זה קורה כבר בפרק הראשון של "חאנשי". הגיבורה, חרדית מברוקלין עם פנטזיות מיניות על חיילי צה"ל, יוצאת למסע ציד בירושלים, שמסתיים בסצנת סקס עם חייל אקראי שהיא מאתרת בשווארמייה. מה שמתחיל קורע מצחוק הופך למטריד, כשחאנשי מבקשת את זה בכוח ומאחור.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זו אותה פנטזיית אונס עתיקה, רק שב-2022, עם תנועת "מי טו", פרשת איה נאפה והשינוי בשיח על גבולות ההסכמה, אין לאזכר אותה, בטח לא לתת לה לגיטימציה או נראות. הצופה, שנע בין חרמנות לקרינג', נתקל פתאום במשהו אפל. מבחינת הבמאים אהרון גבע ומיקי טריאסט, הטשטוש הזה, הוא לב העניינים.
"הסצנה הזו היא חור הניקוז של כל הנושאים הנפיצים שהחלטנו להתנפל עליהם", מסביר גבע. "לחאנשי הרי אסור לעשות את הדברים האלה, אז היא מחפשת את הדרך לעשות סקס בלי נקיפות מצפון, וככה זה 'מותר' לה".
למה, כי זה משהו שעושים לה?
טריאסט: "כן. אין פה שחור ולבן, יש שאלות: זה מותר? זה אסור? זה אונס? זה לא? חאנשי גם דוחפת את החייל בסמטה רחוק יותר כל הזמן. אומרת לו לחנוק אותה, חזק יותר, צועקת עליו. זאת פנטזיית אונס שאונסת לבצע אותה. פוסט-טראומה שהתחפשה לפנטזיה".
מדהים שבניינטיז זה נחשב לפנטזיה נשית לגיטימית.
"בניינטיז פנטזיית אונס נחשבה למשהו קולי והיום אסור אפילו להגיד את זה".
גבע: "זו סדרה על שליטה. ועל חיים תחת דיכוי של חוקים ומשפחה וקהילה ואמונה".
טריאסט: "זה גם מהלך קלאסי של קורבן - להשתמש בכלים שהוא למד. גם עליזה (חנוביץ', היוצרת והשחקנית), אמרה שתוך כדי העבודה עלו לה דברים שהיא לא עיבדה אף פעם".
ולכם?
טריאסט (נבוכה): "אני יכולה לומר שתמיד הזדהיתי יותר עם דמויות של בנים והייתי מבועתת ממיניות וממין. חשבתי שהאנטי הזה שלי לכל מה שנשי הגן עליי מסיטואציות מסוכנות עם גברים. המון שנים צחקתי ש'אני האישה האחת שלא הוטרדה אף פעם'. אבל בעקבות 'מי טו' הבנתי שבוודאי שכן הוטרדתי. פשוט הייתי בכזאת הדחקה, שבאמת לא ראיתי את זה שם. פתאום זה מכה בי שעשינו סדרה מינית. אנשים כתבו לי על סצנות הסקס: 'אנחנו מחורמנים'".
גבע: "אני חושב שקצת הפלנו אנשים בפח. שהם יתחרמנו ממשהו שיתברר שהוא לא מחרמן בדיעבד".
כל העניין הוא לא הסקס, אלא שליטה.
גבע: "נכון. זה לתת למישהו אחר את הכוח לעשות מה שהוא רוצה בך. ואני חושב ששם גם אני ומיקי מאוד נפגשים, כי שנינו חיפשנו הרבה זמן מישהו שייקח אותנו, ובסוף מצאנו אחד את השני".
חורף 2022 שייך לאיתמר בן גביר, אבי מעוז ו"חאנשי". לא בטוח ששני הראשונים יאשרו את הקומבינציה, אבל שלושתם מייצגים תשוקות קמאיות ומושתקות של לא מעט ישראלים. "חאנשי" היא מה שקורה כשבשביס-זינגר פוגש את "סיפורה של או" פוגשת חיילים בדקרון. התוצאה מצחיקה מאוד ויותר חשוב: לא דומה לשום דבר שראיתם על המסך, כולל הופעת מופת של ליהיא גרינר כבלעבוסטע חרדית שמזרזת את חאנשי לחזור לברוקלין ולהתחתן.
