יש סוגיה פוליטית אחת שפתאום כמעט נעלמה, וזה דווקא מעורר תקווה שעוד תהיה כאן אחדות
יש לי תקווה שבכל זאת יהיה פה טוב בעוד חצי שנה או שנה, ומשהו יירגע בינינו. אבל לפני שאסביר איך זה יקרה, אומר את זאת: אני חי כידוע בין עולמות פוליטיים. בחלוקה גסה נאמר שאני מתפלל בשבתות עם אנשים שבשנה וחצי של ממשלת השינוי חשבו שהמדינה בורחת להם מבין הידיים, ואני עובד עם אנשים שמרגישים שזה בדיוק מה שקורה כעת עם הקואליציה החדשה. אני בסביבה משפחתית וביחסי שכנות עם אנשים שהסבירו לי, כששאלתי מה כל כך נורא בממשלה הקודמת, שהמחבלים מרימים ראש בגלל התלות במועצת השורא (אני לא שמתי לב לכך), ואני בסביבה מקצועית שמסבירה לי כעת שהמדינה נלקחה שבי בידי להט"בופובים שיבטלו את מצעד הגאווה (אני לא חושב שהמצעד יבוטל). מי שחי כמוני בין שתי הקבוצות ומנסה באמת להקשיב להן, לא יכול שלא להתרשם מכך שבשני הצדדים יש טיעונים כבדי משקל, לצד חששות מופרכים ותבהלה מוגזמת. בשני הצדדים יש דאגות אמיתיות ועמוקות, לצד גורמים שמתסיסים ומלבים באופן מלאכותי פאניקה מופרכת. וכשאתה מקשיב בפתיחות לשני הצדדים ואינך משוחד, אינך יכול שלא להתרשם כי אין פה שחור ולבן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האמת היא שההפגנות על הגשרים נובעות מחשש אמיתי; אבל האמת היא גם שזה מוזר שראש ממשלה מכהן מפגין נגד ממשלה שטרם קמה. האמת היא שאבי מעוז במשרד החינוך זה אירוע בלתי נסבל, אדם קיצוני שמייצג רבע מנדט וקיבל כוח לא פרופורציונלי להטריל את הציבור באופן בלתי פוסק; אבל האמת היא גם שהוא רק סגן שר בסיעת יחיד, ולטעון שהוא לבדו יהפוך את ישראל לאיראן, זה מופרך. האמת היא שקשה ממש לשמוע את גפני מדבר על כך שחצי יתגייס והחצי השני יישאר בישיבה, זה אשכרה הופך את הקרביים; אבל האמת היא גם שאם הוא היה מצטרף לקואליציה של מרכז-שמאל הוא היה מקבל את כל מה שהוא קיבל כעת. והאמת היא שלראות את בן גביר במשרד לביטחון הפנים זה מצמרר ומעלה חשש שהוא לא יפנים את מעמדו וישראל תעלה בלהבות; אבל האמת היא גם שהוא נבחר בגלל סנטימנט עמוק של ישראלים רבים שהרגישו שביטחונם הופקר: הם חוששים להעיר לנהגים בכביש, חוששים להסתובב בדרום ומקווים שבן גביר בכל זאת יעשה קצת סדר.
גילוי נאות: אני אמנם חי בין שתי הקבוצות, אבל אני לא טוען שאני ממש מהאו"ם. אני הייתי בעד ממשלת השינוי. הצטערתי שזו לא ממשלת אחדות רחבה יותר, אבל שמחתי על כך ששמאל וימין עבדו יחד. גם היום אני נוטה יותר לצד שמודאג ממה שיהיה, מאשר לצד החוגג. אבל בשונה מאחרים, בגלל שאני חי בתפר, אני שם לב שיש טיעונים טובים לכל אחד מהצדדים. אין פה בני אור מול בני חושך. גם אם אתם מסכימים עם הטענות של האופוזיציה החדשה נגד ההומופוביה של אבי מעוז, אינכם יכולים שלא לומר שיש לפחות קצת אמת בטענה שֶׁמִּוָּליד טאהא הם פחות נבהלו (שלא לדבר על התפילה שנשאו רבים מהם בליל הבחירות שבל"ד תעבור את אחוז החסימה). וגם אם אתם מסתייגים כמוהם מכניסת דרעי לממשלה אחרי עסקת הטיעון שלו, אינכם יכולים שלא להודות שההתעלמות של אותם זועקים נגד השחיתות מתופעות כמו ליברמן למשל, או קבלות הפנים המרנינות שעושים לאולמרט באולפנים, מלמדות כי כשהם רוצים, הם יודעים להעלים עין.
