במופע הסטנד-אפ האחרון בהחלט שלו, שעלה לנטפליקס כמה חודשים לאחר מותו, הקומיקאי האמריקני נורם מקדונלד יושב במשרדו הביתי ושולף בדיחות על מה שרק אפשר. כילד מוסח דעת הוא מדלג מקטעי נונסנס מטופשים להפליא לתובנות שנונות, לעיתים מבריקות ממש, על העולם המודרני. בדרכו הממזרית הוא מבהיר שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ושגם אתם לא אמורים. "שמעתי שאוהבים להגיד עכשיו שקומיקאים הם הפילוסופים של ימינו", הוא מציין כדרך אגב, "וזה תמיד גורם לי להרגיש רע כלפי הפילוסופים של ימינו'". אין שאגות צחוק או מחיאות כפיים, כי נורם יושב לבדו במשרד. הוא מגחך לעצמו וממשיך הלאה. בדיעבד מתברר שבאותם ימים סבל מסרטן סופני שבו נאבק שנים ארוכות, וכבר ידע שלא נותרו לו יותר מכמה חודשים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זו לא הפעם הראשונה שמקדונלד ביטא את הרעיון הזה, בנוגע לתרומתם או אי תרומתם של הקומיקאים לחיי הרוח שלנו. לאורך שנותיו במקצוע עשה לעצמו שם של "בדרן של בדרנים", כזה שלא כולם מכירים, אבל כל מי שמכיר הוא בהכרח מומחה לקומדיה (לפחות בעיני עצמו). ההומור של מקדונלד לא עסק באירועים יומיומיים בלבד, אלא גם בעצם המעמד שבו הוא עומד ומשגר את עקיצותיו המתוקות אל ההמונים. עד כמה שניסה לברוח מכך, נורם מקדונלד היה הקומיקאי-הפילוסוף.
בריאיון לכתב עת אמריקני לפני כמה שנים, שבמהלכו הציג בין היתר את ניתוחיו לטקסטים של הסופרים זוכי הנובל בוב דילן ואליס מונרו, מקדונלד זיקק את מחשבותיו באופן צלול להפליא: "היה רגע תרבותי שאני מתגעגע אליו, שבו חשיפת דברים נחשבה מעשה אמנותי. זה מעניין, כי אותי תמיד לימדו שדווקא הסתרה היא אמנות, ואני עדיין נוטה להאמין בזה". מה ההבדל בעצם בין סטנד-אפ לפילוסופיה? לנורם היה חצי הסבר. "אני לא אומר שקומדיה לא יכולה להציג תובנות גדולות על החיים, היא בהחלט מסוגלת. אבל אי אפשר לעצור את המופע באמצע, להוכיח טענה ואז לחזור לספר בדיחות. אתה צריך ליצוק את התובנות שלך אל תוך הבדיחה, זה הכול". אל תיתנו לנימה המיתממת שלו להטעות אתכם. כרגיל אצלו, וכרגיל בכלל, הדברים הרבה יותר מורכבים מכפי שנדמה תחילה.
איך פילוסופים היו ניגשים לשאלה הזו? באופן אנליטי. כדי לנטרל אותה הם היו מפרקים אותה לרכיביה, ואז מתבוננים בכל אחד מהם לחוד. אם כן, לפני שנצלול לדיון מעמיק בסוגיה - האם הקומיקאים הם אכן הפילוסופים של ימינו – כדאי שניזכר תחילה מה עושים אלה ומה עושים אלה. בהפשטה גסה, הפילוסופים מנסים להסביר את העולם. מערש הציוויליזציה ועד ימינו, הם עוסקים בשאלות הגדולות, ולמעשה הכי גדולות, שהמוח שלנו מסוגל לתפוס: מי אנחנו? מדוע אנחנו כאן? מה טבעו של העולם וכיצד אנחנו תופסים אותו? באקדמיה מבחינים בין כמה סוגים שונים של התחום: לוגיקה, תורת היש, תורת ההכרה, אתיקה, אסתטיקה, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של הדת, פילוסופיה של הלשון וכן הלאה. קומיקאים, לעומת זאת, מנסים בעיקר להצחיק אותנו. הם יעשו את זה בכל השיטות שזמינות להם. אם צריך להחליק על בננה, הם יחליקו על בננה. פעמיים. לפעמים, הם יכולים לגרום לנו לחשוב על הדרך.
