בכל שבת, היינו נוסעים לבקר סבתא אחרת.
שבת אחת - סבתא פרידה.
שבת אחת - סבתא שושנק'ה.
סבתא פרידה, אמא של אמא שלי, הייתה גרה לידנו, בדירת מטר-על-מטר בבניין הכוכב בעפולה.
איך שהייתי נכנס, היא הייתה קמה לקראתי בחיוך מלא ליפסטיק אדום, פורשת את זרועותיה, ומרטיבה אותי בנשיקות אקראיות תוך כדי קריאות "בדל'ק! בדל'ק!".
אחר כך היא הייתה קמה למטבח.
על הכיריים, כאילו ממוסמרים, עמדו קבוע סירים כבדים עם אוכל.
לפעמים קובה-סלק.
לפעמים קובה-במיה.
לפעמים צלחת עם פירמידת סמבוסקים עיראקיים שנחו על נייר סופג.
ברקע היה מתנגן פריד אל-אטרש או קריינית הטלוויזיה שהכריזה: "סיידתי וסאדתי".
סבתא פרידה, נצר לשושלת של נשים עיראקיות לביאות שלא רואות בעיניים, עלתה ב-1951 מבצרה.
היא, סבא שלום, ושמונת ילדיהם, ביניהם אמא שלי.
משפחה מסורתית שנזרקה למעברה בפרדס חנה.
הם גרו באוהלים.
אכלו מתלושי מזון.
סבתא פרידה הייתה תופרת בגדים לאור העששית.
סבא שלום נשלח לקרוע ת'תחת בפרדסים אפילו שעבד במשרה בכירה בדואר-ים בעיראק, הופלל במסירת מידע ליהודים, ישב בכלא והוגדר כאסיר ציון.
סבתא שושנק'ה, אמא של אבא שלי, גרה בקיבוץ עין כרמל, בחדר קטן עם כיסא נדנדה וגינה עם עצי פיטנגו ומנגו.
החיבוקים שלה היו מאופקים יותר. מנומסים יותר. אבל אוהבים לא פחות.
היא הייתה מובילה אותי בשבילים של הקיבוץ - הייתי רץ ומטפס על הרי כותנה ענניים ולבנים, אוכל עוף מכובס בחדר-אוכל וחוזר רטוב מהבריכה לגינה כדי לזלול מנגו חתוך שתי וערב ישר מהעץ.
היא הייתה מסתכלת עליי בעיני התכלת הענקיות שלה, ואז מורידה ארגז של קרמבו מהמקרר, מניחה אותו על צלוחית ומגישה לי אותו עם כפית.
בסוף הביקור, היא הייתה מוסרת לי בשושו מעטפה עם שטר מגוהץ של 50 שקל ואני הייתי מרגיש שאני מיליונר.
סבתא שושנק'ה עלתה מפולין ב-1939, לגמרי לבד באוניה, כשהייתה בת 18.
העבר שלה היה קשור בחוטי ברזל לזוועות של השנים ההן, והעתיד שלה היה רקום בחוטי משי למדינה החדשה והצעירה.
שיכנו אותה בקיבוץ עין הים. בהמשך היא פגשה את סבא אברהם ונולדו להם שלושה בנים שירשו את עיניי האוקיינוס – עמוס, עמירם (אבא שלי) ומוישל'ה.
סבא אברהם עסק בעבודת כפיים בבריכות המלח בעתלית.
כשאומרים "האנשים שהקימו את המדינה הזאת" – כנראה שאליהם מתכוונים.
וככה, נדדתי כל הילדות שלי, בין סבתא פרידה לסבתא שושנק'ה.
בין הפריפריה לבין הקיבוץ.
בין המסורת לחילוניות.
בין הניחוחות העיראקיים למנטליות הפולנית.
בהמשך היו אנשים שהחליטו להפריד ולהגדיר באופן דיכוטומי את שני בסיסי-האם האלה שביניהם גדלתי, ולתת להם שמות:
ישראל הראשונה וישראל השנייה.
כמובן שאז לא הבנתי את התהום הפעורה בין שני הבתים.
את המשמעויות החברתיות, התרבותיות, הגורליות, שטמנו בחובם שני הקצוות שבהם צמחו השורשים שלי.
