"ריפאתי למישהו שתי פרות, ואז הוא הרג את הכלב שלי", מספרת אחת הדמויות בסרטו החדש של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילאן "על עשבים יבשים" (About Dry Grasses). "מדוע?", תוהה בן שיחו. "כי הוא אנושי", עונה לו הלה. נדמה שלא צריך הרבה יותר מזה כדי להיווכח ביכולתו המפעימה של ג'יילאן לדווח במשפט קצר אחד על הטבע האנושי. הוא, ממש כמו טולסטוי ודוסטוייבסקי, גדולי הספרות הרוסית של המאה ה-19, המספר הגדול של בני האדם. צפייה בסרטו החדש, כמו בקודמיו, היא לא רק חוויה מרטיטת-לב, אלא גם כזו שחדורה בתובנות חכמות ומאפשרת לנו את מה שמעט מאוד סרטים ויוצרים מעניקים לנו כיום: שילוב נדיר של אינטלקט ורגש. היכרות מעמיקה עם דמויות במלוא מורכבותן, שהולכות ומתפתחות לנגד עינינו.
"על עשבים יבשים" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
ג'יילאן הוא אמן של מה שנקרא "קולנוע איטי" – סרטים ארוכים שמבכרים את ההתבוננות הממושכת על פני דרמה, מאופיינים לא פעם בשוטים מתמשכים, וחותרים ליצירה של דיוקנאות אנושיים שנחשפים תוך כדי דינמיקה עם בני אדם, אך גם עם הנוף שעל הרקע שלו הם מעוצבים. הוא גדול במאי הקולנוע הפועלים כיום, ואחד המייצגים הבולטים של סרטי Art House, מושג שנולד בשנות ה-60 וביקש לחדד את ההבחנות בין קולנוע אירופאי-מודרניסטי וקולנוע הוליוודי. אף שהמושג קולנוע אמנותי נדמה היום ארכאי, ג'יילאן הוא ממשיכו של הקולנוע הזה (הסרטים האהובים עליו נמנים עם הקולנוע האירופאי המודרניסטי: "ל'אוונטורה" ו"ליקוי חמה" של אנטוניוני, "אנדריי רובלב" ו"מראה" של טרקובסקי, "הנידון למוות ברח" ו"בלתזאר" של ברסון, "פרסונה" ו"בושה" של ברגמן).
ביטוי להמשכיות המסורת הזו ניתן למצוא בסצנה שומטת-לסת בחלקו השני של הסרט (באורך של שלוש שעות ו-17 דקות, זהו סרטו הארוך ביותר של ג'יילאן), שהיא כה בלתי צפויה וחריגה סגנונית עד שאני זוכר את עצמי פולט "וואו" בצפייה הראשונה שלי בסרט. לא נחשוף, כמובן, אבל זוהי דרכו החכמה של ג'יילאן להתייחס לפער בין קולנוע ומציאות, דמות והשחקן שמגלם אותה, ריחוק רגשי מול מעורבות מוחלטת. הסצנה הזו אינה עוד גחמה רפלקסיבית המחווה לגודאר ומבקשת לעסוק בקולנוע עצמו, וגדולתה היא בכך שאנו שבים להיות מעורבים בסרט ובדמויותיו – כאילו כלום לא קרה – ברגע שהיא מסתיימת.
3 צפייה בגלריה
לא בעניין של קולנוע איטי? סבבה, המיניונים מחכים גם הם בבתי הקולנוע. מתוך "על עשבים יבשים"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
את גיבורו של "על עשבים יבשים" אנו פוגשים כנקודה קטנה בנוף מושלג. זהו סאמט (דניז סלילולו), מורה שמלמד בבית ספר בכפר נידח במזרח טורקיה, אליו הוא מגיע כחלק מחובה ממשלתית כדי לשמש כמורה לאמנות. בכפר הוא חולק דירה עם מורה נוסף, קינן (מוסאב אקיג'י). כבר בתחילת הסרט סאמט מוצג כאדם מתוסכל ומתנשא, שאינו סובל את הסביבה הקשה והמרוחקת שבה הוא נאלץ ללמד זו השנה הרביעית. בבית הספר, התלמידה האהובה עליו היא סווים בת ה-14 (אג'ה בג'י), שסאמט אינו נרתע מפלירטוטיה עמו ואף מניח עליה לשנייה את זרועו. מאוחר יותר, תקרית בבית הספר הקשורה בסווים תסבך אותו ואת קינן עם הרשויות הפדגוגיות.
במקביל, סאמט וקינן מתאהבים בנוראיי (מרווה דיזדאר, שזכתה אשתקד בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן) שהיא מורה בבית ספר בעיר סמוכה, במה שנדמה כמו גרסה טורקית של "ז'יל וג'ים", סרטו של פרנסואה טריפו מ-1962 שהציג את משולש האהבים המפורסם בתולדות הקולנוע. נוראיי מהלכת על רגל פרוסתטית, תוצאה של פציעת עבר קשה בפיגוע של המחתרת הכורדית – זוהי דרכו של ג'יילאן להחדיר אל סרטו את המימד הפוליטי, כמו גם באמצעות אזכורו של המיעוט האלווי בטורקיה – ובהדרגה הולכת נוכחותה ומערערת את שאננותו וריחוקו הרגשי של סאמט. לראשונה, כך נדמה, סאמט חווה קנאה. בדמותה של נוראיי הוא מזהה משהו שיגאל אותו מחוסר התוחלת והריקנות של חייו.