שתי הפעולות האלה – לחשוב ולהצחיק – אינן בהכרח סותרות זו את זו. אולי אפילו להיפך. ייתכן שאתם זוכרים שלפני כשני עשורים סחפו לפתע את הקהל הישראלי כמה ספרי עיון שניסו לחבר בין הדיון הפילוסופי "הגבוה" לתרבות הפופולרית: "סיינפלד ופילוסופיה", "סאות'פארק ופילוסופיה" ו"הסימפסונז ופילוסופיה". "האם זה לגיטימי לכתוב חיבורים פילוסופיים על תרבות פופולרית? התשובה הסטנדרטית לשאלה הזאת היא שסופוקלס ושייקספיר היו התרבות הפופולרית של זמנם, ואין שאלה לגבי תוקפם של הרהורים פילוסופיים על עבודתם", הסבירו המחברים בהקדמה (ומיד נתקפו בהלה וסייגו שאין פירוש הדבר שהיצירות הטלוויזיוניות הללו נוסקות לגבהים של הטקסטים הקלאסיים).
אסופת המאמרים על "סיינפלד" הציגה את ג'רי כסוקרטס של שנות ה-90, הסבירה מה הקשר בין השכן המטורלל קוזמו קריימר לכתביו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור וגרסה שג'ורג' הוא בעצם משל ממושקף לתופעות שעליהן דיבר אריסטו (בקצרה, הוא מייצג נאמנה את "תופעת ההמון" שתיאר אריסטו, בעצם היותו אדם שלעולם אינו עומד ביצריו ושאינו יודע מתינות. הוא דוגמה להתנהגות שאריסטו מבקש להימנע ממנה בכל מחיר). מאז הספר הזה נשכח למדי, אבל אם תיכנסו כיום לכל מנוע חיפוש אקראי, תוכלו למצוא מאמרים מחכימים (טוב, לעיתים גם מטופשים), בראייה פילוסופית, כמעט על כל תופעה תרבותית שאתם אוהבים.
זה לא צריך להפתיע אותנו. פילוסופים וקומיקאים לא שואפים אומנם בדיוק לאותה המטרה, אבל הם יכולים להשתמש באותם כלים כדי להגיע אל יעדיהם – ולעיתים התוצאה תהיה כמעט זהה. קחו לדוגמה את סלבוי ז'יז'ק, הפילוסוף הסלובני שכותב ספרים מסובכים שרובנו לא מסוגלים ממש להבין. בשעותיו הפנויות, הוא משחרר לרשת סרטונים ויראליים שבהם הוא מנתח תופעות עכשוויות באופן שגורם למיליוני מעריצים להתגלגל מצחוק ולהעביר הלאה את המסר.
בכל זאת, ייתכן שמי שטוענים שהקומיקאים הם הפילוסופים הגדולים של דורנו עושים את זה פשוט כי הם לא בקיאים בנעשה כיום בעולם הפילוסופיה? הרי כמו שציין נורם מקדונלד, עדיין ישנם פילוסופים פעילים ובשפע. לחלקם יש אפילו תקן באוניברסיטה הקרובה לביתכם. אבל מי בכלל מקשיב להם? ביוון העתיקה ובמזרח הרחוק, בעולם המשתנה בתקופת הנאורות וברחבי העולם במאה ה-20, פילוסופים היו דמויות ידועות ובעלות השפעה תרבותית עמוקה. עד לפני כמה עשרות שנים, הוגים כמו ניטשה, אלבר קאמי ופוקו היו כוכבי תקשורת שתמונותיהם נדפסו על שערי עיתונים, נתלו בחדריהם של סטודנטים ונישאו ביראה על שפתיהם של נשים וגברים, מבוגרים או צעירים. לאורך ההיסטוריה, הוגים לא רק אפשרו לבני אדם להרהר מחדש ביסודות קיומם וסיפקו להם כלים ומושגים לתפוס את העולם, אלא גם הדריכו אותם בחדרי החדרים של הנפש. כמו ביטוח לאומי, שמלווה אתכם "ברגעים החשובים של החיים". ניטשה עשה את קוראיו אמיצים יותר, סימון דה-בובואר עודדה נשים להתהלך בזקיפות קומה, פרנץ פאנון ניפץ את כבלי התודעה. פילוסופים הציעו לקוראיהם נחמה ברגעים קשים, ועודדו אותם למרוד בכוחות שמדכאים אותם. הם היו נחוצים, ולא פחות מכך, הם היו סלבס. מה השתבש בדרך?
