כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני רוצה לנצח, ויש הרבה דרכים לנצח. זה שאני מקבל תפקידים ראשיים זה לנצח את הסטטיסטיקה. הוכחתי לעצמי ולסביבה המקצועית שלי שיש לי יכולת לקחת תפקיד ראשי. סטטיסטית, זו תקרת זכוכית. כמה שחקנים נפלטים מבתי ספר למשחק בשנה? משהו כמו אלף. וכמה מאלה שנשארים עובדים במקצוע, מגשימים את החלום שלהם, מגשימים את ההוויה הזו של להיות שחקן, לקחת תפקיד, לעבוד על תפקיד, שיאהבו אותם - ומתפרנסים מזה? אז טפו־טפו־טפו.
לי תמיד היה בראש לעבוד. המודעות העצמית שלי מאוד גבוהה, אני מאוד ביקורתי כלפי עצמי, זו תכונה חשובה במקצוע הזה, אתה לא יכול להשלות את עצמך כי יראו את זה. במיוחד על המסך, במיוחד בקלוז־אפ, כש"יושבים" על העיניים שלך. אתה חייב להיות אמיתי וישר עם מה שאתה עושה. לאט־לאט למדתי שמה שאני עושה אמיתי ונכון ומביא איתו אנושיות ופצע וכאב וחולשה. עד סיום הלימודים בבית הספר למשחק לא הייתה לי סוכנת, לא ידעתי מה זה. אני לא טוב בהתפזרויות של אנרגיות. בחיים זה בעייתי, כי אתה צריך להיות בפיזור אנרגיות, שחקנים היום עושים כסף מהצד בעוד דברים, ולפעמים זה יכול להיות לי לרועץ. אני חייב דבר אחד להיות בו.
אז אתה לא עושה כסף מהאינסטגרם?
הייתי רוצה. אולי אני יכול. יש לי עוקבים, זה כבר משהו, לא? זו התחלה. אבל אין לי וי כחול (צוחק).
ומה היית מוכר?
הייתי כמו ג. יפית. מוכר אמינות, מייצר אמינות, בודק ומציג את המחיר המשתלם של שלל מוצרים.
מחומרי ניקוי ועד מעיל לשלג.
ומזרן אורתופדי. אבל זה לא קורה.
"'פאודה' הציפה רגעים מהשירות הקרבי, החזירה אותי לאיזשהו מקום פוסט–טראומטי. גם אלי, הדמות שלי, היה עם פוסט–טראומה. כשאתה מגיע לתפקיד אתה נותן דרור לרגשות מודחקים. טיפול בחינם. וגם ב'פאודה' הדחקנו דברים, גם שם. כי בלי מנגנון ההדחקה קשה להיות לוחם, וגם קצת קשה להיות בן אדם"
אתה לא שחקן שעובד ב"להיות סלב".
לא, למרות שיש איזה רצון ושאיפה של הסביבה שאעבוד בזה. אבל אני סומך על האינטואיציה שלי. המושג הזה, "סלב", הוא מצחיקי כזה. אחיינית שלי שאלה פעם, "דוד יעקב, אתה סלב?", היינו בבאולינג ובאו אליי והצטלמו איתי, בשבילה זה סלב. או שראו אותי בגיא פינס. זה מונח שאנשים אומרים עליך, זה טייטל. סלב, זה יכול להתלבש על מישהו שהוא לא שחקן, שהוא ספורטאי, שהוא יוצא ריאליטי, שהוא שף. אני שחקן. שחקן מפורסם. זה נחמד, זה נעים, אנשים באים בטוב, נותנים אהבה. גיליתי שעדיף להיות נחמד, זה חוסך הרבה אנרגיות. כלומר אם מישהו בא ומבקש תמונה אתה מחליף איתו מילה, עושה תמונה, שניכם יוצאים מחויכים. פתאום אני מוצא את עצמי במקומות שכילד שגדל בפנימייה אני מתפעל מזה, מתלהב, שום דבר לא מובן לי מאליו. אני זוכר את פסטיבל קאן, שאליו הגעתי עם הסרט "את לי לילה". זו הייתה הפעם הראשונה שאני יוצא לפסטיבל, לובש טוקסידו ומגיע לאולם מלא מפה לפה בסוף הסרט נדלק עליך פנס ואתה עומד וכולם עומדים ומוחאים לך כפיים במשך עשר דקות ארוכות. והלב מתפוצץ, אתה לא יודע להכיל את הדבר הזה. אלה הניצחונות שאני אוהב, ניצחונות של דרך, טיפסת וטיפסת והצלחת לשים דגל. אלה ניצחונות. יש שיח כל הזמן עם הילד שהייתי. כל הזמן.
