למרות המרחק הגאוגרפי העצום בין ארצות הברית למזרח הרחוק - שלא לדבר על הפער התרבותי העמוק אף יותר - הצרכנים האמריקנים חמדו תמיד את המוצרים שהיה לאומות האסיאתיות להציע להם. השעונים של קסיו מיפן, המכשירים הניידים של סמסונג מדרום קוריאה, עוזרות בית ועובדים סיעודיים מהפיליפינים וכל מה שממותג "מייד אין צ'יינה". אבל לא רק תוצרת חומרית מהצד השני של האוקיינוס השקט מושכת את תשומת לבם של האמריקנים. לצד המכוניות, מערכות הסטריאו, הטי-שירטים וכוח האדם הזול, תעשיית התוכן האמריקנית מוצאת עניין גם בסיפורים ובדמויות שמגיעים משם. סמוראים, נינג'ות ולוחמי קונגו פו, דרקונים ורובוטי ענק וכמובן גם יצירות מנגה ואנימה לצד מותחני אימה ממוחם הקודח של פארק צ'אן-ווק ובונג ג'ון-הו. כל כך הרבה סרטים וסדרות הוליוודיים מקורם ביפן ובקוריאה, אבל מסתבר שלא מדובר בתנועה חד-סטרית.
בדרך כלל אלו הסינים שמואשמים בזיוף המוני של מוצרי יוקרה מאירופה וארצות הברית, אבל ככל שמדובר בהוליווד, היא זו שלקטה אינספור תכנים ממזרח אסיה והפיקה גרסאות משלה. לא מעט רימייקים אמריקנים הופקו לאורך השנים, ביניהם דרמת הפשע זוכת האוסקר "השתולים" של מרטין סקורסזה, המותחן האפל "שבעה צעדים" של ספייק לי, המערבון הקלאסי "שבעת המופלאים" של ג'ון סטרג'ס וזוועתון האימה "הצלצול" של גור ורבינסקי. זהו רק מקבץ דגימות קטנטן לחיקויים באנגלית לסיפורי מקור מיפן וקוריאה, שלא לדבר על הניכוס של מולאן, פוקימון, גודזילה והרובוטריקים, ועיצובם מחדש כשוברי קופות עתירי תקציב דוברי אנגלית. אולם כאמור, לאורך השנים, ובעיקר בשני העשורים האחרונים, אולפנים מובילים ביפן ובקוריאה מאמצים תכנים שמקורם בעולם המערבי, מעבדים אותם בהתאם לטעם הקהל המקומי ומגישים אותם כהפקות מיינסטרימיות מושקעות. כך למשל במקרה של הסדרה הספרדית "בית הנייר" שמצאה לעצמה בית גם בחברת BH אנטרטיינמנט מסיאול, שבשיתוף נטפליקס עיבדה מחדש את מותחן הפשע שעלה השבוע בגרסה הקוריאנית לשירות הסטרימינג.
אלישיה פלורק וקים הייה קיונג
הקשר המתהדק בין נטפליקס למפיקים קוריאנים מתבקש בהתחשב בהצלחה חסרת התקדים של "משחק הדיונון", וגם שיתוף הפעולה עם בונג ג'ון-הו בסרט "אוקג'ה" מ-2017. ברור מאליו שראשי ענקית הסטרימינג האמריקנית מצאו אוצר בתעשיית הקולנוע במדינה וממהרים לפרוש חסותם עליה לפני שהמתחרים מדיסני+, HBO והאולפנים האחרים של הוליווד יסתערו גם על המזרח הרחוק. אבל מסתבר שעוד הרבה לפני נטפליקס, ואפילו לפני מהפכת הסטרימינג הגלובלית, המפיקים והבמאים הקוריאנים זיהו בטלוויזיה האמריקנית תכנים שראויים לעיבוד מחדש עבור הקהל שלהם, בכיכובם של השחקנים האהובים עליהם ובשפה המקומית. כך למשל במקרה של הדרמה המשפטית "האישה הטובה", שעובדה למסך הקטן בקוריאה ב-2016 על ידי סטודיו דרגון. ג'ון דו-יאון, מהכוכבות הגדולות במדינה, לוהקה לתפקיד הראשי כעורכת הדין קים הייה-קיונג (המקבילה של אלישיה פלוריק בגרסת המקור). הסדרה רצה במשך עונה אחת בת 16 פרקים לפני שירדה משידור. אגב, שלוש שנים לאחר מכן עלתה ביפן גרסה מקומית לאותה הסדרה שגם היא נחתמה בתום עונה אחת.
