שלום חנוך הופיע גם בפסטיבל הפסנתר הקודם. הקטעים שצולמו מההופעה ההיא בשנה שעברה זמינים ברשת, ואפילו באיכות טובה. אפשר לראות (ולשמוע) בהם את חנוך והפסנתר של משה לוי, מדלגים בין כמה מהקלאסיקות שהראשון כתב לאורך השנים – בגרסת זום מצומצמת למופע "יציאה" שהשניים מריצים בהצלחה קרוב לעשרים שנה.
הביצועים שם טובים, אבל קצת כמו בכל פעילות זומית אחרת – יש בהם עצב מסוים. ובעיקר הם חסרים את האנרגיה הספונטנית שבה הקהל טוען את האמן המופיע מולו, גם אם הוא רואה אותו בפעם ה-32. גם טיפוס מיומן כחנוך עדיין זקוק לכוח הזה. בשיר "הדרכים הידועות" הוא כתב את אחת מהשורות הכי יפות במוזיקה העברית - "עליתי לבמה לשיר מחפש קהל". עברו ארבעים שנה מאז שהאלבום "חתונה לבנה" יצא, והשורה הזו עדיין בתוקף. גם המוזיקה של חנוך.
אמש (רביעי) חנוך חזר לפסטיבל הפסנתר ופתח אותו רשמית. גם לוי והקלידים (התמיד טובים שלו) היו שם לצידו – בדיוק כמו בהופעה ההיא במוזיאון תל אביב לפני שנה. אבל הפעם הייתה גם להקה, וקהל. למרות שחנוך המציא מחדש את הרוק הישראלי באלבום החשמלי ההוא - וגם היום עוד אפשר לתפוס אותו מדי פעם נותן ברוק בלילות כמו באייטיז - הפורמט האקוסטי-ג'אזי-בלוזי מאוד הולם אותו. הגרסאות היותר עירומות ומדודות לחלק מהשירים הכבדים במקור מבליטות את הכתיבה החנוכית ומאפשרות להקשיב למילים באמת, ולא רק ליהנות מעוצמת המוזיקה.
אל חשש. גם עם גיטרה אקוסטית, הרכב מוצלח שהשאיר בבית את הפדלים של הדיסטורשן, ובתוספת השירים הג'אזיים משהו מהאלבום האחרון והיפיפה "הרצל לילנבלום" - זהו עדיין מופע רוק. את המהות הזאת אי אפשר לעקור מחנוך גם אם מנסים. וגם אין באמת סיבה - כי זה עדיין עובד. בגיל 75 אף אחד כבר לא מבקש ממוזיקאי להמציא את עצמו מחדש, אבל חנוך שב והראה לפני כמה חודשים, כשהאלבום החשוב ההוא יצא, שהוא נותר כותב חד שממשיך לאתגר את הקהל שלו, ובעיקר את עצמו. כי בסוף זה תמיד חוזר לאדם בתוך עצמו ששר.
חנוך כנראה מאוד אוהב את האלבום האחרון שלו, כי הוא פתח את ההופעה עם לא פחות משישה שירים ממנו. "הרצל לילנבלום" נהדר והוא האלבום הטוב ביותר שיצא פה בשנה האחרונה, ולבטח העבודה הכי שלמה ומרשימה של חנוך מאז "ערב ערב" של 1997. "רציתי להשמיע לכם שירים שאתם עוד לא מכירים", אמר חנוך לקהל והוסיף בחיוך אחרי אחד מהם "זה לא רע, נכון?" הוא נהנה להאריך בדיבור וסיפק מין האזנה מודרכת לשירי האלבום החדש, גם על חשבון קלאסיקות שייתכן והקהל חיכה להן קצת יותר ונותרו הפעם בחוץ.
בשלושים השנים האחרונות ראיתי לא מעט הופעות של חנוך. בצפון, בדרום ובמרכז. ובכל פורמט – רק עם לוי, עם לוי ועם הרכב נגנים שונים, וגם עם אורחים. גם ברגעים הפחות טובים שהיו בחלקן הייתה תחושה שהאיש שמולך "עומד על הבמה חשוף מוכן להישרף". חנוך ממשיך לחיות את הבמה. לא סתם הוא שיחרר כל כך הרבה אלבומי הופעות בקריירה. גם לערב הזה כדאי שמישהו ידאג לתיעוד - למען אלו שלא השיגו כרטיס לערב הבכורה של פסטיבל הפסנתר ולאחד מהמופעים המבוקשים שבו. יש מספיק מקום בענן של ספוטיפיי.
