ב-13 בנובמבר 1957 הלך לעולמו נשיא צ'כוסלובקיה, אנטונין זפוטוצקי. לפרט המעציב הזה הייתה, מתברר, השלכה על חייו של אדם אחד שאת שמו, סביר להניח, לא שמעתם עד לרגע קריאת שורות אלה, אבל בזמן אמת הוא היה פופולרי כמעט ככוכב רוק. היה זה יאן מיקולשק, מרפא-סלב צ'כי שטיפל במיליוני אנשים באמצעות קריאת דגימות שתן ועשבי מרפא. זפוטוצקי היה אחד ממטופליו המרוצים, אך עם מות הנשיא, ששימש מעין תעודת ביטוח שלו, החלה דעיכתו של מיקלושק. העיתונות החלה לכנות אותו שרלטן והשלטונות הקומוניסטים עצרו אותו באשמת שחיתות. מיקולשק נשלח לכלא, שוחרר ב-1964, אבל לא שב לעסוק בריפוי. הוא מת בשנת 1973.
"שרלטן" – טריילר
"שרלטן" (Charlatan) הוא גם שם סרטה של הבמאית הפולנייה, אגניישקה הולנד, שמביא את סיפורו של המרפא. לזכותה ייאמר שהסרט לא מציג את גיבורו (בגילומו המרשים של השחקן הצ'כי איוון טרויאן) כדמות נשגבת החווה את רדיפת השלטונות משל הייתה גרסה מודרנית של הצלוב. פסל של ישו שלמרגלותיו אבנים חדות אומנם ממוקם בגינת ביתו, שגם שימשה כקליניקה, ומיקולשק אכן מרבה להתפלל אליו ולפצוע את ברכיו באמצעות האבנים - אך על פי הסרט זה נעשה כדי לכפר על נטייתו ההומוסקסואלית שתופסת מקום מרכזי בו.
ביקורות נוספות:
הדימוי הסמי-משיחי מועצם כאשר הסרט מתמקד במאות האנשים שמשתרכים בתור בכניסה למרפאה שלו, אוחזים בידיהם בקבוקונים שקופים, חלילה לא צבעוניים, ובהם נוזל הגוף הצהבהב. בלשכתו, המרפא הפלאי מנער קלות את הבקבוקון, בוחן את תכולתו מול האור, מזהה את סימני החולי ואז מורה לאסיסטנט הנאמן שלו לרשום את תערובת העשבים שתביא מזור. במקרים יוצאי דופן הוא אף מאבחן מחלה חשוכת מרפא. אף פעם לא גובה תשלום, תמיד מדייק, אף לא צל של חיוך נסוך על שפתיו הצרות.
"שרלטן" נע בין ההווה לעבר שבו אנו מתוודעים לנער מיקולשק (שאותו מגלם יוזף טרויאן, בנו של איוון), בנו של גנן רודן המגלה עניין בצמחי מרפא ואף נהפך לשולייה של כפרייה קשישה (ירוסלבה פוקורנה) המתמחה בקריאת ופענוח דגימות שתן וריפוי באמצעות עשבים. בזכות עבודתו לצידה והתבוננותו בה הוא מציל את רגלה של אחותו מקטיעה. חזרה להווה: במלחמת העולם השנייה מטפל מיקולשק בכמה בכירים נאצים, בהם מזכירו וסגנו של היטלר, מרטין בורמן - עובדה שהטילה עליו צל כבד. בסרט מופיעה סצנה שבה קצינים נאצים עורכים לו "בחינה", ובכן, בשתן, שבמהלכה הוא אף מצליח לזהות שאחד העצירים שלהם כבר אינו בין החיים.
סרטה של הולנד נע על שני צירים. האחד עוסק ברדיפתו של אדם רק משום שטיפל בדרכים לא קונבנציונליות, כאן גם עולה התמה הישועית שעל פיה מיקולשק רק רצה להטיב עם האנושות ושילם על כך בחירותו. הציר העלילתי השני, שהוא יותר ספקולטיבי, מתמקד בהיותו הומוסקסואל חבוי ובקשר המיני שהיה לו עם האסיסטנט שלו (יוראי לוי), שהיה נשוי והתגורר עם אשתו ואמו. באחת הסצנות היותר מטרידות בסרט, כאשר נודע למיקולשק שאשתו של עוזרו הרה, הוא אף רוקח מזימה זדונית שתמנע מעובדה זו להפריע לרומן הסודי ביניהם. התוכנית הזו, שסביר להניח מעולם לא נהגתה במציאות, אמורה להפוך את דמותו של הקורא-בשתן למורכבת יותר מכפי שביוגרפיה מסורתית הייתה מציגה (לכך אף נוספת סצנה מוקדמת שבה הוא, ראו הוזהרתם, מחסל חתלתולים בדרך אכזרית במיוחד).
הסרט אינו מתעכב על הדילמות האתיות שליוו את מיקולשק - למשל, סביב הטיפול בראשי המשטר הנאצי. אדרבא, נדמה כאילו דמותו חפה מכל מעורבות היסטורית או מוסרית. זה מה שהופך את חלקו האחרון של הסרט, שבו הוא ועוזרו עומדים למשפט באשמת (השווא) של גרימת מותם של שני בני אדם, לבעייתי כל כך - משום שהוא מציג אותו כמי שיעשה הכול כדי לשרוד. כיצד ההצגה הזו עומדת בקנה אחד עם האופן שבו הוא מוצג בחלקו הראשון של הסרט - מרפא שרק רוצה לגאול את בני האדם מסבלם? ואולי, הסרט לא מבהיר, הצעד שבו הוא נוקט קשור למערכת היחסים האסורה והבלתי ניתנת למימוש שבינו ובין האסיסטנט?
זוהי הפעם השנייה שבה הבמאית הולנד ("אירופה, אירופה", "באפלה") יוצרת סרט המבוסס על אירועים ודמויות מההיסטוריה של צ'כוסלובקיה. הפעם הקודמת הייתה מיני-סדרת הטלוויזיה הטובה, "הסנה הבוער" מ-2013, שהביאה את סיפורו של הסטודנט יאן פאלאך שהצית את עצמו במחאה על הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, שהביאה לקץ "האביב של פראג". צפיתי בסרט בעניין, בין היתר בזכות הופעתם הממגנטת של האב ובנו ממשפחת טרויאן שמעצבים באופן מדויק את דמותו החידתית של מיקולשק, שבעקבות הסרט חזרה ההתעניינות בו בצ'כיה. סרטה של הולנד מבקש לפענח אותה ובה בעת להותירה מעורפלת במידה הנדרשת.
"שרלטן", ייאמר עוד לזכותו, הוא מסוג הסרטים שבעקבותיהם אתה מוצא עצמך משוטט במרחבי הרשת כדי לקרוא על הדמות שבמרכזם, וגם כדי להעמיק בסגולותיהם הרפואיות של, ובכן, עץ אגוז הקיא וצמח טלף החמור. ויש עוד דבר, משפט שלא האמנתי שאכתוב אי פעם: צילומי דגימות השתן בגוון הענבר (הצלם הוא מרטין סטרבה) פשוט יפהפיים.
