נתחיל מהשורה התחתונה: אין ספק שעבור הצופים המצפים בקוצר רוח לאירוע הקולנועי שהוא "ספיידרמן: אין דרך הביתה" (Spider-Man: No Way Home) החדשות הן רק טובות: הסרט יענה על כמעט כל משאלותיכם. תצחקו, תבכו, תמחאו כפיים. כל כך הרבה מחיאות כפיים עד שהכתף שלכם עלולה לצאת מהמקום. האם זה הופך אותו לסרט הטוב ביותר שתזכו בלראות בחייכם? אני מאוד מקווה שיכולת ההנאה והעניין שלכם אינה מוגבלת רק לקולנוע סינתטי שעוצב כדי למקסם את כמות הדופמין המשתחררת במוח.
"ספיידרמן: אין דרך הביתה" – טריילר
למושג fan service טרם הוצע תרגום נאות לעברית. במקור הוא עלה בהקשר של תגובת הצופים לדימויים טעונים מבחינה מינית בעולמות התוכן הפרוורטים-למחצה של האנימה. בקולנוע ההוליוודי העכשווי זו יותר חרמנות לנחמה שבנוסטלגיה מאשר לקטינות מונפשות. אלו בעיקרם הרגעים של סגירת מעגל עלילתיות וסמליות בתוך סדרות סרטים, או בין סדרות סרטים, המקנה סיפוק עמוק למעריצים. הם מזהים את ההקשר: הדבר שנאמר, המחווה שמבוצעת, הדימוי הנראה או הצליל הנשמע – ואולי, עם התפתחות התועבה של כפילים דיגיטליים, גם את השחקן המנוח שחוזר לחיים (ע"ע "מכסחי השדים: החיים שאחרי"). לא מדובר רק בחנופה לידע הלא באמת חשוב שבו מחזיקים המעריצים. בזיהוי "ביצי הפסחא" הנסתרות יש חזרה מנטלית לסיפוק מימים עברו, שכעת נקשר ומעצים את הרגע הנתון.
את "הנוקמים: סוף המשחק" (2019) הערכתי כקולנוע שמפגין מיומנות רבה במניפולציה מתמשכת מסוג זה על הצופים. ניסיון מאתגר לכנס את כל הסרטים של אולפני מארוול לנקודת שיא קוסמית, עם התייחסות לעשרות רגעים בסרטים הקודמים. אני מודה שהחלק הגיקי שבי נכנע לזה. אני לא גאה בכך, אבל זה מה שיש. "ספיידרמן אין דרך הביתה" מנסה לעשות דבר דומה אך הוא עושה זאת, לפחות לטעמי, במידה פחותה של הצלחה. הוא חותר לשרשרת של ריגושים בעודו מזניח את הליקויים העלילתיים שבהם הוא משופע.
"ספיידרמן: אין דרך הביתה" מסכם את טרילוגית סרטי ספיידרמן בכיכובו של תום הולנד, טרילוגיה הכוללת את "ספיידרמן: השיבה הביתה" (2017) ואת "ספיידרמן: רחוק מהבית". (את שלושת הסרטים ביים ג'ון וואטס, והתסריטים נכתבו ע"י כריס מק'קנה ואריק סומרס). בעודו עושה זאת הוא מסכם גם את טרילוגיית סרטי ספיידרמן שביים סם ריימי (2002-2007) בכיכובו של טובי מגווייר, ואת שני סרטי "ספיידרמן המופלא" (2012-2014) של מארק ווב בכיכובו של אנדרו גארפילד. בנוסף, האלמנטים בתוך הסרט מתחברים ללפחות שלוש סדרות טלוויזיה של מארוול (אבל זה לא קריטי להבנת הסרט, אם לא צפיתם בהן).
אני לא עומד להסגיר פרטי מידע על מה קורה ומי צץ (מעבר למה שניתן להבין מהטריילרים שאולפן מארוול שחרר לקראת יציאת הסרט), אך קחו בחשבון שאם אלו הדברים שמרגשים אתכם עד בלי די, מוטב לדעת כמה שפחות. יחד עם זאת, אני מצהיר שם אם הייתי מגלה פרטים המצפון שלי היה נותר נקי. נראה שבשבועות האחרונים מארוול עשו כל מה שיכלו כדי לשווק את הסרט באמצעות אסטרטגיה של פיזור רמזים עבים לגבי רשימת המשתתפים המלאה.
העלילה מתחילה בנקודה בה הסתיים "ספיידרמן: רחוק מהבית". לאחר מותו של נבל-העל מיסטריו (ג'ק ג'ילנהול) ספיידרמן נחשף כפיטר פארקר ע"י עורך הדיילי ביוגל ג'יי ג'ונה ג'יימסון (ג'יי קיי סימונס). חמור מכך, ג'יימסון משתמש בכוחו התקשורתי כדי לשכנע שפיטר פרקר רצח את מיסטריו, ומעורר בכך דעת קהל מאוד שלילית שכעת ממוקדת בפיטר האומלל.
