כבר כמה חודשים שבקרב חובבי האימה מסתובב דיבור חזק על הסרט החדש של אוזגוד "אוז" פרקינס. המושג "יצירת מופת" נזרק פה ושם, או הצהרות מתלהמות נוסח "סרט האימה הגדול של העשור". הסרט שבו מדובר הוא לונגלגס (Longlegs) והוא אכן מבוים בכישרון רב, אך יש בו גם פגמים שעשויים למנוע ממנו להצטרף לפנתיאון בחברתן של היצירות שאליהן הוא מושווה.
" לונגלגס "- טריילר
(באדיבות CinemaIsrael)
פרקינס מגיע משושלת מכובדת של שחקנים. סבו אוזגוד פרקינס היה שחקן מוערך בשנות ה-20 וה-30. לאביו אנתוני פרקינס הייתה קריירה ארוכה שעל רובה הוטל הצל של נורמן בייטס, דמות הרוצח הסדרתי שאותו גילם פרקינס האב ב"פסיכו" של אלפרד היצ'קוק. גם הנכד החל כשחקן - ולא בסתם תפקיד אלא כ"נורמן בייטס הילד" ב"פסיכו 2" (1983). לאחר שהפך לבמאי אוז פרקינס פתח את אחד מסרטיו בהקדשה "לאיי.פי. שנתן לי בית ישן". נדמה שניתן לנחש מיהו ה"איי.פי" ולכפל המשמעות שיש למושג "בית ישן" בהתחשב בהיסטוריה המשפחתית ובתפקיד האיקוני של האב.
גם ב"לונגלגס", מטריד וקיצוני ככל שהוא, יש גרעין ביוגרפי שעליו הצהיר הבמאי ושקשור לרעיון ש"אמא יכולה לשקר מתוך אהבה". במקרה זה הכוונה לאמא המנוחה ברי ברנסון, שהסתירה מאוז ומאחיו אלביס את זהותו המינית של אביהם, עד מותו של האב ב-1992 מסיבוכי מחלת האיידס. האם עצמה מתה תשע שנים מאוחר יותר כשהייתה על המטוס הראשון שפגע במגדלי התאומים.
לאחר קריירה לא בולטת במיוחד כשחקן בקולנוע ובטלוויזיה, אוז פרקינס מצא את ייעודו בגיל 41 כשביים ב-2015 את סרט הביכורים The Blackcoat's Daughter. עלילתו עוסקת בתלמידה צעירה בבית ספר דתי שהשתלטות דמונית מביאה אותה לביצוע מעשי זוועה. בסרטו השני "אני הדבר היפה שמתגורר בבית" (2016) הגיבורה היא אחות סיעודית המתגוררת בביתה של סופרת זקנה וסנילית שבה היא מטפלת, ואשר חשה בנוכחות רוח רפאים של אישה צעירה שנרצחה בבית. סרטו השלישי "גרטל והנזל" (2020) היה הסרט הראשון של פרקינס שבו הוא לא כתב את התסריט אך גם בו יש קשרים תמאטיים מובהקים לעבודותיו הקודמות. עיבוד עוכר שלווה לאגדת הילדים המוכרת, הכוללת בגרסה זו כוחות כשף לא רק למכשפה אלא גם לגרטל.
הכישרון של פרקינס כבמאי ניכר, ואלמנטים בסרטים אלו הזכירו למבקרים עבודות של כמה מהבמאים הגדולים - מוזרות מסויטת של לינץ' (בסרט הראשון), קלאוסטרופוביה וטירוף בעבודותיו של רומן פולנסקי (בשני), עיצוב יוצא דופן המזכיר את אלחנדרו חודורובסקי (בשלישי). למרות ההשוואות המחמיאות, קשה לטעון שפרקינס יצר דבר המשתווה למיטב העבודות של במאים אלו. כראוי לבמאי שהושווה לבמאים ותיקים, פרקינס הצהיר לאחרונה על הימנעות מוחלטת מצפייה בסרטי אימה עכשוויים.
יש שלוש השוואות מתבקשות ל"לונגלגס". הראשונה היא ל"שתיקת הכבשים" (1991) - יצירת המופת של ג'ונתן דמי, שגיבורתו היא מתלמדת ב-FBI שמתחקה אחר עקבותיו של רוצח סדרתי, תוך הסתייעות בפסיכיאטר קניבל. השנייה היא ל"ג'ון דו", הרוצח הסדרתי המונחה על ידי חזון דתי ב"שבעה חטאים" (1997) של דייויד פינצ'ר. והשלישית היא לאלמנטים בעבודותיו של סטיבן קינג, ובעיקר דינמיקת האם-בת ב"קארי", הספר מ-1974 שעובד באופן מבריק שנתיים אחר כך לסרט בבימויו של בריאן דה פלמה.
