על פניו, הסרט הישראלי החדש "קרב אוויר" הוא הסרט הנכון בזמן הנכון. דווקא כאשר הלחימה בעזה נדמית רחוקה מאותו "ניצחון מוחלט" מובטח, המורל הלאומי שפוף, מרבית החטופים טרם הוחזרו, מתקפה איראנית, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, כבר (נקווה) מאחורינו, וראש הממשלה הסתתר בסוף השבוע בבונקר - מגיע סרט שמזכיר לנו ימים מתוחים אחרים, אך גם כאלה שהסתיימו בניצחון אמיתי והיו מלווים ברגשי פטריוטיות והתעלות אותנטיים. כן, זהו סרט פטריוטי, לאומי-הרואי בלי מרכאות, יהיו אף שיגדירו אותו כסרט "ימני" (הלוואי והיה לי מושג מה זה אומר), ובעיקר, כמאמר גבעת חלפון, נותן את הכבוד לצה"ל.
"קרב אוויר" – טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לא פחות חשוב, זהו גם סרט העוסק באירוע היסטורי: מבצע מוקד שפתח את מלחמת ששת הימים ובמהלכו הושמדו שדות תעופה צבאיים ומטוסי קרב מצריים, ירדנים וסורים באופן שהכריע מיידית את תוצאות המלחמה. הקולנוע הישראלי, כבר נטען, ממעט לעסוק בהיסטוריה הישראלית והיהודית, והנה בא סרטו של רועי הורנשטיין ומספק את גרסתו לאירועי המלחמה. לא לגמרי ברור מדוע הוא נמנע מאזכור מפורש של המבצע ושל הקצינים שהיו מעורבים בו, אך זו כמדומה שאלה משנית. הסרט הוא פנטזיה מלחמתית שמבקשת להביא את הריגוש הצבאי ואת הפטישיזציה של גברים צעירים וחסונים בסרבלי טיס לצופה הישראלי של המאה ה-21. זהו היפוכו של "המזח", הסרט וסדרת הטלוויזיה מ-2023, שתיארו את סיפור כניעתם של 42 לוחמי המוצב שעל גדות התעלה במלחמת יום כיפור. וגם כאן הדברים, תתפלאו, נאמרים לחיוב.
העלילה מתמקדת ביריבות שהופכת לאחווה בין שני טייסים. רן נשר (מאור שווייצר), אחד מאלופי ההפלות של חיל האוויר, טיפוס שחצן ומרדן, שמתמנה כנגד כל הסיכויים למפקד טייסת; וסגנו, איתן רום (דניאל ליטמן), שמתעמת עימו מהרגע הראשון ומסרב לקבל את סמכותו. דמויותיהם של טייס הקרב המיתולוגי רן פקר ושל מפקד חיל האוויר דאז מוטי הוד משמשות השראה לדמויות המקבילות בסרט. הדמויות הנשיות, שכוללות קצינת מבצעים נחושה (גילי איצקוביץ') ובת זוגו הצעירה (ליהי קורנובסקי) של מפקד הטייסת הקודם שנפל בקרב, מופיעות בעיקר על תקן הטובות לטייסים. גם אמיר שורוש פה, אבל בתפקיד רמזי (מ"קופה ראשית") של הטייסת.
2 צפייה בגלריה
מדוע הדיאלוגים נשמעים מגוחכים כל כך? מתוך "קרב אוויר"
(צילום: דוויד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אבל אם כבר עושים סרט ברוח תנו לצה"ל לנצח, עם חיילים שהם גיבורים אמיצים ולא קורבנות או מקרבנים, מדוע הוא צריך להיראות כך? מדוע הדיאלוגים נשמעים מגוחכים כל כך? מדוע טייסינו האמיצים והפקידות (להלן מיידלע'ך) נראים כאילו יצאו מפרק של "כנפי הרעם"? הפה, כמו זה של הבובות בסדרת האנימציה הטלוויזיונית הנ"ל, נפתח ונסגר וגם העיניים נעות כמטוטלת מצד לצד, אבל הפנים נותרות חסרות הבעה, מפלסטיק. שלא לדבר על האפקטים שנראים כמו משחק מחשב. אפשר היה לסלוח לכל אלה לו לפחות הסרט היה נצמד לסיפור ההיסטורי - אבל מי שיצפו בו עשויים להניח שהמבצע הצבאי המהולל הסתכם בכמה מטוסים שהפציצו מסלול המראה נטוש ב-5 ביוני 1967, בשעה 07:45.