כאמור, מהר מאוד מתחוור לצופה שמתחת לחשקנות של חאנשי, בעיקר למזרחים, אורב משהו עוכר שלווה. כמו שאומרת טריאסט, "היא כמו מחלת מין. כל מי שהיא נוגעת בו היא מדביקה לתמיד".
טריאסט את גבע, מכאן והלאה מיקי גבע, הם חברים ושותפים ותיקים ליצירה. בין היתר שימשו כתסריטאים ועורכי תסריט ב-HOT, והיו אחראים לפינה בתוכנית "מה נסגר" עם רועי בר נתן, שבה פתרו את התעלומות הגדולות של עולם הבידור, כמו למשל לאן נעלמה חלי חיים (המכונה "חלי כדורי שוקולד" מ"הראשון בבידור"). את עליזה חנוביץ', היוצרת והכותבת של "חאנשי", הכירו כשלמדו תסריטאות בסם שפיגל. כבר אז מיתגו את עצמם כמפלצת דו-ראשית: זוג לוזרים מודעים לעצמם, שהתרשמו מהאמריקנית הג'ינג'ית שהיא ההפך המוחלט מפאסון.
הם חברו מחדש כשחנוביץ' הגיעה ל-HOT עם רעיון לסדרה וגבע קיבל את תפקיד עורך התסריט. טריאסט הצטרפה בהמשך. הניגוד המוחלט בין מיקי גבע שנופפו במודע ברפיסות ובא-מיניות לבין הפראות של חנוביץ' הוא כנראה מה שהוביל לתוצאה המוצלחת על המסך, שאפשר לראות בימי חמישי ב-HOT3 ב-HOT VOD וב-NEXT TV. זה לא אומר שבדרך היה קל.
"אני לא יודעת אם היו לנו ממש התקפי חרדה תוך כדי הצילומים", אומרת טריאסט. "אבל כל הזמן אמרנו לעצמנו, 'ג'יזס למה הכנסנו את עצמנו'".
זה לא משהו שרואים הרבה בארץ, במאים שותפים.
"בתרבות שלנו יש במאי אחד ובדרך כלל הוא מגעיל ורע. ואצלנו כל אנשי הצוות חזרו הביתה בזמן לבני הזוג ולילדים שלהם".
גבע: "רוב מה שרואים על המסך, לצערי, זה תוצרים של סט של דיקטטורים. שלנו לעומת זאת היה נורא מכיל".
ואיפה הייתם מטורגרים?
"בגדול, הייתי אמור להוביל את הסט, אבל מצאתי את עצמי בוכה במונית בדרך הביתה כי הגריפ, שאחראי על הצד הטכני, ראה שאני כלום ושהגעתי לפה בטעות. בקיצור, הגיע הזמן ללכת לטיפול".
טריאסט: "די אהרון. יש דברים שיש לך בטירוף, כמו להתחנחן בצורה מצחיקה במיילים מדהימים שיגרמו להנרי ווינקלר (פונזי, שמככב בסדרה) להתאהב בך".
הדינמיקה ביניהם היא כמו של זוג נשוי ותיק, כולל השלמת משפטים ופאסיב-אגרסיב ברגעי מפתח. מה שהם גילו במהלך הצילומים זה שגם הם לא חסינים מריבים.
"היו צילומי לילה בירושלים, כולל סצנת סקס", נזכר גבע. "אנחנו עומדים בסמטה שמכוסה בחרא. לא כזה, אוי, קצת מסריח פה. ריח נוראי. ושם השחקנים צריכים לעשות סקס, עם מלא אנשי צוות ובום מעל הראש. וקר. ולילה. ומתחיל לרדת גשם. והיא עם התחת בחוץ והוא מעליה והריח. ואותי זה לא מעניין. עכשיו אנחנו נריב!".
טריאסט: "זו הפעם היחידה שרבנו. וחשוב להגיד שהריבים זה הסקס שלנו. וחוץ מזה היחסים שלנו א-מיניים. לי יש חבר. אלי (חביב, הסטנדאפיסט) המסכן. אבל אהרון הוא גלגל שלישי מושלם".