גם אם לא תמיד התקבלו היטב אצל הצופים, הדרמות המשפטיות מארצות הברית מצאו מקום אצל האולפנים הקוריאנים שחפצו בעיבודם. מלבד "האישה הטובה", זכתה גם הסדרה Suits לגרסה מקומית כשגו יאון-וו היא השם שניתנה לדמות המקבילה למייק רוס הממזר שמתחזה לעורך דין. למרות שלא מעט שבחים הורעפו על הסדרה עם עלייתה ב-2018, היא לא חודשה לעונה שנייה. כך גם במקרה של העיבוד ל"מחשבות פליליות" מבית CBS, שמגוללת את פעילותם של צוות פרופיילרים מה-FBI, לגרסה הקוריאנית ששודרה ב-2017 ביוזמת סטודיו דרגון, בית ההפקה מסיאול בעל התשוקה לתכנים הוליוודיים. תקציב ההפקה שמוערך בכ-15 מיליון דולר עשה את שלו במהלך שידור הפיילוט שזכה לרייטינג מצוין, אולם 20 פרקי העונה הראשונה העידו על כך שהקיבולת של הקהל הקוריאני לסדרות פשע מתוצרת זרה אינה גדולה כל כך, לא מספיק כדי להחזיק יותר מעונה אחת.
כך גם במקרה של "השורד המיועד: 60 יום", המקבילה הקוריאנית למותחן הפוליטי "השורד המיועד". בגרסה האמריקנית, פיצוץ אימתני בגבעת הקפיטול קוטל את כל הנהגת ארצות הברית מלבד שר הבינוי (קיפר סאת'רלנד) שמושבע כנשיא בלית ברירה. ואילו בזו הקוריאנית, הנשיא ושריו נספים בפיגוע ערב ההכרזה על הסכם שלום עם צפון קוריאה. השר להגנת הסביבה פארק מו-ג'ין הוא זה שנקרא להנהיג. אבל גם הוא לא שרד את מבחן העונה הראשונה, שהסתיימה אחרי 16 פרקים - על פי כל כללי הפורמט המקומי.
ניסיון דומה, ולא יותר מוצלח, של המפיקים הקוריאנים לייבא תוכן הוליוודי נרשם ב-2016 עת אותו סטודיו דרגון הוציא מתוכו גרסה מקומית לסדרה האמריקנית "הפמלייה". התסריטאי הראשי דאג אלין קיבל את ההשראה לסיפור על מעללי השחקן מארק וולברג. בן דמותו המדומיין וינסנט צ'ייס, סוכנו ארי גולד וחבריו הפרועים הפכו בעצמם למקור השראה ליוצר הקוריאני ג'אנג יונג-וו שהביא למסך בארצו את החיקוי של החיקוי: צ'ה יונג-בין, כוכב צעיר שפורץ למרכז הבמה בזכות המראה המרשים שלו וזוכה להצלחה מסחרית אדירה בעודו מפנטז על קריירה כקולנוען אמנותי פורץ דרך. הקומדיה הרהבתנית בגרסתה הקוריאנית התקבלה בתגובות צוננות. מסתבר שלמרות היומרות של תעשיית הבידור המקומית והשגשוג של קולנוענים אמנותיים פורצי דרך מהמציאות כמו פארק צ'אן-ווק ובונג ג'ון-הו, האליטה התרבותית במדינה אינה זוהרת כמו בהוליווד, והבדיחות הפנימיות וההומור העצמי אבדו לחלוטין בתרגום. בעקבות רייטינג מאכזב, הסדרה ירדה אחרי עונה אחת בת 16 פרקים.