באחד הפאנלים שהייתי בהם שאלו אותי מה עשו לי הפרסום והחשיפה. חשבתי על זה רגע, ועניתי שזה גרם לי להבין שלא השתניתי ונשארתי אותו אדם, לטוב ולרע, אני מאמין שיותר לטוב. יש לי אותה גישה לאנשים מוכרים או לא, בעלי שם או "אחד העם". הכבוד שלי נשאר במקומו. לפעמים אני חושב שעדיף שיהיה בי סוג כזה של אטיטיוד, או פאסון, ריחוק כזה של איש חשוב - אבל אני לא מסוגל. אני לא שקרן טוב בחיים, קל לי יותר לשחק משהו מאשר לפגוש אותו במציאות.
ב"יותר ממה שמגיע לי" אני משחק את שמעון הרב. המפגש עם הדת, המסורת והתורה אינו זר לי. החברים שלי ואני קוראים פרשת השבוע. כל מפגש כזה מעלה את רמת הרוח שלי והופך אותי לאדם יותר ערכי. לצערי לאחרונה זה דעך, ועם זה גם קצת הרוח שלי. יש הבדל בין סוגיות פוליטיות לבין הכוח של התורה, החוכמה הטמונה בה, בעולם הרוח הכל כך עמוק. החוכמה היהודית הכל כך עמוקה שהיא מעניקה לנו. לקראת התפקיד של שמעון בסרט נפגשתי עם איתי, רב חב״דניק, היינו נפגשים בין חצות לארבע בבוקר. ככה היה לו נוח והשקט עזר לנו להעמיק. המפגשים איתו פתחו לי צוהר לעולם החב"די, מקום שלא נותן הנחות. ישנן סוגיות שונות שבהן היה לי חוסר הבנה ולפעמים לא כל כך הסכמתי, אבל בעיקר מה ששאבתי מאיתי זו האמת האמונית שלו ‑ הדרך שבה הוא מחייך לתורה והכוח שזה נותן לו. שאבתי ממנו גם את שפת הגוף, הכבוד שהוא מעניק לדברים, המשקל שהוא נותן להם. יש תרי"ג מצוות שכרגע, בעולם שאנחנו חיים, אנחנו לא יכולים לקיים. אחת מהן היא איך מודדים את מצוות אהבת השם, "ואהבת את ה’ אלוהיך". האיש המאמין צריך כוח גדול בשביל שזה יקרה.
דווקא אנשים שמצליחים כן חוזרים הביתה ורוצים לחזור לאיזה בן אדם, או מקהים את החושים שלהם בכל מיני דברים. אני נע שם, בין ההצלחה שגורמת לי להיות אדם טוב יותר לבין שאני שלילי עם עצמי, לא מקבל את עצמי, לא עושה טוב לעצמי. מקהה חושים, נאטם.
אם תשאלי מישהו אחר הוא יגיד לך שאני מצליח. להגיד לך שאני מצליח? אני לא חושב שאני מתאים לפרצוף הזה של הצלחה. אם תשאלי מישהו אחר הוא יגיד, "הוא מאוד מוצלח", "מאוד הצליח", אבל אתה צריך לשאול את עצמך במה אתה רוצה להצליח. בַּמִּקצועי כן הצלחתי אבל בדברים אחרים לא הצלחתי: במשפחה, בזוגיות, ילדים. אולי זה לא חוסר הצלחה, אבל זה לא קרה.