כיום, כל סטודנט לפילוסופיה מכיר את הרגע שבו ניגשים אליו הדודים בארוחת ערב ושואלים, לאו דווקא באדיבות, "מה עושים עם תואר בפילוסופיה?" או "האם יש בכלל עדיין דבר כזה, פילוסופים?". כן, מגמגם הסטודנט הנבוך, ישנם פילוסופים, והם ככל הנראה נשארו הלילה בספריית האוניברסיטה עד שעת הסגירה כדי לשייף את הערות השוליים שלהם. יש שמאשימים בדעיכה הזו את האקדמיה עצמה: במקום להתעקש לפרוץ החוצה אל העולם, היא נעשתה מוסד סגור, חוג מצומצם וכמעט כתי, שרק מעטים מוזמנים (או יכולים להרשות לעצמם) לבוא בשעריו. הוגים שמעיזים לצאת החוצה ולתקשר עם הקהל הרחב, כמו פרופ' דן אריאלי ופרופ' יובל נח הררי הישראלים, מתמודדים עם ביקורות מצד חוקרים אחרים שאינם רואים תמיד בעין יפה את המהלך. קולגות מאשימים אותם בהפשטת התכנים וברידוד התובנות, דרכם של אקדמאים לומר "התמסחרות". כמובן, בשלב הבא גם המבקרים עצמם נתקלים בביקורת, המאשימה אותם בשמרנות ובצרות עין.
הפילוסוף והסופר הצרפתי אלן דה-בוטון עשה מהמאבק הזה קריירה. בשורה של ספרים, הוא התמסר באופן טוטאלי לעיקרון ההנגשה. בשנת 1997 פרץ לרשימות רבי המכר עם ספרו בעל השם המבטיח "איך פרוסט יכול לשנות את חייך". זה היה רק מתאבן לקראת המנה העיקרית: ברב-המכר שלו משנת 2000 (שפורסם בעברית תחת הכותרת בלתי מתנצלת "מדריך לאושר") הוא הסביר לקוראים נטולי כל השכלה אקדמית כיצד סוקרטס, סנקה, אפיקורוס, מישל דה-מונטן, ניטשה ושופנהאואר יכולים להקל על חייהם.
בראיונות מסביר דה-בוטון בהתלהבות מדוע הפך את העניין הזה לעיקרון. אין לו כל בעיה להיות שנוא האקדמיה, כל עוד יהיה חביב הקהל. זה לא רק בשביל ממונו האישי, הוא מתעקש, אלא גם למען התרבות החילונית בכלל. "אני אוהב לבנות גשרים, להפוך רעיונות אבסטרקטיים למשהו הרבה יותר יומיומי ואת המציאות היומיומית למשהו הרבה יותר מפואר", הוא הסביר לתקשורת הבריטית בשנה שעברה. "אלה תרגילים שאני עושה באופן טבעי בראש שלי, ואני חש שאנחנו כנראה לא עושים את זה מספיק כתרבות. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו והוא שאל אותי 'מה אתה עושה?'. אמרתי לו, 'ובכן, פילוסופיה'. מיד הוא אמר: 'פילוסופיה? איבדת אותי מיד', וחשבתי לעצמי: 'אלוהים, זה ממש נורא. זה בדיוק מה שאני מנסה להילחם בו".