המציאות מורכבת. מקוטבת. כל קבוצה אוחזת באיזו ראיית מנהרה, שמארגנת לה את כל המציאות. כל קבוצה פוחדת פחד מוות מהקבוצה השנייה. אלה פוחדים מהקיצוניים של אלה, ואלה מהקיצוניים של אלה. אבל יש בכל זאת דבר אחד שהשתנה. ולכן יש לי תקווה שמשהו טוב יקרה פה
אגב, זה היה נכון גם לצד השני: גם אם היו דברים קשים לעיכול בשותפות עם רע"מ (רגע השבירה שלי היה כשרע"מ לא הצביעה עם הקואליציה כמחאה על כך ששוטרים עצרו מתפרעים בהר הבית. למה בדיוק הם ציפו, שיאפשרו לפורעים להשליך אבנים על הכותל?), אי-אפשר להתעלם מאומץ ליבו של מנסור עבאס ובוודאי שקשה להתיישר עם הטענה שנתניהו לא שקל ברצינות להכניס בעצמו את עבאס לקואליציה.
מה שאני מנסה לומר זה שהמציאות מורכבת. מקוטבת. כל קבוצה אוחזת באיזו ראיית מנהרה, שמארגנת לה את כל המציאות. כל קבוצה פוחדת פחד מוות מהקבוצה השנייה. אלה פוחדים מהקיצוניים של אלה, ואלה מהקיצוניים של אלה. אבל יש בכל זאת דבר אחד שהשתנה. ולכן יש לי תקווה שמשהו טוב יקרה פה. והואיל ולשם כך התכנסנו, בשביל התחזית האופטימית שיש לי, או אולי נכון יותר להגדיר זאת כתקוותי האופטימית, הרשו לי להציגה בפניכם כעת בהצגת בכורה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז ככה: יש דבר אחד שהפך בכל זאת קצת פחות רלוונטי. בלי להיכנס לכל הסיבות ובלי ללכת סחור-סחור, אני טוען שהעמדה שגורסת "רק לא ביבי", נחלשה. מהדהדת פחות. אני טוען שהחששות של המרכז-שמאל היום מהקואליציה הם אחרים. הפחד הקמאי והעמוק מביבי עצמו נחלש. אפילו מה שפעם היה נדמה בעיניהם כסיוט עצום - הפסקת משפטו - פחות מעסיק אותם. האם זה קרה בגלל שיש על ישראל איומים גדולים יותר? בעיניי לא רק, אבל לא נכנס לזה. מה שחשוב הוא שמשהו זז פה.
וזה נכון שכרגע אין לכך השלכות. ממילא הולכת לקום קואליציית ימין-חרדים, וממילא אלה לא רוצים להיכנס וזה לא רוצה להכניס. אבל העובדה שהנושא הזה של כן או לא ביבי קצת נחלש, יכול לנבא עתיד טוב יותר. והתקווה שלי היא שבעוד כמה חודשים בכל זאת תימצא הדרך לכונן פה ממשלת אחדות אמיתית, שתקטין את כוחם של הקיצוניים מימין ומשמאל ותעלה את ישראל על מסילה מרכזית.
יותר ישראלים ירגישו חלק. ירגישו שייכים.
