יום אחד, בשעת ערב מוקדמת, ישבתי לי על ספסל בשכונה הבורגנית שבה אני גרה והתנועה ברחוב הלכה ודעכה. החום והלחות הכבדים טרם הגיעו, ובריזה קלילה נשבה והפכה את הישיבה לנינוחה במיוחד. הבטתי בעוברים ובשבים ושתיתי את כוס הקפה שקניתי ממול, כשלפתע שמעתי קול ילדי אומר "יש לי פיפי". לידי עצרו אמא ובנה הקטן. "נו, אז מה הבעיה", שאלה אותו. "הנה, יש כאן עץ, הוא בטח צמא. אתה יכול להשקות אותו". ואכן, הילד הממושמע, ששלפוחית השתן לחצה לו וביקשה להשתחרר, הפשיל מכנסיו ומתוך התחתונים חיש מהר יצא לו זרם צהוב שפגע ישירות בגזע העץ. אחרי זה הוא הרים חזרה את המכנסיים, השניים החליפו חיוכים והלכו משם, כאילו כלום לא קרה. או גרוע מכך, כאילו מה שקרה הוא עניין שבשגרה, נורמלי.
את האקט הזה, שקיבל לגיטימיות מוחלטת מהדמות הסמכותית והמשמעותית ביותר בחייו של הילד, הוא ישחזר שוב ושוב לאורך חייו - בסמטה באיזה רחוב, בצד הכביש, מאחורי תחנת אוטובוס, מחוץ למועדון, וכמובן על רבבות עצים צמאים. בצד השני של המתרס, נראה שכבר בגיל צעיר נאסר על ילדות להשתין במרחב הציבורי. למעשה, בערך בגיל שבו הילד ההוא השתין ככה, באמצע רחוב מרכזי בעיר, סביר להניח שהיו מפצירים בה לחכות ולוקחים אותה לשירותים הקרובים ביותר. החלוקה הזאת נשמרת גם בגילאים מאוחרים יותר, כמו גם התחושות שמאפיינות את המגדרים השונים - בעוד אישה צריכה ללכת עד שתמצא פינה מספיק מרוחקת ובטוחה, ותחווה לעיתים קרובות לא רק מבוכה אלא גם חשש אמיתי - לגברים יש את כל הלגיטימציה להשתין במרחב. "עבורם כל גדר, סמטה, חניה או פח הם שירותים", מסבירה רותם קודיש - אנימטורית, מאיירת, מעצבת ומקעקעת שהקדישה את הפרויקט האחרון שלה, "סיפורי פיפי", לנושא הזה בדיוק.
קודיש (27), בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית במסלול איור בשנקר, בחרה לשים במרכז הבמה את סיפורן של נשים שנאלצו לעשות פיפי במרחב - לספר דרך האיורים השונים איך הן הרגישו, מה קרה להן בזמן האקט עצמו ואילו תגובות קיבלו. מתוך עשרות סיפורים שקיבלה היא ליקטה חמישה, כולם מתרחשים בלוקיישנים שונים - בלב מדבר, בחוף הים, באוטובוס, בפארק וביער - וכל אחד אומנם מתאר סיטואציה זהה, אך כזו שמזמנת חוויה ורגשות אחרים.
כך למשל בסיפור המתרחש בים, אמא ובת מוצאות עצמן בין הסלעים בחוף ביוון, כשהאם משתינה בסתר. כשהן מבינות שאין במה לנגב - הבת מוציאה מסכת קורונה כברירת מחדל; או סיפור נוסף שקורה בתוך אוטובוס שנאלץ לעצור בצד הדרך בעקבות סופת שלגים - הגברים יוצאים להשתין בקלות וללא מחשבה, ורק אישה מבוגרת אחת לא מצליחה להתאפק ועושה פיפי על מדרגות האוטובוס.
12 צפייה בגלריה
"אני רק רוצה לומר - גם אנחנו עושות את זה, וזה נורמלי". "סיפורי פיפי"
(צילום: רותם קודיש)
את הסיפורים קודיש תחילה ציירה, ואז עיצבה והדפיסה לספרונים נפרדים. "זה התחיל בתור משהו שסיפרתי לחברים והבנתי שזה מעורר עניין, מוביל להרבה מבוכה וצחוק, ובעיקר לרצון לשתף בסיפורים וזיכרונות אישיים. ראיתי שיש כאן משהו ששווה לדבר עליו. החלטתי לפנות לאנשים דרך האינסטגרם וביקשתי שיספרו לי את סיפורי הפיפי שלהם. קיבלתי עשרות תגובות וסיפורים, ובחרתי באלו שמציגים את המורכבות שבסיטואציה. הרי יש משהו מאוד נפיץ ברגע הזה, משהו יכול לקרות בכל רגע".