על המסך הגדול
בחזית הקולנועית, קוריאה ביססה את עצמה בשנים האחרונות כמעצמה בזירה הבינלאומית עם שלל סרטים פורצי דרך ומרחיקי לכת מבחינה חזותית ואמנותית כמו "שבעה צעדים", "זיכרונות מרצח", ו"פרזיטים" זוכה האוסקר ואחרים. אבל ככל שמדובר באולפנים המקומיים, השאיפה המוצהרת היא להפוך את התעשייה המקומית לנגישה, מיינסטרימית, מסחרית ומשגשגת. על כן, אין פלא שמפיקים חמדו סיפורי מקור מארצות הברית כדי לעבדם עבור הקהל הרחב בארצם, אבל גם לצופים ברחבי העולם. זה ההיגיון שעומד מאחורי המערבון "הטוב, הרע והמוזר" שביים קים ג'י-וון ב-2008 וכפי שאפשר להסיק מהשם, ממחזר עם קורטוב של פרודיה את עלילת סרטו הקלאסי של סרג'ו לאונה "הטוב, הרע והמכוער" מ-1964. בסרט המקור מככבים קלינט איסטווד הטוב, לי ואן קליף הרע ואלי וואלאך המכוער, שאת בן דמותו המוזרה מגלם לא אחר מאשר סונג קאנג-הו שהפך לכוכב המוביל בקוריאה אחרי הופעתו ב"פרזיטים" וזכייתו בפרס המשחק בפסטיבל קאן האחרון.
הנהייה הקוריאנית אחר תכנים מתוצרת ארצות הברית היא עניין חדש יחסית, ואפשר לזהות אותו כחלק מהטרנד הכללי בציבור שהתמכר עד כלות לתרבות אמריקנית כפי שבאה לידי ביטוי בטרפת הקיי-פופ המוזיקלי. בחזית היפנית, מדובר במורשת ארוכת שנים. אקירה קורוסאווה, גדול קולנועני ארץ השמש העולה, התחכך תמיד בהוליווד. "שבעת המופלאים" של סטרג'ס המבוסס על סרטו "שבעת הסמוראים", ואילו "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס הושפע רבות מ"המבצר הנסתר". אבל המאסטר עצמו קיבל השראה מהמערבונים הקלאסיים של ג'ון פורד, ואלמנטים מיצירתו שולבו ב"שבעת הסמוראים", "יוג'ימבו" ויצירות מופת נוספות שלו. התשוקה היפנית למערבונים התעוררה מחדש ב-2013, 15 שנה אחרי מותו של קורוסאווה, ברימייק מקומי ל"בלתי נסלח" של קלינט איסטווד. המערבון זוכה האוסקר מ-1992 עובד לדרמה תקופתית יפנית על ידי הבמאי המקומי (ממוצא קוריאני) לי סאנג-איל ובכיכובו של קן ווטנאבה שמגלם סמוראי סורר הנקרא לשוב לפעילות בלית ברירה.
העובדה ש"בלתי נסלח" נחשב עד היום לאחד מיצירות המופת הגדולות בתולדות הקולנוע האמריקני לא אומר שהיוצרים היפנים לא אימצו לחיקם סרטים הוליוודים אחרים, עם תווי איכות מרשימים פחות. כך למשל במקרה של "רוח רפאים" (1990), הרומן הרומנטי והפנטסטי של ג'רי צוקר בכיכובם של פטריק סווייזי כבעלה המת של דמי מור, אשר פועל לחלצה מסכנה ברורה ומידית בעולם החיים. 20 שנה לאחר מכן יצא ביפן הרימייק "רוח רפאים: אני רוצה לחבקך עוד פעם אחת". הבמאי טארו אוטאני שמר על המבנה העלילתי, אלא שבמקרה שלו החליף בין הדמויות, כך שדווקא האישה (בגילומה של ננאקו מטסושימה) היא זו שהולכת לעולמה ומשם מנסה להציל את בעלה.