כשהנגנים עולים, תופסים את המקומות שלהם והאורות מעליהם נדלקים, העין עדיין מחפשת ביניהם את רוני פיטרסון והגיטרה שלו. ברגע שהיא מבינה שהבלוזיסט הנהדר הזה, שהלך מאיתנו מוקדם מדי, כבר לא ינגן יותר עם חנוך, הלב טיפה נחמץ. רפאל כהן, המחליף שלו, ויתר חברי הלהקה: אלי מגן על הקונטרבס (שאחראי ללפחות שליש מהיופי של האלבום "הרצל לילנבלום"), ורון אלמוג על התופים - מחזיקים יפה מאוד את העסק. הם מעניקים לקלאסיקות של חנוך מצע ג'אזי עדין, רך וכה נכון כמו למשל ב-"יושב בסן פרנסיסקו על המים" וממנו ל-"שיר דרך" בביצוע מרענן. בהמשך הגיעו בין היתר גם "רק לרקוד" הגרובי עם נגינת ההונקי טונק של לוי, ו"גיטרה וכינור" שבו חנוך הקדיש חיקוי קטן לאריק איינשטיין.
קלאסיקות כמו "בגלגול הזה" ו"נגד הרוח" חייבות עדכון גרסה מדי כמה שנים, והעיבודים החדשים של חמישיית חנוך מרעננים. אבל בסוף סוד הקסם של המופע הוא בתיאום ההרמטי ונעדר המילים של חנוך עם לוי, שהוא כל כך הרבה יותר מרק עוד פסנתרן מלווה. הוא החצי המשלים של חנוך כבר כמעט 40 שנה, ולמרות שהוא לא כתב או הלחין אף אחד מהשירים שבוצעו אתמול, בכל רגע מוצלח – והיו כמה וכמה כאלו לאורך הערב הזה - יש לו מניות יסוד. העובדה שחנוך מעניק לו את השותפות הזו ב"יציאה" היא עדות לכך שגם הוא מודע לתרומה האדירה שלו לסט השירים שהם מנגנים בכל ערב.
בראיונות המעטים יחסית שחנוך נותן הוא מצטייר לא פעם כמעין פילוסוף, לא תמיד מובן. על הבמה אי אפשר לפספס את הכוונות שלו. לא כשהוא לוחץ קצת על הקול שהופך לעוד יותר צרוד כדי שהזעם יהדהד, ולא כשהוא מרפה ומתפייס בקטעים הרומנטיים יותר. עם חולצה שחורה, ג'ינס צמוד ומגפי בלנסטון, חנוך נראה קצת כמו קיבוצניק שהתגלגל לתל אביב במקרה. יותר מחמישים שנה אחרי שנחת בעיר העברית הראשונה, עדיין שופע ממנו מין חן שבשום בית ספר אי אפשר ללמד. עבור הרבים שמילאו אמש את מוזיאון תל אביב הוא עדיין אהבת נעורים.
הלוגו של פסטיבל הפסנתר השנה הורכב מפסנתר כנף לבן שמעליו בחורה שרוכבת על קורקינט שחור עם כנפיים. בדרך להופעה במוזיאון העירוני לאמנות אפשר היה לראות לא מעט קורקינטים (מומלץ לשים לב אליהם אם רוצים לחזור הביתה בשלום). גם צלילי פסנתר תוכלו כנראה לשמוע בכל אחת מעשרות ההופעות שבלוח הפסטיבל. אך כשעוברים על שמות המופיעים ומגלים שכה מעט מהם הם גם פסנתרנים, עולה השאלה האם כל מופע בעל אופי אקוסטי שבו גם מוצב פסנתר על הבמה (הסיבוב הנוכחי של חנוך רץ במקביל בעוד במות ופסטיבלים עכשיו) באמת שייך לפסטיבל שלפחות בתחילת דרכו השתדל להציג לקהל מופעים קצת אחרים. זה אומנם קצת מציק, אבל ביציאה מההופעה של חנוך, כשאתה עובר ברחבת המשכן לאמנויות הבמה המלאה אדם, והשלטים מכוונים אותך לאולמות השונים מזכירים קצת טרמינל בשיא פעילותו, נדמה שאחרי שנת הקורונה ניתן לכופף קצת את החוקים כדי שהקהל יחזור לראות הופעות.