"גדלתי בפנימייה מגיל שלוש ועד הצבא. זה היה הבית שלי, זו הילדות שלי, זה מה שהכרתי. בילדות כזו לומדים לדעת להסתדר, לשרוד. חברות הופכת להיות ערך עליון, אתה מוצא איך לבלוט, למצוא את המקום שלך. אני שרדתי בכל מיני דרכים"
אני בתקופה רגישה, ישר מוצף. לא יודע למה. אני בתקופת קונפליקט עם עצמי, אם אני בן אדם טוב או לא. אני לא מנותק. זה יכול להיות תפקיד מעניין, להתנתק. זה יקל עליי ממש. אבל בכל זאת, צריכה להיות שם מורכבות. למה הוא מנותק? איפה הוא מתקשה? מה נוגע בו? אני לא חושב שיש דבר כזה בן אדם מנותק, אלא אם הוא צמח.
באיזשהו מקום נמאס לי להתרכז בעצמי. זה שלב בחיים שהופך אותך, כך אני מניח כי אני לא יודע, לבן אדם אחר. יש לי הרבה אחיינים, אני עובד עם ילדים, ואני חושב שיש בזה משהו שאני רוצה לחוות. רציתי, אבל זה לא קרה עדיין. אולי עשיתי משהו לא נכון. העובדה היא שזה לא קרה. צריך לזקק רצון וללכת אחריו, אבל אתה לא עושה ילד לבד, צריך בת זוג, או כל מיני אפשרויות אחרות שיש היום. אני לא בזוגיות היום. אני מאוד מקווה שמפת הכוכבים שלי, או הקארמה וההשגחה שלי, יברכו אותי בלהיות אבא.
ככל שאתה חווה יותר הצלחות אתה יותר מאמין בעצמך ומציב לעצמך יעדים. זה מתחיל מדברים כל כך קטנים, גולות, כדורגל, עלייה לבמה ומחיאות כפיים, מכות שניצחת. כל מיני חוויות קטנות שמתגבשות לזהות שלך. גדלתי בפנימייה מגיל שלוש ועד הצבא. זה היה הבית שלי, זו הילדות שלי, זה מה שהכרתי. הרגשתי שם מצליחן, דאגו להראות לי את זה. בילדות כזו לומדים לדעת להסתדר, לשרוד. חברות הופכת להיות ערך עליון, אתה מוצא איך לבלוט, למצוא את המקום שלך. אני שרדתי בכל מיני דרכים. הייתי טוב במה שעשיתי. הייתי ילד יפה ומוצלח, הרגשתי באיזו סוג של פריבילגיה מול ילדים אחרים, הוסללתי להצלחה על ידי המערכת שהייתה שם, אמהות ומדריכים, הפכו אותי להיות מנהיג ולקחתי את זה. הייתי מנהיג במקום שלי, וגם בתוך ערד. הפכתי לקפטן קבוצת הכדורגל של ערד ובקבוצת התיאטרון בערד. אחר כך התגייסתי לשייטת ומשם לדובדבן. זה אוסף של הרבה דברים. אני עדיין עובד עם הילדים בפנימייה, עוזר להם, נמצא איתם, מייעץ, אני מאוד בעולם הזה של ילדים בהשמה חוץ־ביתית. הבאתי את "פאודה" לשם לא מזמן, חגגנו לילדים בר־מצווה.
ובכל זאת, כילד בפנימייה אין השוואה לילדים אחרים, שחיים עם ההורים?
יש הרבה כאב, אבל הייתה לי ילדות מאושרת ועשירה. היו ילדים בערד שרצו לבוא לכפר, היינו ילדי חופש כאלה. כל אחד והסרטים שלו, הבכי והעצב והקורבנות ומה שנלווה לזה. הייתה קורבנות, אבל שם מתפתח גם החוסן שלך, אתה מבין שאין זמן לזה, שלא יספְּרו אותך ברכבת החיים, שאתה חייב להיות חזק מול הדבר הזה. הייתי ילד מבוגר, שתקן, לא דיברתי הרבה, מאוד מופנם, עצור. קברתי רגשות. זה התפוצץ בבית הספר למשחק, שם לא הייתה לי ברירה אלא להיפגש עם הסיפורים הקשים של עצמי, לשים אותם על השולחן, להרשות לעצמי להיות חלש. משחק זה פסיכותרפיה, בשבילי להיות שחקן זה טיפול.