יכולות להיות כל מיני סיבות שבגללן זה יקרה. אולי משבר ביטחוני (חלילה), אולי מגפה חדשה (חלילה וחס), אולי סתם סחטנות מוגזמת שתרגיז גם את ביבי מצד שותפיו, ואולי בכלל יהיה זה אירוע מדיני מסעיר שיכשיר את הלבבות (שלום עם סעודיה, נגיד). הזרז פחות חשוב. מה שחשוב הוא שמרגע שיש איזו עייפות מהטענה הפרסונלית נגד ביבי עצמו, וברגע שהאפשרות שמשפטו יידחה כבר לא נראית המפחידה ביותר האפשרית (בטח לא כמו אפשרות של משבר חוקתי כולל, ביטול בג"ץ, מדינת הלכה, הפיכת ישראל להונגריה ומה לא), נפתח פתח, גם אם הוא כפתחה של מחט, לאחדות אמיתית בישראל. ויפה שנה אחת קודם. שבת שלום.
ראית?/ רוב האנשים מדברים בזמן צפייה במשחקי כדורגל. בערך כמו לפעמים בשינה או בזמן הביסים בארוחת הבוקר. מדובר בעיקר בזן גברים כמו אלעדיק וכמוני, שיצאנו לדרך בעקבות המונדיאל וברגעים המתים במשחקים החלפנו דיבורים מסעירים נניח על ארונמאנסורוס אוסטרליס, זוחל ימי שנחשף לאחרונה באוסטרליה וחי 100 מיליון שנה לפני שרונאלדו הפך לסיטואציה עצובה ומרגשת.
"עצוב על כריסטיאנו", לחש אלעדיק.
"עצוב על יצחק צ'רצ'יל הנפלא", נאנחתי.
"עצוב עלינו", מילמלנו.
"ראית את 'הפייבלמנים' של סטיבן ספילברג?" שאלתי לפתע.
"כן", ענה.
"נו, איך בעיניך הסרט הזה?" שאלתי.
"אה... (בסגול מלא)", אמר אלעדיק, שאצלו "אה" זה ככה-ככה בחיפאית.
"ואתה ראית?" שאל.
"כן. עם שניים מחבריי לעבודה ועם פחיות פופקורן חינם (פריבילגיות או ספילברגיות אני קורא לזה). ותדע שככל שהסרט התקדם התכווצתי יותר בכיסא למול המשפחה הכוללת של סטיבן שאהבת הקולנוע הצילה אותו מהם".
"למה התכווצת?"
"כי הם הזכירו לי את משפחתי האבודה ואת הילד שהייתי עם אהבתי הטוטאלית למוזיקה, וגם את הסבא האמריקאי העיוור שלי שהכניס תמיד משב רוח דמוקרטי-רפובליקני קרבי לסלון הלחוץ שלו ושל סבתא בביתם בתל־אביב".
מילה על סטיבן/ "שמע חבר", אמרתי לאלעדיק שמצץ גבעול פטרוזיליה ממרק הירקות שעשה לנו. "אני מקווה שלא תקנא אם אומר לך שיש לי קשר נפשי לסטיבן ספילברג ושהתבאסתי מאוד שאף אחד מסרטיו לא נבחר כסרט הכי טוב בעולם לפי בחירת המבקרים המפונפנים שבחרו לפני שבועיים סרט עלום בשם "ז'אן דילמן".
"ומה אתה היית בוחר?" שאל אלעדיק.
"אין לי אחד כזה. אבל מה שעולה לי בראש זה מערבון בשם 'ריו בראבו', דרמה בשם 'חומות של תקווה', 'הטוב, הרע והמכוער' כמובן ואיזה פליני בשביל הדאווין, נניח 'שמונה וחצי'. יודע מה סבתא שלי פאני הייתה בוחרת?" שאלתי.
"נו?"
"סבתי (שחיה במאה הקודמת) ראתה כל חייה רק סרט אחד ושמו לדעתי סיסי הקיסרית הצעירה עם רומי שניידר", אמרתי וצחקנו נורא עד שלפתע בא הגול של ז'ירו מהכוחות הצרפתיים ואלעדיק הבריטי במהותו התבאס.