גבע: "אני לא מאיים ואף צד לא נמשך אליי. ראית את הסרט של גלית גוטמן על הזוג שחי עם שותף? אנחנו לגמרי שם".
הביוגרפיות שלהם משיקות בלא מעט נקודות. שניהם נצר פריבילגי להורים מוצלחים. גבע, 34, בנו של דודו גבע ז"ל. הוריה של טראיסט, 37, הם פסיכואנליטיקאים, ששימשו כראשי "החברה הפסיכואנליטית" ("לאחרים זה חלום, לגדול איתם בבית ‑ פחות"). הוא מתל אביב. היא מרמת השרון. שניהם למדו בתיכונים לאומנויות. מגיל צעיר פיתחו התמכרות לטלוויזיה ויחסים מורכבים עם היעדר שליטה.
"הייתי בן אדם מאוד-מאוד חרדתי", אומרת טריאסט. "ציפרלקס שינה לי את החיים, זה והגירושים שלי. אולי בגלל זה אני מתחברת לאנשים שהם ראשי חץ אטומיים כאלה, כמו אהרון ויובל (הרינג, מוזיקאי ובעלה לשעבר). הכרתי את יובל בגיל 21, בעצם התחתנתי עם החבר הראשון שלי. הייתה לנו להקה, 'טי-וי בודהז', והופענו בכל אירופה. הגירושים באמת הביאו לי איזה בעיטה חזקה ובגיל 32 פתאום יצאתי לחיים. למזלי הכרתי את אלי, והוא פשוט בן אדם נעים. זה כל כך כיף למצוא מישהו שהוא אנטיתזה של גבר רעיל".
גבע: "אבא שלי נשכב על המיטה ופתאום נפל. חשבתי שזאת בדיחה, כי מאוד מתאים לו להעמיד פנים. עברו כמה דקות של חוסר חמצן למוח כשאני צוחק והוא מת לאט-לאט"
לגבע יש יחסים מורכבים משלו עם הנושא. "טלוויזיה הייתה דבר מגונה אצלי בבית. חפץ דוחה שלא צריך להיות בסלון".
מה אבא שלך היה חושב על הסדרה?
"אני לא יודע, הייתי בן 16 כשהוא נפטר. הרוח היא מאוד שלו, אבל לאבא שלי היה אנטי לעולם הטלוויזיה. זאת הייתה נקודה כואבת בשבילו כי אנשים מסביבו הלכו לטלוויזיה והצליחו, והוא ניסה ולא הלך לו".
הוא הטיל צל ענק, אבל הנה, אתה הצלחת איפה שהוא לא הצליח.
"לא חושב, אני ראיתי טלוויזיה הכי נחותה. 'פספוסים' ו'יצפאן' ודודו טופז. קקי. הטלוויזיה הייתה מטר מהסטודיו של אבא שלי. הוא היה יוצא משם עם מוזיקת ג'אז ברקע ועננת עשן וכל החברים שלו. מדנקנר ואנגלמאיר ועד מאור כהן וחנוך מרמרי. וגם הייתי אז מאוד שמן".
הרגשת שהוא מתבייש בך כי אתה רואה "פספוסים"?
"אני חושב שכן. זה בטח לא היה מראה מלבב כמו לראות אותי יושב ומצייר או קורא. אם יש ניצחון זה שמתוך זה נולדה האהבה שלי לסדרות".
אהבה לסדרות זה אנדרסטייטמנט. אתם נוסעים לפסטיבל סאנדנס עם "חאנשי".
"כן, נוסעים לסאנדנס ובמקביל רואים 'הזמר במסכה'. אגב, זיהיתי שהשבלול זה טל מוסרי".
טריאסט: "או אקי אבני".
כשגבע היה בן 16 אביו נפטר מול עיניו. גבע, בצורה האופיינית לו, עושה הכול להצחיק ולרדד את תיאור האירוע. "ההורים שלי התגרשו, ובאתי לישון אצל אבא שלי ב'וולנטיינז דיי', לצרוב לו דיסקים. זה לא עבד, ואני מנסה להסביר לו איך עושים את זה והוא לא מבין. אז רבנו ואמרתי לו שאני לא המשרתת שלו. ואז הוא נשכב על המיטה ופתאום הרגשתי יד על הכתף. חשבתי שהוא בא להתנצל. אבל הוא לקח אותי אחורה ונפל".