מבחינתי, הייתי ילד שהולך לבקר את סבתא שלו.
מה לזה ולפוליטיקה?
מה שלא ידעתי אז, זה שהקונפליקט הזה ימשיך ללוות אותי בעתיד, ושלא משנה כמה אנסה להעמיד פנים שהוא לא קיים – הוא ירים את ראשו בתחנות חיי השונות.
אבל אני... אני תמיד מרדתי בהגדרות האלה.
או התעלמתי מהן.
או שפשוט אימצתי את כולן.
תמיד הייתי גם וגם.
קצת מכל דבר, או שום דבר מכל זה.
ילד קצת עיראקי וקצת פולני, שגדל בעפולה, הפריפריה של הפריפריה.
ישן עם אחותו באותו החדר.
הורים שעובדים מסביב לשעון – אבא פועל פשוט במפעל, ואמא גננת.
דירה קטנה.
בית בלי כסף שלא חסר בו כלום.
צמים בכיפור ונוסעים בשבת.
שרה השכנה שדוחפת לי מטבוחה מגיל 3.
בנסיעות שומעים הגבעתרון ואילנית.
בספונג'ה שומעים רק זוהר.
ילד שיוצא מהארון ועובר לתל אביב.
"פריבילג" עם עיניים בהירות שכותב שירים וספרים.
מיקס סוער של זהויות.
ועדות.
ותרבויות.
וניחוחות.
ומנגינות.
כי גם ביצירה שלי, כשהצמידו אותי לקיר וביקשו שאגדיר או אשייך את עצמי לז'אנר מסוים (כמה מרגיעות אותנו התבניות) – סירבתי.
כתבתי שירים לרמי קלינשטיין ולמשה פרץ.
לריטה ולזהבה בן.
לליאור נרקיס ולעברי לידר.
לא רוצה לבחור.
לא צריך לבחור.
אבל בתוך עמי אני חי -
וגם עכשיו, אם תגרדו את שכבת ההסוואה של הרפורמה המשפטית, תחשפו את אותו פצע מדמם שמסרב להגליד בחברה הישראלית.
הלבנים והשחורים.
ישראל הראשונה וישראל השנייה.
סבתא שושנק'ה וסבתא פרידה.
ואיך זה מכעיס ומעציב את הלב, שיש אנשים, משני צידי המתרס, שמנסים להחליף פצע בפצע.
שרוכבים על הכאב הזה, מוצדק ככל שיהיה, שמחטטים בו וחופרים בו ללא הרף כדי לצבור עוד הון פוליטי. כדי להנציח את הפער. רק שחלילה, הפצע הזה לא יגליד, יהפוך לצלקת, וירפה מאיתנו.
אני מסתכל על האנשים שסובבים אותי -
משפחה,
חברים,
קולגות,
ופתאום עולה בי מחשבה נועזת -
אנחנו היא ישראל השלישית.
הדור הזה, שמורכב שכבות-שכבות.
דור הגם וגם.
שלא מעניין אותו שם המשפחה.
שגדל בפריפריה או בתל אביב או בקיבוץ.
סטרייטים. הומואים.
דתיים. חילוניים.
מוזיקאים. הייטקיסטים. מלצרים. אנשי-צבא.
מרוקאים. רוסים. בולגרים. אלג'יראים. אנא-עארף.
הדור הזה שהוא תולדה רבת-שנים של העירבוביאדה הזאת שנרקמה פה.
אולי אנחנו אלה שנצליח לסגור את הפצע הזה כבר. שנוכיח שאנחנו חזקים ממנו.
שנדע להכיר ולזכור את העוולות שנעשו, לא להשאיר את העבר מאחור אלא לשאת אותו בתוכנו, ויחד איתו - לדעת לשחרר ולהמשיך הלאה.
אולי אנחנו נביא את קצה הבשורה, ונסרב להצטרף לשיירת החוצבים העקשנים שממשיכים להלום בפטיש ולהרחיב את השבר.
אולי הכוח בידיים שלנו, שיושטו לחבק ולא להדוף.
אולי אנחנו נהיה יריית הזינוק להפסקת הטירוף הזה,
להפסקת הפחד הזה,
להפסקת השנאה הזאת,
ונביא סופסוף קצת נחת לסבתות שלנו.
