ישראל היא מדינה למודת טקסי זיכרון. השואה, המלחמות, נפגעי פעולות האיבה, למרבה הצער לא חסרות טרגדיות שאנחנו מתבקשים להרכין ראש לזכרן. זיכרון הוא עניין סובייקטיבי, כל אחד רוצה לזכור אחרת. יכול להיות שברבות הזמן יבחנו היסטוריונים את היום הזה, שבו טקס הזיכרון ל-7 באוקטובר התפצל לשניים: לאומי וממלכתי, כאחד ממראי המקום הראשונים להתפצלות הישראליות. קריאות לאחדות נשמעות מכל כיוון אבל העובדה שנזקקנו לשני טקסים, לא משנה של מי היה מרגש יותר או הזוי פחות, מעידה על השבר.
הטקס הלאומי שארגנו משפחות ה-7 באוקטובר היה המשך טבעי לסיטואציה שבה האזרחים לוקחים על עצמם אחריות שההנהגה אינה לוקחת, ומלאימים את חובותיה של הממשלה, לטוב ולרע. אפשר להבין אותם - הם לא מוכנים שהשלטון שהפקיר אותם ביום אסונם יפקיע מהם גם את הזיכרון והאבל הפרטיים שלהם. ההיענות האזרחית הייתה עצומה - כל האמנים, 23 במספר, הופיעו בהתנדבות ובמימון המונים גויסו כשלושה מיליון שקלים על ידי עשרות אלפי אזרחים. המצב הביטחוני לא אפשר כניסה של הקהל הרחב אלא נוכחות של המשפחות בלבד. זמן קצר לפני תחילת הטקס קיבלה את פניהם של הבאים לפארק הירקון אזעקה.
זה היה טקס שבלט בעיקר באנושיות שלו, החיבור הבלתי-אמצעי לבני האדם שנושאים את צער 7 באוקטובר קצת יותר מכולנו וביכולת שלו להנגיש את הצער הזה לצופים. רגעי השבירה של אמיר דדון, ששר את שיר הפתיחה, העדויות, הביצועים לשירים - כולם ניקזו את טקס הזיכרון הזה למקום אחד, המקום שבו אנשים יכולים לבכות ביחד. מילות השירים שביצעו האמנים, בהם שלמה ארצי, היהודים, ואלרי חמאתי, מרגלית צנעני, שולי רנד, יהודה פוליקר ואחרים, קיבלו לפתע משמעות כפולה ומצמררת שהעידה על בנייה חכמה של הסט-ליסט.
ניכרה נוכחות של משפחות החטופים, עדויות הניצולים נגעו בכאב בכנות ובאומץ. והיה שם עוד אלמנט שמן הסתם לא תשמעו בטקס הממלכתי שמשודר מיד אחריו - הייתה שם קריאה ללקיחת אחריות. אני יודעת ש"פוליטי" הוא הגנאי הבוטה ביותר שאפשר להטיח היום בבן אנוש, ואני מתארת לעצמי שהמארגנים השתדלו להלך בין הטיפות ולא לערבב פוליטיקה עם הזיכרון העצוב של היום הזה, אבל מה לעשות, כמו שאמרה שימבורסקה, אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית. הטקס הזה הועבר בכל ערוצי הטלוויזיה בישראל (להוציא את ערוץ 14 שהתחיל אבל פרש אחרי כמה דקות, אולי הרעיון של לקיחת אחריות הבעית אותו) ובכ-50 רשתות זרות בעולם. איך שלא תסתכלו על זה, עצם קיומו הוא אמירה פוליטית.
הטקס הממלכתי ששודר לאחר מכן היה, ובכן, ממלכתי. הנה דעה שהיא אולי לא פופולרית: הוא לא היה כל כך מזעזע. הוא פשוט היה ממלכתי, נטול ניואנסים, חסר רגישות לפרקים ובעיקר תמוה. הוא הכיל את כל האלמנטים של טקס ממלכתי לפי הספר, אבל הממלכתיות בחברה הישראלית הנוכחית היא לא יותר מקליפה ריקה, סוג של שואו. השידור של הטקס הזה מיד לאחר הטקס המשפחתי לא עשה לו טוב. הוא צולם באופקים לפני כמה שבועות וניכר בו שהוא לא נטוע בהווה. הוא נפתח בקטע ריקוד מעניין כשלעצמו שדימה את מסיבת הנובה, נמשך בהנחיה סבירה של ארבעה נציגי משפחות 7 באוקטובר, אבל עם טקסטים חסרי נשמה שבעיקר ניסו לזעזע ולהדגיש את הזוועות, ההרג וההרס ולא התמקדו בתחושה ובצער, שפורקנם הם מטרתו של כל טקס זיכרון.
הוא התקיים על במה אדומה מדי, כשברקע נוכח משולש אדום, שידוע בעיקר כסמל המאבק הפלסטיני ומשום מה מצא את דרכו אל הטקס. הסרט הצהוב שמסמל את המאבק להחזרת החטופים נראה בכל מקום והרגיש יותר כמו סוג של בדיחה עצובה מאשר הזדהות עם המאבק. ערבות הדדית הודגשה שוב ושוב אבל התחבורה הציבורית שוב לא פעלה כדי להביא את הלוחמים אל נקודות ההתייצבות שלהם. ראש הממשלה נתניהו ניצל את ההזדמנות לנאום לאומה, שוב נשבע שהניצחון הוא האור והבטיח ושיחד נמשיך להילחם לנצח, לא בדיוק הנחמה שלה נזקקנו. נעדרו מהטקס יזכור וקדיש. אולי הם לא ממלכתיים מספיק.
היו גם רגעים יפים לפרקים בטקס הזה, כמו הביצועים של זהבה בן, אמיר דדון ושולי רנד, שהופיעו בשני הטקסים. הקולאז' של העדויות היה נוגע ללב. אלא שהממלכתיות, שאולי בזמנים אחרים הייתה מצליחה להביא לסוג של איחוד מיוחל, הרגישה כאילו הונחתה מלמעלה ולא צמחה מלמטה. הקרבות שמסביב לטקס הזה הפכו אותו למיותר, לנעיצת רגל בדלת, לעוד אמצעי ניגוח ולא לרצון לאפשר לעם להתאבל על אובדן. קשה להתאבל מתוך הקרב. כשאנחנו עדיין אוספים את עצמנו מתוך השנה הזאת נשאר רק לקוות שנבואתו של יונתן שמריז, אחיו של אלון שמריז שנחטף ונורה בטעות על ידי חיילי צה"ל, אכן תתגשם והדור הזה הוא הדור שיצא מההריסות.