ואכן, לדברי קודיש אלמנט ההטרדה חזר בסיפורים רבים, מהם בחרה סיפור אחד, שלו קראה "במדבר". במרכזו אישה שהולכת להשתין בצד, באמצע לילה רומנטי שהיא מבלה עם בן זוגה הטרי בלב המדבר. "היא הלכה והלכה עד שהגיעה לאיזו פינה, וברגע שבו היא מורידה את המכנסיים - בחור בדואי צץ משום מקום ומציע לה לקיים עימו יחסי מין", מספרת קודיש, "זה מוביל לתחושות קשות של השפלה ומבוכה".
12 צפייה בגלריה
"בחור בדואי צץ משום מקום ומציע לה לקיים עימו יחסי מין. זה מוביל לתחושות קשות של השפלה ומבוכה". מתוך "סיפורי פיפי"
(צילום: רותם קודיש)
זה משהו שגברים לא מרגישים?
"עבור אישה להוריד מכנסיים במרחב זה מאוד פגיע וחשוף, בטח בזמן שאת יכולה לחוות הטרדה בכל מקום וזמן. זה מפחיד ויכול לגרור סיטואציות לא נעימות. לכן זה פעמים רבות מלווה בחברה שמגיעה לשמור - היא כאילו מסתירה, אבל היא בעצם שומרת עלייך שלא תחווי הטרדה. גברים לא מרגישים ככה".
נראה שאת לא מותחת ביקורת על גברים, אלא מבקשת להציג את הצד הנשי של אותו המטבע.
"אני חושבת שלראות גבר משתין בציבור זה משהו שאפשר להיתקל בו לפחות פעם ביום. לפעמיים אפילו תראי חלק מאיבר המין שלו, תגידי 'איכסה' ותמשיכי ביום שלך. אם אנשים יראו אישה יורדת לסקווט ועושה פיפי הם יזדעזעו, אבל אם גבר עושה את זה, זה נורמלי. אני רק רוצה לומר - גם אנחנו עושות את זה, וזה נורמלי".
היו גם גברים ששלחו סיפורים?
"גברים פנו אליי עם סיפורי קקי, שזה מצחיק כי כשגבר צריך לעשות קקי במרחב הציבורי, הוא בעצם נמצא בסיטואציה כמו של אישה - חשוף, פגיע, מכופף. בעיקר הרבה היו בשוק מהסיפורים, הם לא הכירו את המורכבות, לא הבינו את הפגיעות שקיימת ברגע הזה".
12 צפייה בגלריה
"היה לי חשוב שכל סיפור יהיה שונה מהשני, גם באופי וגם במיקום". "סיפורי פיפי"
(צילום: רותם קודיש)
עבודת האוצרות של קודיש לפרויקט לא הייתה פשוטה. היה לה חשוב שכל סיפור יהיה שונה מהשני, גם באופי וגם במיקום, והקפידה על טווח גילים רחב - מגיל 16 ועד 70. "גם עניין ויזואלי הדריך אותי", היא מסבירה, "שיהיה לי כיף ומעניין לאייר את זה, שהעולם יהיה מספיק מאובחן וברור. היו למשל סקיצות שהתחלתי אבל נאלצתי לגנוז".
כמו מה?
"היה סיפור אחד על מישהי בהיריון שהייתה תקועה בפקק המון זמן והייתה חייבת לעשות פיפי. הגיע רגע שהיא כבר לא יכלה להתאפק, פתחה את הדלת והשתינה ככה על הכביש. אנשים התסכלו עליה בהלם ובגועל, והיא חזרה לרכב מובכת ומושפלת. זה סיפור טוב, אבל משהו באיור של הפקק עם המון אנשים לא עבד כמו שרציתי".
בחרת לרכז כל סיפור בספר נפרד, שמקופל בצורת אקורדיון. למה בעצם?