המשחק מפגיש אותי בצורה קוסמית עם כל מיני אירועים בחיים שלי. "פאודה" הציפה רגעים מהשירות הקרבי, החזירה אותי לאיזשהו מקום פוסט־טראומטי. גם אלי, הדמות שלי, היה עם פוסט־טראומה. כשאתה מגיע לתפקיד אתה נותן דרור לרגשות מודחקים. טיפול בחינם. וגם ב”פאודה” הדחקנו דברים, גם שם. כי בלי מנגנון ההדחקה קשה להיות לוחם, גם קצת קשה להיות בן אדם בלי הדחקה. ההמצאה הזו לא סתם קיימת. אלוהים המציא משהו שיאפשר לנו לחיות.
הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים מקלקל אותנו כעם ישראל, כמדינת ישראל. כאדם בוגר יש לי פרספקטיבה אחרת על השירות. בצבא אתה לא כל כך חכם, אתה מבצע. כשאתה מתבגר אתה רואה דברים אחרת, חושב אחרת, חושב על כל המצב הזה, שהוא אבסורד, זה מצב שמקלקל אותנו כחברה. אנחנו נשרטים מהסכסוך, סולם הערכים שלנו נפגע, אנחנו אמורים להיות אור לגויים ויש פה חושך שהוא קשה ולא טוב לנו. מה שקורה כרגע לא בריא לנו, בלשון המעטה.
אין לי איזו דעה מקורית על מצבנו. אני מרגיש שיש פילוג, קרע, שסע. אני גם מקווה שאנחנו רוצים לתקן אותו, בלי קשר לדעה הפוליטית שלי כרגע אם צריך לעשות שינויים בבית המשפט או רפורמות כאלה ואחרות, שאני חושב שרוב חברי הכנסת חושבים שצריך לעשות - יש את הדרך. זו תמיד הדרך. איך נעשים דברים, איך אנחנו משתפרים, ריבוי הדעות פה נהיה מטורף וקשה לרצות את כולם, ומצד שני צריך לכבד את הדמוקרטיה ואת מי שנבחר כרגע.
אתה מפגין?
אני הולך להפגנות של זכויות אדם, לא להפגנות פוליטיות, לא כרגע. לא הייתי בהפגנה.
אבל החלשת בית המשפט ובג"ץ תפגע בזכויות אדם.
מדברים על חורבן בית, אבל קצת אולי מגזימים. כן צריך לעשות רפורמה, אבל מתונה יותר, בהקשבה, לא בהצעה המקורית. צריך לעשות שם שיפורים וזה בסדר, צריך להיות פה שינוי אבל שוב, בדרכים מקובלות, בהבנה ובהידברות. צריכה להיות עצמאות לבית המשפט, ומצד שני עצמאות לבית הנבחרים.
גם אם זו ממשלה שאין בה נשים, שיש בה מעט ליברלים?
הליכוד זו מפלגה ליברלית, ככה חרתו על דגלם. בשני הצדדים יש קיצוניים. צריך למצוא את עמק השווה ומעל לכל, צריך לראות מה טוב לתושבי מדינת ישראל, מה ייטיב איתם, מה יגרום לנו להיות מאושרים במקום שאנחנו נמצאים בו. זה מתחיל מביטחון אישי ברחובות, זה יוקר מחיה, זה מה שמעניין אותנו ביומיום, הכרה בנשים, הכרה בקהילה הגאה. הכרה שתאפשר לחברה להתקיים. אני מרגיש שיש לנו, הישראלים, כל כך הרבה אהבה למדינה, אנחנו כל כך אוהבים את הארץ הזו, זה היה מפריע לי אם לא היו הפגנות, אם לא היה אכפת לאנשים. אנחנו לא אדישים ואני שמח על זה שאנחנו לא אדישים ואומרים את דעתנו. צריכה להיות הידברות. אני אופטימי, למרות שבסופה של המחשבה שלי שהיא מורכבת ומתגלגלת, אולי תהיה פה מלחמה שתטרוף את הקלפים, מלחמה חיצונית.
