" הקריירה שלו פרחה, ובשנות ה-70 הוא עשה בין היתר את "שלושת המוסקטרים" ו"רצח באוריינט אקספרס". מאז אותו עשור מוצלח, יורק ידע עליות ומורדות, להיטים כמו סרטי "אוסטין פאווורס" ו"רובוטריקים 2: הנקמה", לצד סרטים זניחים. בעשור האחרון הוא מיעט לעבוד ובעיקר תרם את קולו ליצירות כמו "משפחת סימפסון".
גם מינלי, שתחגוג 76 בחודש הבא, כבר כמעט ולא פעילה בשנים האחרונות, אפילו לא בהופעות ובהקלטות. אחרי "קברט" היא ביססה את מעמדה כאייקון גייז ומושא הערצה וחיקוי של מלכות דראג. הקריירה שלה הייתה מורכבת – הישגים ("ניו יורק, ניו יורק", "ארתור", הופעות בימתיות בלתי נשכחות) לצד החמצות וכישלונות ("גברת ברת מזל", "ארתור 2"). החיים שלה היו שופעי שערוריות ובלגנים, ניתוחים ותחלואים, רומנים וחתונות, התמכרויות וגמילה. במהלך העשורים האחרונים כשהייתה בכותרות, זה לא היה בגלל הקשרים אמנותיים. כבר כמעט עשור שמינלי לא שיחקה, חוץ מהופעות אורח בתפקיד עצמה ב"סקס והעיר הגדולה" 2" (2010), בסדרה "סמאש" (2013) ובסדרה "הלסטון" (2019).
אז מינלי אולי פרשה, אבל היא פרפורמרית אדירה שניחנה בקול מרשים, בכישרון ריקוד, בעיניים כובשות ובאישיות חמה. היא גם אחד האמנים היחידים שזכו בכל ארבעת הפרסים היוקרתיים: אוסקר, טוני, גראמי ואמי. ודבר אחד בטוח: רבות גילמו את סאלי בולס, אבל מינלי היא סאלי בולס האולטימטיבית.