במקרה של הגרסה היפנית לדרמה הקומית "דרכים צדדיות" של אלכסנדר פיין, המבנה העלילתי והדמויות השתמרו פחות או יותר, ואף מפתיע מכך גם אתר ההתרחשות: מדינת קליפורניה. אומנם הסרט המקורי מ-2004 מתחולל בין כרמי היין של סנטה ברברה וזה היפני מ-2009 מתרחש צפונית משם בין הכרמים של נאפה ואלי, אבל לא באנו לדקדק בין מרלו לקברנה סוביניון, ובטח לא בגרסת הסאקה של הבמאי סלין גלוק והשחקנים שהביא איתו מיפן על מנת שישתלבו בנוף המקומי.
בניגוד לתגובה המהירה של סלין גלוק וצוותו שעיבדו את "דרכים צדדיות" חמש שנים בלבד אחרי יציאתו, לבמאי מסאיוקי סו לקח לא פחות מ-50 שנה ליצור רימייק להפקת המיוזיקל ההוליוודית הזוהרת של "גברתי הנאווה" מ-1964, המבוססת על המחזמר מאת אלן ג'יי לרנר ופרדריק לואו. ב"ליידי מייקו" מ-2014 מונה קמישיראישי ממלאת את מקומה של אודרי הפבורן, אלא שבמקום להוכיח את עצמה כאשת החברה הגבוהה בבריטניה, במקרה זה הצעירה הכפרית נחושה להצליח כרקדנית בעיר הגדולה.
היחסים עם הסינים
בניגוד ליפן ולקוריאה, שנחשבות למדינות ידידותיות לארצות הברית, הזרימה החופשית בין התרבות האמריקנית לזו הסינית נתקלת בלא מעט מכשולים בחסות הפוליטיקה, הכלכלה והיריבות על שליטה עולמית. עם זאת, עד לא מזמן תעשיות הקולנוע משתי המדינות שיתפו פעולה מדי פעם ובמיוחד בהפקות ענק של אולפני לג'נדרי שבבעלות תאגיד וואנדה מבייג'ינג, כמו הסרט "החומה הגדולה" מ-2016, מעין גרסה אסיאתית ל"משחקי הכס" בבימויו של הבמאי הסיני המהולל ז'אנג יימו שליהק לתפקידים הראשיים את מאט דיימון ופדרו פסקל כשני לוחמים שהגיעו מן המערב כדי להגן על הממלכה המקומית מהסתערות של צבא שדים ומפלצותיו.
מפתיע לגלות שהאולפנים הסינים נטלו בעבר תסריטים מהקולנוע האמריקני והפיקו אותם בשפתם, עם או כנראה בלי לשלם תמלוגים. כך למשל בגרסה לקומדיה הרומנטית "מה נשים רוצות" של ננסי מאיירס מ-2000 בכיכובם של מל גיבסון והלן האנט. הבמאי צ'ן דמינג יצא לדרך ב-2011 בהובלת אנדי לאו וגונג לי שגילמו אוהבים/יריבים בתעשיית הפרסום בבייג'ינג. שנה לאחר מכן יצא בסין עיבוד של הור ג'ין-הו לרומן הקלאסי השובב "יחסים מסוכנים" מאת פייר שודרלו דה לאקלו. מאז יציאתו במאה ה-18, זכתה עלילת התככים והמזימות באריסטוקרטיה הצרפתית לשלל עיבודים קולנועיים ובראשם זה של סטיבן פרירס מ-1988 בכיכובם של ג'ון מלקוביץ', גלן קלוז ואומה תורמן הצעירה. ב-2003 נוצרה גרסה קוריאנית בשם "סקנדל לא נודע" בבימויו של אי ג'יי-יונג, אולם דווקא הרימייק מתוצרת סין מ-2012 זכה לתהודה עם הקרנות בפסטיבל קאן וטורונטו באותה שנה. אלו היו ימים בהם המעצמות המדיניות יכלו להסתדר לפחות ברמה התרבותית, היום נראה שגם חילופי הגומלין הללו אבדו ואינם בעולמנו המר והקודר. ומה עושים המפיקים והיוצרים? אם אין תכנים הוליוודים, הם תמיד יכולים להשאיל ממדינות מערביות, אוסטרליה לפחות, כמו במקרה של הסדרה "תעלומת הרצח של מיס פישר", או בגרסתה הסינית "מיס אס".