הסרט מבוסס על רשימותיו ויומניו של אקין אקסו, שדמותו שימשה השראה לזו של סאמט (גם הוא מורה שבמסגרת עבודתו חוייב לעבוד זמנית במזרח טורקיה). אקסו הוא גם תסריטאי-שותף של הסרט יחד עם ג'יילאן עצמו ואשתו, אברו, שחתומה עמו כתסריטאית מאז "שלושה קופים" (2008). כמו בסרטו הקודם, "עץ האגס הפראי" (2018), גם כאן הגיבור נדמה כאילו הוא נטמע בנוף וצומח ממנו (בסרט ההוא מדובר בסטודנט צעיר השב לכפרו ומתלבט לגבי המשך דרכו. גם שם, אגב, אחת האופציות שעומדות בפניו היא להיות מורה ולהישלח לאותו מחוז במזרח המדינה שאליו מגיע סאמט). סאמט עצמו מעיד, בקריינות נדירה לקראת סופו של הסרט, שבמקום בו הוא נמצא ישנן שתי עונות בלבד: חורף וקיץ. ללא עונות מעבר. מכאן מגיעים העשבים היבשים שבשמו של הסרט המהווים מטאפורה יפה כל כך למצבו הרגשי והתודעתי של סאמט, ולהכרה שהוא חווה במהלכו. זהו אחד המונולוגים היפים ביותר ששמעתי אי פעם בקולנוע, והוא משלב פיכחון, תשוקה, אהבה ואכזריות.
בשלושת סרטיו האחרונים של ג'יילאן (אלה כוללים גם את סרטו זוכה פרס דקל הזהב, "שנת חורף" מ-2014) ישנן סצנות ארוכות של דיאלוגים, וב"ארוכות" הכוונה היא לסצנות א-רו-כו-ת, כמחצית השעה ואפילו יותר. משהו שעלול להביא לנקודת שבירה גם את הסבלניים שבצופים. אבל זה בדיוק מה שמפעים בקולנוע של ג'יילאן. האופן שבו הוא מעניק לדיאלוג את המקום הראוי לו, ממש כמו בספרות האירופאית הגדולה שהוא נשען עליה. כאן מדובר בסצנה ממושכת של ארוחת ערב בין סאמט ונוראיי שבמהלכה היא מרסקת את החשיבות העצמית המופרזת שהוא מצוייד בה. ג'יילאן אינו נרתע מהגות פילוסופית המקבלת בהדרגה צורה של דו-קרב מילולי ואינטלקטואלי.
זוהי סצנה שבה השקפתו האקזיסטנציאליסטית המוצקה של סאמט מותקפת על ידי נוראיי. בעוד הוא רואה ריקנות סביבו, מחכה לרגע בו יסתיימו ארבע השנים שבהן הוא צריך ללמד במקום השומם – נוראיי תוהה מדוע הוא מסרב לקחת חלק בעולם, לקבל על עצמו אחריות, לפעול כנגד עוולות, לרצות לתקן. הוא תוהה האם כל אחד צריך להיות גיבור, והיא מאשימה אותו באנוכיות. זהו דיאלוג מרתק שעניינו מקומו של הפרט בהיסטוריה, פעולה מול פסיביות, אמונה אידיאולוגית מול בריחה.
"על עשבים יבשים" הוא עוד מסע מרתק של ג'יילאן עמוק אל נבכי הנפש האנושית, עוד יצירת מופת של הבמאי הכביר הזה, ועוד מסה עמוקה על אודות הסתירה הפנימית הקרויה אדם. ג'יילאן הוא ממשיך דרכם של הקולנוענים המודרניסטים הגדולים: אנטוניוני, ברגמן, טרקובסקי, אנגלופולוס, שכל סרט חדש שלהם, כמו אצל ג'יילאן, היה בבחינת אירוע קולנועי. כצפוי, זהו סרט בעל יופי ויזואלי עוצר-נשימה. לא רק הנופים המושלגים שהפכו להיות אחד מסימני ההיכר של ג'יילאן, אלא גם צילומי הסטילס היפהפיים המשובצים במהלכו – סאמט הוא צלם חובב – שבהם נראים דיוקנאותיהם של מקומיים על רקע הנוף, כמו גם דיוקנאותיהם של גיבוריו. במהלך הארוחה בביתה של נוראיי, התמונה כמו נעצרת, ומה שאנו מבחינים בו הוא ליטוף קל של הרוח בשערה, מה שנדמה מוזר נוכח העובדה שאין חלון פתוח בנמצא. כך שב ומזכיר לנו ג'יילאן שהוא אמן גדול של הדיוקן והמבט האנושיים. ממש כמו אמני הספרות הרוסית הגדולה, ממש כמו אמני הקולנוע האירופאי הנ"ל. ג'יילאן מנכיח את גדולתו ועוצמתו של קולנוע ה-Art House לטובת מי שממהרים להספיד את האמנות הזאת.