"הרעיון לעשות חמישה ספרונים נפרדים לא הגיע אליי מיד. חשבתי המון על איך אני מעבירה את זה נכון. הדבר הראשון שחשבתי עליו באמת היה ליצור אסופה, כשכל סיפור יהיה בעצם פרק נפרד. אבל אז אמרתי לעצמי 'רגע, אולי זאת לא הדרך הנכונה'. רציתי להעניק לכל סיפור את המקום שלו. יש משהו בפורמט הרגיל של דפדוף שעוצר את הרצף שרציתי לייצר. היה לי חשוב להעניק תחושה של משהו ארוך, של תנועה, כמו המסע שאישה צריכה לעבור עד שהיא עושה פיפי, והאקורדיון יכול להיפתח ולהראות את כל הדרך שהיא עוברת בפריים אחד".
12 צפייה בגלריה
"היה לי חשוב להעניק תחושה של תנועה, כמו המסע שאישה צריכה לעבור עד שהיא עושה פיפי". "סיפורי פיפי"
(צילום: רותם קודיש)
"רוב התגובות נלהבות, אנשים צוחקים, מעלים זיכרונות ומשתפים אותי בסיפורים שקרו להם", מספרת קודיש על הפידבקים שהיא מקבלת. אך כמו שקורה כאשר נוגעים בנושא קצת לא מדובר, קצת רגיש או מורכב, התגובות חלוקות, ויש גם זלזול או רתיעה. "יש גם אנשים שלא מבינים למה בחרתי לעסוק בנושא הזה. הם שואלים אותי 'מכל הנושאים בעולם בחרת דווקא את זה?', יש גם את אלו שנרתעים ולא רוצים להעמיק או לקרוא את הסיפורים".
יש לך דוגמה אחת שאת זוכרת במיוחד?
"פעם אחת השתתפתי בשבוע הקומיקס בנחלת בנימין. הצגתי שם את 'סיפורי פיפי', ובהתחלה נמשכו הרבה אנשים לדוכן כי הוא מאוד צבעוני. אני זוכרת שהגיעה ילדה שרצתה לקנות ספר, ואז אמא שלה פתחה אותו, הסתכלה ואמרה לה 'זה לא בשבילנו', ולקחה אותה משם".
"כשהתחלתי לקעקע ההורים שאלו, 'מה, עכשיו נמצא אותה בתחנה המרכזית?'"
קודיש גדלה ביישוב מיתר שבדרום, ודי מהר הבינה שהיא רוצה לעזוב את הבית ברגע שיתאפשר. "זה מקום שמרני. יש דברים מאוד ברורים שצריך לעשות, ומי שלא עושה אותם, נחשב חריג", היא מספרת. ואכן, מיד עם סיום השירות הצבאי ולאחר שנת קצונה, היא טסה לטיול במזרח, שם גם הכירה את בן זוגה הנוכחי שאיתו היא מתגוררת כיום ברמת גן.
"היה לי מאוד קשה להביא את עצמי לידי ביטוי במיתר. הרגשתי שאני לא מוצאת את המקום שלי. למשל כשרק התחלתי לצייר, החלפתי את כל התמונות בפייסבוק לאיורים שלי. מיד פנו לאמא שלי ושאלו אותה 'מה, הבת שלך השתגעה? מה זה כל הציורים האלה?'. בגלל זה מהר מאוד מצאתי את עצמי בתל אביב, אחרי שחזרתי מהטיול".
נשמע שהיה לך ברור מגיל צעיר שתבחרי באמנות כמקצוע. איך ההורים קיבלו את זה?
"זה היה קצת קשה בהתחלה, כי אני מגיעה ממשפחה של רופאים ומהנדסים. פתאום אני באה ביציאה של 'אני רוצה להתעסק באמנות'. זה גרר הרבה ביקורת וסטיגמות, בעיקר על זה שלא ארוויח כסף. גם כשהתחלתי לקעקע, הם שאלו את עצמם 'מה, עכשיו נמצא אותה בתחנה המרכזית?', אבל בסוף הם הבינו שזה לא הולך לשם. כיום הם תומכים בי ובאמנות שלי לגמרי".
כיום, אחרי שיצאה מחממת הלימודים, בבעלות קודיש עסק קטן, שבמסגרתו היא עוסקת כעצמאית בכל הדברים שהיא אוהבת. "אני אומנם עובדת בהרבה תחומים, אבל הכול קשור לאיור ובעיקר להעביר סיפור דרך האיור. גם הקעקועים, בסופו של דבר אני מקעקעת את האיורים שאני עושה".