הדמות שאני משחק בסרט ״ולריה מתחתנת״ זה צבע שלא יוצא לשחק. זה מישהו שקנה כלה מאוקראינה, זה משהו שסולדים ממנו. ואני רגיל לשחק דמויות שאוהבים, שמתאהבים, מישהו סקסי. ופה הייתה בחירה של משהו לא סקסי, גבר שנתפס כחלש, שאת סולדת ממנו. הוא נמצא בחברה תחרותית והוא מצא לו את המקום שבו הוא מקבל משמעות. אנשים רוצים כבוד, שיקשיבו להם. זה מה שבן אדם רוצה.
ואיפה אתה ממקם את עצמך על הציר שבקצהו האחד המאצ׳ו החזק ובצד השני גבר חלש, שורד?
אני בדיוק שני הקצוות האלה. גם וגם. ונקודת החיבור לדמות היא, שהוא אוהב את אשתו. הוא פועל מתוך אהבה. ובתוך אהבה יש מגוון צבעים, מגוון אפשרויות.
אבל יש פה עסקה - אישה אוקראינית שמתחתנת עם ישראלי כדי להינצל מהמקום שממנו הגיעה.
אבל הייתה לה גם את האפשרות לחזור! בחיים עצמם, רוב המקרים שבהם מישהו קונה כלה מאוקראינה לא מצליחים. היא חוזרת, זה מתפרק. רק אחוז קטן מצליח. חקרתי, נכנסתי לאתרים של כלות מאוקראינה.
גבר קונה כלה באוקראינה. חוסר השוויון מאוד בולט.
יש פה סוג של בורות וחוסר מודרניזציה, יש פה פטריארכיה ופרימיטיביות מחשבתית. דברים שקשה לי איתם. זה לא אני. זה רחוק ממני.
למדתי לא לשפוט אנשים אלא להבין מאיפה מגיע הפצע שלהם. זה הפך אותי לשחקן יותר מגוון, האפשרות להתבונן ולא ישר לשרוף. אני חומל ולא שופט. זו מעלה, יש בזה משהו מאוד יהודי. אני מאמין באלוהים, יש לי איזו אמונה בתגמול ועונש, קארמה במילים אחרות. אני מאמין שיש כוח שהוא מעליי כי אחרת משהו לא מסתדר לי. וגם לא הוכח לי אחרת.
בשנה ג' בבית הספר למשחק הבנתי משהו קטן־גדול. בכל שנה מתקיימות בבית הספר תחרויות מונולוגים שאתה עומד מול כל ביה״ס לבד, נותן מונולוג ומקבל מלגה. אני נכשלתי, תחרות אחרי תחרות. ואז ישבתי עם עצמי, הסתכלתי על כל תחרות וחשבתי על דבר פשוט שמשנה את הכל: עצם זה שאתה נכנס לבמה וכל העיניים עליך והפוקוס עליך לפחות בשלוש השניות הראשונות, המחשבה וההבנה הזו שמפה והלאה אתה יכול לשלוט בקהל ולא הוא בך. זה מצריך הרבה טכניקה, אבל ההבנה שאתה שולט בקהל וצריך למשוך אותו אליך שינתה לי את הכל. עמדתי לא במרכז הבמה אלא בצידה השמאלי. עצם העמידה הזו שם גרמה לקהל אוטומטית לזוז קצת עם הראש, ואני בלי להתאמץ שיחקתי באנרגיות שיש ביני לקהל. הדבר הקטן גדול הזה הולך איתי גם היום, ההבנה שהמצלמה, העיניים עלי, שאני צריך להביא את הקהל אלי.
מה משמח אותי? המשפחה שלי עושה לי טוב, המפגש עם האחיינים שלי, החיבוק שאני מקבל מהאחיות שלי. שם יש לי את המקום הכי חם שאני צריך והכי אמיתי.
פורסם לראשונה: 07:50, 24.02.23