נדמה שכדי להבין את הסרט צריך דווקא להיזכר בעבודתו הקולנועית הראשונה של הורנשטיין, סרט בשם "המקלט" שנעשה בשנת 2007 ומעולם לא הופץ באופן מסחרי. הסרט ההוא, בכיכובם של גילה אלמגור ויחזקאל לזרוב, עסק בגבר המסתתר עם בנו במקלט במה שנדמה כעולם פוסט-אפוקליפטי שבו ישראל נכבשה על ידי צבאות ערב. צפיתי בסרט בזמנו, והוא זכור לי כמשונה אך אפקטיבי. ייתכן ותסמונת מצדה והחרדה הקיומית שליוו את עלילת הסרט ההוא מוצאים את ביטויים ההפוך ב"קרב אוויר". סרט שהוא מעין תשובה לסרטים הצה"ליים שהציגו דימוי פאסיבי של חיילים הלומי קרב בטרילוגיה שהופקה לפני כשני עשורים וכללה את "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון" עטורי הפרסים.
2 צפייה בגלריה
אין צורך להשוות ל"אהבה בשחקים". מתוך "קרב אוויר"
(צילום: דוויד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
שמו של "אהבה בשחקים" נזרק אפרופו הסרט הזה, אבל אין צורך להשוות כל סרט ישראלי למקבילו ההוליוודי, לא מבחינה דרמטית וודאי לא מבחינה הפקתית. לא ציפיתי ש"קרב אוויר" ייראה כמו סרט שנעשה בתקציב של 100 מיליון דולר, וגם לא יהיה הוגן לשפוט אותו על סמך מה שהוא לא יכול להיות. אורי זוהר ביים את סצנת הקרב הכי גדולה בתולדות הקולנוע הישראלי, קרבות הטנקים בסיני ב"כל ממזר מלך" (1968) שהתרחש אף הוא על רקע מלחמת ששת הימים, בתקציב קטן בהרבה מזה שעמד לרשות הורנשטיין. אבל במקום שבו אין ממון לאפקטים, יש אפשרות לפצות עם תסריט טוב, דמויות אמינות וסיטואציות דרמטיות שאינן לקוחות דווקא משדה הקרב. כך, מי שיצפו בסרט יתקשו לזהות את המתח והחרדה הלאומית בימי ההמתנה. זו נרמזת אמנם בתחילת הסרט, כאשר הטייסים מבריחים מטוסים סוריים ברמת הגולן, אך הסיטואציה נותרת חסרת הקשר של ממש.
חשוב שסרטים כמו "קרב אוויר" ייעשו, בעיקר נוכח הרלוונטיות שלו סביב אירועי הלילה. הבעיה היא שהורנשטיין (שגם כתב את התסריט יחד עם יואב כ"ץ), מתקשה לעבד את השיח הלאומי-הרואי למציאות המורכבת של ימינו שתובעת יותר מאשר בובות במדים. חשוב גם שסרטים כמו "קרב אוויר" ייעשו כדי שהקולנוע הישראלי יהיה מגוון יותר, גם אם הוא נתמך על ידי קרן שומרון. הסרט הזה הוא תשובה לכל מי שטוענים, אף שבטיפשות מוחלטת, שהקולנוענים הישראליים הם עוכרי ישראל. הסרט הזה הוא תשובה, אבל לגמרי לא מספקת.