את הבחירה להעביר מסרים, לספר סיפור ולגעת בנושאים מורכבים ולא מדוברים דרך האיור, מסבירה קודיש כ"דרך התמודדות, כזו שמאפשרת להעביר תוכן בצורה נעימה יותר". בפרויקטים השונים שעשתה לפני "סיפורי פיפי", נגעה בנושאים כמו מציצנות, יחסים, דאגה כלכלית, אלימות וגזענות. אחד מהם הוא קומיקס בשם "10 דרכים לגרום לחרדה שלך לגדול" - ספרון מיניאטורי שהוציאה, ושבו איורים שונים של בחורה שמתמודדת עם החיים במצבים שונים.
12 צפייה בגלריה
הגיעה ילדה שרצתה לקנות ספר ואז אמא שלה פתחה אותו, הסתכלה ואמרה לה 'זה לא בשבילנו'". "סיפורי פיפי"
(צילום: רותם קודיש)
"אני חושבת שאין מי שלא מתמודד עם חרדה בעולם, במיוחד במדינה שלנו. כל מה שקורה עכשיו מעורר המון דאגה, אז הרגשתי צורך להגיב לזה", היא מספרת. הפרויקט הזה יצא בערך לפני שנה, כשהרגשתי שהחרדה הפכה גבוהה מתמיד, עם כל החוקים שמנסים לקדם שפוגעים בזכויות האישה. האיור שבו מעורר רגש חיובי כי הוא נראה ילדותי, אבל הוא טומן בחובו נושא טעון. הקונטרסט הזה מאפשר לדבר על נושאים לא מדוברים מספיק, או רגישים".
12 צפייה בגלריה
"כל מה שקורה עכשיו מעורר המון דאגה, הרגשתי צורך להגיב לזה". "10 דרכים לגרום לחרדה שלך לגדול"
(צילום: רותם קודיש)
חרדה זה דבר שנוכח בחיים שלך?
"בטח. זה גם נושא מאוד מדובר במעגל האנשים שסביבי. זה הפך להיות משהו רגיל. ניסיתי להגחיך את זה מעט, לעשות משהו שנראה מטופש, אבל הוא גם כואב ונכון. מין גישה כזו של 'בואו נעשה מסיבת חרדה גדולה ונמשיך עם היום שלנו'. בחרתי להוציא את זה כספר קטנטן כי רציתי שזה יהיה כמו פק"ל כיס, תהילים קטן, משהו שתמיד נמצא איתך".
גם מציצנות כאמור היא נושא שמעסיק את קודיש - כאמנית ודיירת כאחד. את הקומיקס "דירה ששווה להכיר" היא יצרה על בסיס הצצה לדירה סמוכה לבית שבו גרה בזמנו עם בן זוגה. "זאת הייתה תקופה שלמה שבה היינו מציצים לזוג שכנים שלנו, שמתוך הדירה שלהם תמיד היה אור ורוד מושך כזה", היא נזכרת. "כל הזמן ראינו שם המון אנשים עירומים, והתחלנו להריץ מחשבות על מה בדיוק קורה שם. בהתחלה ראינו גבר ואישה, אבל אחרי זה ראינו שני גברים. יום אחד הם עשו מסיבה ואמרתי לבן הזוג שלי 'אני הולכת אליהם עכשיו', אבל הוא לא היה בעניין. הם היו חוגגים כמעט כל ערב. היינו מזמינים חברים הביתה וצופים יחד במופע, מזמינים פיצה ובירות, ופשוט מסתכלים. אני לא מתנצלת על זה, אם אני רואה את זה מהבית שלי אז מותר לי".
12 צפייה בגלריה
"כל הזמן ראינו שם המון אנשים עירומים, והתחלנו להריץ מחשבות על מה בדיוק קורה שם". "דירה ששווה להכיר"
(צילום: רותם קודיש)
בין שלל הנושאים שעסקה בהם, קודיש מצאה את עצמה מאיירת ספרון קומיקס בנושא לא צפוי - השואה. ב"אושוויץ עם היפות שלי", היא מתארת את הדיסוננס המורכב שמתרחש במסע לפולין, כשחבורת מתבגרים בתיכון נשלחת למדינה זרה כדי לחוות שיעור משמעותי - ונאלצים במקביל להתמודד גם עם הדרמה ושטף ההורמונים שנלווה לתקופה. "רציתי לתאר את החוויה שלי במסגרת המסע לפולין, שגם זה נושא לא מדובר מספיק. זה היה בגיל כזה שלא עניין אותי ואת החברות שלי הרבה מלבד למשוך את תשומת ליבם של הבנים ואיך לגנוב אלכוהול בערב. אני זוכרת שחברה שלי שכבה עם אחד הבנים, והיה הרבה עיסוק סביב זה. להסתכל על כל זה היום, ולהבין שזה התרחש באחד המקומות הקשים בהיסטוריה האנושית - זה מצמרר. הייתי במחנה השמדה וכל מה שחשבתי עליו הוא 'למה הוא מחבק אותה ולא אותי'... בדיעבד, אני לא חושבת שזה גיל מתאים לצאת למסע כזה. הייתי יכולה להעריך את כל זה בצורה שונה אם הייתי עוברת את זה בגיל מאוחר יותר".