חלקו הראשון של הסרט עוסק באופן בו חשיפת הזהות והאשמתו ברצח מטלטלת את חייו של פיטר, ואת חייהם של MJ אהובתו (זנדאיה) ונד לידס (ג'ייקוב בטלון) חברו הנאמן. עיתונאים רודפים אחריו עד שהוא מוצא מסתור, יחד עם דודתו מיי פארקר (מריסה טומיי), בדירה של "האפי" הוגן (ג'ון פאברו), עוזרו האישי של טוני סטארק המנוח. בגלל השערורייה הציבורית הנקשרת לשמו של פרקר אף אוניברסיטה אינה מוכנה לקבל את פיטר וחבריו, במיוחד לא אוניברסיטת MIT - מחוז חפצם.
בצר לו פונה פיטר לד"ר סטיבן סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') בתקווה שיפעיל את כישופיו למחוק את זיכרונם של האנשים לגבי זהותו של ספיידרמן מתחת למסכה. בגלל חוסר ההחלטיות של פיטר הקסם משתבש, ומוביל לכך שרק מי שידע על זהותו של ספיידרמן לפני הגילוי של ג'יימסון ימשיך לזכור זאת. הבעיה המהותית היא שהכשף לא הוגבל רק ליקום שבו חי הפיטר של הטרילוגיה הנוכחית. המשמעות של תקלה זו הובהרה בטריילר לסרט, כאשר שניים מאויביו של פיטר פרקר מהטרילוגיה של סם ריימי, ואחת מאויביו מהסרטים של מארק ווב, צצים בעולמו של הגיבור. אלו אותם שחקנים שגילמו את הדמויות בסרטים הקודמים. הם מוצגים כאן באמצעות שלל טכניקות של אנימציית מחשב שהותירו אותם במראה הפנים שהיה להם כשסדרות סרטים אלו הוצגו.
שאלות רבות עולות. למשל, כיצד מחיקת הזיכרון של אנשים פותרת את קיומם של סרטי הקלטה של השידורים הרבים שבהם נכרך שמו של פיטר פרקר עם ספיידרמן? או, אם דמויות נבלי-על צצו מיקום מקביל, מדוע הם עדיין בחיים, וזוכרים את הרגע האחרון של חייהם לפני שהומתו ע"י ספיידרמן? יוצרי הסרט לא מוטרדים במיוחד מזוטות בנוסח זה. ואם זה לא סוג הדברים שמציק לכם, מה לגבי הנטייה המעצבנת של פיטר פרקר לטעות פעם אחר פעם, בשם איזה קוד מוסרי מפוקפק? בעיה שהיה ניתן לפתור בקלות יחסית מסתבכת כמה פעמים באשמת הגיבור. אך בסופו של דבר הרי שגם זה לא ממש חשוב. הבחירות השגויות של פיטר נדרשות כדי שמקור האיום לא ייעלם, ושהעלילה תמשיך לנוע קדימה. הרי יש 200 מיליון דולר לשרוף, שעתיים וחצי של סרט למלא, ושלל רגעי ריגוש פבלובי להעניק לצופים המסורים.
מעבר לבעייתיות העלילתית, וזו הקשורה לפיתוח הדמויות, יש תחושה שגם עם תקציב העתק עדיין יש דברים שהיו גדולים מבחינה טכנית על הסרט. לא רק שהטיפול בהצערת הפנים באמצעות אנימציית מחשב הוא מורגש ולעיתים מפוקפק למדי, יש רגעים לא מועטים המעלים תחושה ברורה שהשחקנים לא שהו יחד באותו חלל, ואפילו שהגוף שאליו הראש שלהם מחובר הוא כלל לא גופם, וספק אם הוא כלל גוף אמיתי. קולנוע סינתטי במלוא הדרו.
יש לא מעט ביקורת מהותית שניתן להפנות כלפי הסרט. אבל כנראה שאלו שאוהבים את ז'אנר גיבורי-העל מקבלים את מה שהם מעוניינים בו וראויים לו. עם כל מגרעותיו, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מוצלח יותר מכל הסרטים שהוציאו אולפני מארוול השנה ("האלמנה השחורה", "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" ו"נצחיים"). מצד שני, בכל הנוגע לניסיון לפתוח את שערי הרב-יקום ("מולטיוורס") של ספיידרמן, סרט האנימציה של אולפני סוני "ספיידרמן: ממד העכביש" (2018) עשה זאת הרבה יותר טוב.