להציל / כמה ימים קודם דיפדפתי בפתקים שבאייפון ומצאתי שיר בשם "המסע" מאת מרי אוליבר. אז קיצרתי אותו למינימום והראיתי לחברי הטוב באחת מהפסקות המשחק את ההיילייטס. וכך כתבה:
"יום אחד סוף-סוף ידעת מה עלייך לעשות והתחלת/
למרות שהקולות סביבך המשיכו לצעוק את עצותיהם הרעות. אך את לא עצרת/
ידעת לפתע מה עלייך לעשות - נחושה להציל את החיים היחידים שיכולת להציל".
"וואו. תאר לך שהיינו פוגשים את כותבת השיר, מה היינו אומרים לה?".
"או שתחתום מרי, כמו מסי על החולצה של הנכד שלי", עניתי, "או שאם לפי השורות שלה אנחנו אמורים להציל את שארית חיינו, אז רק שתגיד איך".
יצחק צרצ'יל/ "אוי יצחק צ'רצ'יל היקר, איך אבדת לנו", נאנח אלעדיק כמו שנאנחים מעריצים שלא מכירים מישהו מקרוב אבל אוהבים מרחוק.
"כן, אוי יצחק הנפלא", אמרתי כשהבטנו בהספדים הטלוויזיוניים. אחר כך הראיתי לו תמונה של יצחק צ'רצ'יל, שמוליק קראוס ואני הצעיר, לא יודע איפה היא צולמה בשנת 1983. וסיפרתי שכשראיתי אותו מנגן בגיל 17 באיזו מסיבה על גג פח לוהט ברחוב בן יהודה 17, יחד עם כל החבר’ה עם הברילנטינים בשיער, ידעתי מיד שהוא "אחר". כי כמו שאריק קלפטון קלפטר צ'רצ'יל כתב שירים וניגן, איש לא ניגן או כתב. הוא לא העתיק. לא חיקה. היה ייחודי. ובאלבום "יושב על הגדר" עם אריק איינשטיין שהפיק יצר מינימליזם כובש כמו נוף צבעוני שמחלחל לגוף בצלילים בהירים. ומעניין איך בליל מותו חשבתי כמה המוזיקה הישראלית שאני נמנה עליה זזה מהיופי ומהנונשלנטיות ומהמלודיות שהיו אז בשירים. רק לראות את שלישיית "צליל מכוון" שרה את השיר של יצחק “בואי הנה בואי לכאן, אני שולח לך צליל מכוון, אחרי שנים של חוסר ודאות”, זה לא דומה לוודאות ולמהירות שבה עושים שירים היום כל מי שזועקים לשמיים כאילו או שאין להם אלוהים - או שהוא לא שומע.
משהו אישי/ "ולגבי 'הפייבלמנים'", המשכתי בדיבור מהיר מול אלעדיק, "הרי לא תכחיש שכשהילד סטיבן מגלה משהו אישי (לא אגלה מה) על אמו דרך הסרטים שהוא עורך ומצלם, זו סצנה מהממת. וכשבקולג' סטיבן היהודי מתחיל לחטוף מכות רצח אנטישמיות, עד שהוא כמעט מתנצר, לא תכחיש שחשבת כמוני על חוק השבות והנכד.
"רגעי השיא שלנו נעלמים בבת אחת באוויר כמו הילד והאופניים באי–טי", אמר אלעדיק תוך שהבטנו ברונאלדו ממרר בבכי אחרי ההפסד של פורטוגל למרוקו. הָיֹה הָיָה גיבור ולפתע הוא כבר לא היה. רק אל תשפטו אותו, זה לא כאב שיניים מה שהוא חווה עכשיו
ואתה יודע שבמהלך הסרט חטפתי מיני התקף באסונת", התוודיתי לפתע, "ויצאתי מהאולם הקטן ולקח לי עשר דקות תמימות עד ששבתי". "זה היה ארוך", הפטיר אחד מהשניים שהיו איתי בסרט. "כן", מילמלתי. "טוב, בגילי יו נואו".