12 צפייה בגלריה
"הייתי במחנה השמדה וכל מה שחשבתי עליו הוא 'למה הוא מחבק אותה ולא אותי". "אושוויץ עם היפות שלי"
(צילום: רותם קודיש)
"אם אישה אומרת משהו בצורה ביקורתית זה נשמע לעוס או לוחמני. האיור מאפשר להעביר את אותו המסר בדרך קלה יותר"
קשה להתעלם מפופולריותו הגואה של האיור בשנים האחרונות. מז'אנר צדדי בעולם האמנות הישראלי, כנראה לא מוערך מספיק, כיום אפשר לראות איורים במקומות רבים - מקשטים כתבות ומאמרים, נמצאים על קירות העיר, מקבלים מדור משלהם, ובעיקר באים לידי ביטוי בהפגנות של החודשים האחרונים במדינה. "זאת פעם ראשונה מאז שהתחלתי לאייר שאני מרגישה שיש ממש כוח לאמנות ויזואלית", אומרת קודיש. "במצב הפוליטי במדינה, קל יותר להעביר מסר פוליטי דרך איור מאשר למסור אותו בסיסמאות".
בשונה מהעבר, אז עולם הקומיקס נשלט על ידי גברים, יוצרים וגיבורים כאחד ("סופרמן", "באטמן", "ליגת הצדק", ועוד), הקומיקס והאיור הנשי חווה פריחה בתקופה האחרונה, עם שמות כמו שקד בשן, שעוסקת בקומיקס שלה ביחסים, גוף ומיניות בדגש על החוויה הנשית, או דנה ברלב, שהקימה לאחרונה עיתון קומיקס המאגד איורים וקריקטורות בנושא המחאה.
"אנחנו חיים בתקופה שבה נשים יותר משמיעות את הקול שלהן ורוצות לספר על החוויה הסובייקטיבית שלהן", מסבירה קודיש. "אני חושבת שזה גם מגיע מתוך העובדה שהיום אם אישה אומרת משהו בצורה ביקורתית אז זה נשמע לעוס או לוחמני. נהיה יותר קשה להקשיב לזה. האיור מאפשר להעביר את אותו המסר בדרך אחרת, נעימה יותר. אם הייתי אומרת לך את הדברים שאיירתי במדריך '10 דרכים לגרום לחרדה שלך לגדול' - היית מגלגלת עיניים ומרגישה ששמעת את זה כבר אלפי פעמים. אבל כשאני מראה את זה דרך קומיקס, קצת מגוחך, קצת ילדותי, אפשר להקשיב".
12 צפייה בגלריה
"אני מגיעה ממשפחה של רופאים ומהנדסים. פתאום אני באה ביציאה של 'אני רוצה להתעסק באמנות'". רותם קודיש
(צילום: יובל חן)
את מרגישה שיש פירגון בין היוצרות שפועלות כיום בתחום?
"מאוד. בין מאיירים באופן כללי, אבל במיוחד בין מאיירות. את שקד ודנה למשל הכרתי בירידים שהשתתפנו בהן. התחלנו לדבר וככה הכרנו. מהר מאוד הבנו שאנחנו מדברות על אותם הדברים. אני יודעת שאם אצטרך להתייעץ על משהו אוכל לפנות אליהן, ואני רוצה לחשוב שגם ההפך".
ומה לגבי פרויקטים עתידיים?
"אני מאוד רוצה להגיב למצב שקורה כרגע, אני עדיין חושבת איך. יש לאיור כוח גדול, בעיקר בעולם הדיגיטלי ובמצב המדיני שאנו נמצאים בו, אבל אני צריכה למצוא את הדרך המתאימה. אני לא רוצה לדבר על זה באופן שטחי, אלא לספר סיפור שמתרחש בתוך הטירוף הזה".