אוי.
"חשבתי שזאת בדיחה, כי מאוד מתאים לאבא שלי להעמיד פנים. עברו כמה דקות של חוסר חמצן למוח כשאני צוחק והוא מת לאט-לאט, אבל בסוף הוא קם. אמרתי לו שהוא צריך לטפל בעצמו. והוא אמר 'אוקיי'. ואז חטף עוד התקף מאוד-מאוד קיצוני".
זה טראומטי בטירוף.
"ואז איבדתי קשר עם הגוף שלי. לא יכולתי לזוז. הייתי משותק. חיכיתי לאמבולנס והרגשתי שעברו מאה אלף שנה עד שהוא הגיע. הפעם היחידה שהרגשתי ככה הייתה השבוע, כשנפלה לי אבן על הראש בבית".
טריאסט: "לי זה חדש. עד היום לא ידעתי שלא יכולת לזוז".
גבע: "ניסיתי לעשות לו החייאה, ואז נישקתי אותו. הגוף שלי ידע משהו שהראש שלי עדיין לא עיכל. הודיעו לי שאבא שלי מת, הוא שכב שם, גופה ממש, כן, וממש לא היה לי מושג".
לפני כשנתיים פירסם גבע טור ב"מאקו" שבו פרס מערכת יחסים פתולוגית עם איש תקשורת מצליח שאצלו עבד. הוא סירב לנקוב בשם המפורש של הטאלנט, למרות שבחישוב הזמנים ותיאור המגיש, נראה שמדובר לכאורה בגיל ריבה, שגבע שימש כתחקירן שלו. גבע, משחקי ומתעתע לא פחות מריבה, לא מאשר ולא מכחיש. בטור שכתב הוא מתאר מערכת יחסים כפייתית, אובססיבית ומערערת, שבה בחר להישאר לא פחות מאשר הצד השני.
היית בן 19, שלוש שנים אחרי שאבא שלך מת. יכול להיות שהוא לכד אותך כמו שתיארת בזה שהוא קרא לעצמו אבא, ולך הבן שלו?
"אני חושב שאפרופו שליטה וחוסר שליטה, כמו מיקי, חיפשתי שמישהו ייקח אותי כבר. הרגשתי שאני סחורה לא טובה. שמשהו בי פגום. נורא רציתי מישהו שיגדל אותי. הייתה סדרה של אנשים שממש זרקתי את עצמי בידיים שלהם".
בטור ההוא אתה מתאר התעמרות. מסע חניכה מול מאסטר.
"מה שהיה חשוב לי להראות בטקסט זה שהוא היה גם מפלצת וגם הרפתקה מטורפת, שהשפילו אותי ויצאתי מזה בן אדם אחר. זה נורא עניין אותי כחוויה אנושית".
כששאלו את ריבה על הטור, הוא האשים בוסית אחרת שלך.
"ואני זורם עם הגישה. לא אגיד עכשיו שזה על גיל. רציתי לכתוב על מערכת יחסים. לא על בן אדם רע ומעשיו הרעים. לכתוב דווקא איפה אני דחפתי. זה איש שאחראי לכמה מהרגעים המדהימים בחיי, אני מעריץ את הבן אדם, הייתי מת לראות אותו היום. באף שלב לא אמרתי תמחקו אותו, לא מגיעה לו במה. מבחינתי זה היה לספר על תקופת חיים.
"בסופו של דבר, רוב התגובות שקיבלתי לא היו: מי זה, אני רוצה לעשות לו רע, אלא - גם אני הייתי במקום הזה. מה שעניין אותי זה לראות את ההדדיות, איפה אני כאילו משכתי את הבן אדם. לא רוצה לעשות לעצמי האשמת הקורבן, אבל גם אני הייתי שם. לא הייתי שה תמים. הייתי הכי אינטו איט. הלכתי רחוק מדי".
פורסם לראשונה: 07:46, 30.12.22