"ולמה חטפת באסונת?" שאל חברי.
"עד שאני אסביר לך המשחק יסתיים", עניתי והתחמקתי מתשובה.
כאב/ אני שונא כאלה שמספרים סרטים או עושים להם ספוילרים. אבל הרשו לי לחרוג ולגלות לכם שבתחילתו של הסרט ספילברג בעצמו מופיע על המסך ומתוודה שזה הסרט הכי אישי שעשה. וזה גרם לי לחשוב מה היה אומר נניח לפני הסרט ג'ואוז ("מלתעות") שעסק בכרישים שלועסים בני אדם או לפני אי-טי קאם הום הקסום.
"רגעי השיא שלנו נעלמים בבת אחת באוויר כמו הילד והאופניים באי-טי", אמר אלעדיק תוך שהבטנו ברונאלדו הכריש שנראה ממרר בבכי במנהרה אחרי ההפסד של פורטוגל למרוקו. הָיֹה הָיָה גיבור ולפתע הוא כבר לא היה. רק אל תשפטו אותו, זה לא כאב שיניים מה שהוא חווה עכשיו.
היה עולם/ העולם היה כמרקחה והשאלות מי יזכה במונדיאליסמו, ומי יציל את המשילות שאבדה בנגב – המפכ"ל, השר או התושבים המודאגים שאוכלים חרא ושהתאגדו לשמירה אזרחית, השתוללו באוויר.
אז כיוון שלצערי ברגע כתיבת שורות אלה (אמצע השבוע) אין לי מושג אפילו מי עלה לגמר, נשאר רק הסרט המטלטל עם השם הזה "הפייבלמנים", שדומה קצת להערציגים (שם המשפחה הקודם של אבי, שהוחלף לארצי בעקבות לחץ במקום עבודתו בשנות ה-50). אז הפייבלמנים, הגואטס והשטראוברס (מגמר תוכנית הבישול וי-איי-פי), או השטוקמנים והבוזגלוס, והאמסלמס והסמוטריצ'ים, כל השמות האלה ממלאים את עולמנו לאחרונה. אבל אני גילגלתי בנוסטלגיה את ההערציגים אולי כדי להחזיר אותם הביתה כמו האי-טיס מהסרט. עד שאבא אמר לי מלמעלה: די. סטופ. הכול לשווא בן. הָיֹה הָיָה עולם ואיננו עוד.
בדקה ה־100/ "אתה יודע", אמרתי לאלעדיק כשהשתרענו עייפים על הספה כאילו אנחנו בעצמנו נגחנו, בעטנו וחירפנו נפשנו בשביל הכדור והגאווה הלאומית, "בהתחלה קצת השתעממתי ממנו אבל עכשיו אני נהנה לאללה".
"אתה מדבר על הסרט?" שאל.
"לא, על המונדיאל", עניתי. "שכל תהפוכותיו הזכירו לי שבסוף אין לדעת כלום, או שאסור להתייאש גם אם מובילים עליך בדקה ה-100, והכי חשוב שצוחק תמיד רק מי שצוחק ובוכה אחרון".
"נרדמת?" שאלתי את אלעדיק כשנימנם על הספה.
"אני קצת מנקר באנגלית לזכר אנגליה", אישר.
הבנתי ת'רמז, וכשיצאתי לרחוב נזכרתי שקראתי פעם שאי-אפשר לסמוך על הזיכרון. לא על יכולתו לזכור ולא על יכולתו לשכוח. שהדברים שחווינו נשארים (או לחלופין נעלמים) מאז הילדות הפייבלמנית ועד למונדיאל שמחרתיים ייעלם מחיינו כלא היה. וכשנכנסתי למכונית לפתע היה שקט באוויר ובדמיוני החופשי היו רק צלילי גיטרה לא נשכחים שיצחק היקר היה פעם שולח.