3 צפייה בגלריה
פרקינס חזק מאוד בבניית אווירה של אימה צרופה (וזה בוודאי לא מעט), אך זה לא מפצה על עלילה קצרה ולא מספיק מפותחת. מתוך "לונגלגס"
(באדיבות פורום פילם)
לאחר סצנת פתיחה שמתרחשת באורגון המושלגת באמצע שנות ה-70, ובמהלכה ילדה נתקלת בגבר מוזר שבהמשך יכונה "לונגלגס" (ניקולס קייג'), העלילה קופצת כ-20 שנה קדימה לשנת 1993. סוכנת FBI צעירה בשם לי הארקר (מייקה מונרו) מצוותת לסוכן נוסף לעבודת תשאול מבית לבית. להארקר אולי אין ניסיון אבל יש לה אינטואיציות שמרמזות על כישורים על-טבעיים. דקות ספורות לתוך הסרט יש סצנה שבה היא נכנסת לבדה לתוך בית שבו מסתתרת מפלצת בצורת אדם.
סצנה זו מזכירה את הקליימקס של "שתיקת הכבשים", וזו בהחלט מחמאה גדולה לכישורי הבימוי של פרקינס. יחד עם זאת ההבדל בין שתי הסצנות גם ממחיש את המגבלות של "לונגלגס". "שתיקת הכבשים" ביסס דמות גיבורה מורכבת מבחינה פסיכולוגית (תוך הסתמכות על עבודת משחק מופלאה של ג'ודי פוסטר). הקליימקס של הסרט הביא לשיא רעיונות ותחושות שנבנו החל מסצנת הפתיחה. הארקר, לעומת זאת, היא דמות מוזרה ופחות נגישה. אינטליגנטית, אך גם חריגה מבחינה מנטלית. סיפור הרקע שלה מתגלה בהדרגה, וכן הקשר המורכב שיש לה עם האמא הדתית שלה רות' (אלישה ויט). הקשר בין שני הסרטים ברור כבר מהסצנה השלישית של "לונגלגס", ולמרות שהיא בהחלט מעוררת חרדה, היא חסרה את העומק הרגשי והרעיוני של המקור. זה מאפיין גם את ההמשך. פרקינס חזק מאוד בבניית אווירה של אימה צרופה (וזה בוודאי לא מעט), אך זה לא מפצה על עלילה קצרה ולא מספיק מפותחת.
הכישורים יוצאי הדופן של הארקר משכנעים את הסוכן קרטר (בלייר אנדרווד), המפקד הישיר שלה, שיש לתת לה לעמוד בראש חקירה של סדרת מעשי רצח מוזרים. ברציחות אלו, הנפרשות על פני עשרות שנים, בעלים רצחו את בנות זוגם ואת הילדים ואז התאבדו. למרות שכלי הנשק נמצאו בתוך הבתים, ולא היו כל סימנים של פריצה לתוך הבית, בכל אחד מהבתים התגלה פתק בכתב יד מוצפן ועליו החתימה "לונגלגס".
3 צפייה בגלריה
הפסקול נותן בראש מהשנייה הראשונה, ומעצב את תחושת החרדה הקיומית הקיצונית. מתוך "לונגלגס"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מהצד השני נמצא לונגלגס עצמו, שבהחלט נראה כתוצר סיוטים. גם בהשוואה לשיאי קריירה שמשובצת בלא מעט הופעות קיצוניות, קייג' מעצב את המופרעות של לונגלגס בחדווה שאינה יודעת גבול. מקור ההשראה הוא זיכרון ילדות מוקדם של אימו של קייג' עם משחה לבנה על פניה, בתוספת למראה של רוקר מזדקן ומרוט, שעבר יותר מדי ניתוחים פלסטיים אצל המנתח של מיקי רורק. בהחלט ייתכן שצופים רבים כלל לא יזהו את פניו המוכרות של קייג'. מבחינת מספר הדקות זוהי דמות משנה, אבל כל דקה שבה הוא מופיע מותירה רושם רב.
באורך של 101 דקות "לונגלגס" הוא סרט קצר למדי, בוודאי בהתחשב במרכיביו הרבים. רוצח סדרתי, יחסי אם-בת מעוותים, כוחות על-טבעיים אפלים, בובות דמוניות, אלמנטים דתיים. המכלול עובד בעיקר בגלל שפרקינס יודע איפה להעמיד את המצלמה, כדי להשיג קומפוזיציות של אי-ודאות. הפסקול נותן בראש מהשנייה הראשונה, ומעצב את תחושת החרדה הקיומית הקיצונית, ולכך חוברת המוזיקה של המלחין המסתורי הקרוי בקרדיטים "זילגי" – שם שבהחלט ייתכן כי מאחוריו מסתתר הבמאי פרקינס.
גם אם "לונגלגס" לא מתעלה לדרגת "יצירת מופת" הוא מפגין כישרון אמיתי. בכדי להישאב לאפקט חרדה מקסימלי אין ברירה אלא לראות את הסרט באולם קולנוע עם מערכת סאונד טובה. חרף מגרעותיו התסריטאיות מה שיש בו הוא די והותר כדי לטלטל את הצופים.