הסבר נוסף לירידת מעמדם של הפילוסופים הוא עלייתם של תחומים אחרים, מתחרים, שהותירו להם אבק. מי מנסה להסביר לנו ממה עשוי היקום? מדענים כמובן. ומי מסביר מדוע אנחנו מרגישים כפי שאנחנו מרגישים? פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואפילו קואצ'רים למיניהם. מי מציג את הדיונים המסעירים ביותר על גבולות התודעה שלנו? מתכנתים שעוסקים בבינה מלאכותית. ואם אתם מאמינים באלוהים, אתם כנראה מקשיבים לרבי שלכם, ולאו דווקא להרצאה של פילוסוף לתולדות הדת. מי שמצליח ללכוד באופן הנוגע והעוצמתי ביותר את המהות הפלאית של החיים הם בעיקר אמנים, ויש לנו כיום כאלה בשפע: קולנוענים, מוזיקאים ומשוררים, שמצליחים לומר דבר-מה יסודי באמצעים טכנולוגיים מרהיבים. ולגבי ההוגים הפוליטיים של תקופתנו – לעיתים עדיף לא לומר דבר. פתחו טלוויזיה ותשפטו בעצמכם. כמובן, לרשימה הארוכה הזו אפשר להוסיף גם את הקומיקאים: כותבים מוכשרים שמוכנים להזיע ממאמץ כדי לשכנע אותנו בתובנותיהם לגבי ההתנהגויות שלנו כיחידים וכחברה.
המדיה משתנה, והפילוסופים נותרים מאחור. האקדמאים של ימינו נעשו מעונבים מדי ומקובעים מדי. חלק נכבד מכתביהם של גדולי הפילוסופים בכל הזמנים לא היה עומד כיום בשום סטנדרט אקדמי: סוקרטס לא טרח להעלות את תובנותיו על הכתב, קירקגור כתב בשמות בדויים, ניטשה סתר את עצמו ללא הרף - והרשימה ארוכה כאורך תולדות החשיבה האנושית. כמה מהפילוסופים הכי גדולים היו בעצם המרדנים הכי גדולים של תקופת חייהם. כיום, בזמן שביקורת העמיתים מרסנת ומאיטה את יכולות הביטוי של הוגים פורצי דרך, כותבים מוכשרים ובעלי חשיבה מקורית נוהרים אל עבר במות חופשיות וחינמיות כדי לפנות לציבור הרחב – בין אם אלה פוסטים בפייסבוק, סרטונים באינסטגרם, הרצאות טד או מופעי סטנד-אפ בנטפליקס.
במילים אחרות, ייתכן שהפילוסופים פשוט שכחו כיצד ללכוד את תשומת ליבו של הקהל. ד"ר ג'רמי פוגל, מרצה במחלקה לפילוסופיה יהודית ובבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, מציג טענה מפתיעה. הוא מזהה זיקה ברורה בין כמה מגדולי החושבים של ימי קדם לקומיקאים בני זמננו, וסבור שמבחינות מסוימות, אבותינו הרוחניים מזכירים יותר את הקומיקאים של ימינו מאשר את הפילוסופים של ימינו. "סוקרטס, האיש שנתפס כאבי הפילוסופיה המערבית, הרגיש שהמשחק האירוני הכרחי עבורו בשביל לעסוק בפילוסופיה באופן מוצלח. ליתר דיוק, היה לו ברור ששימוש פומבי באמצעים אירוניים יסייע לו לעצב את צורת החשיבה הספקנית והביקורתית שהוא היה כה מחויב לה", הוא אומר.
"לעומת זאת, נדמה שהאירוניה הפרפורמטיבית הזו לא מהווה חלק חשוב במיוחד מסוג הפעילויות שמזוהות בימינו כעשייה פילוסופית. אחרי הכול, כתיבת חיבורים אקדמיים 'רציניים', העברת שיעורים באוניברסיטה ובדיקת מבחנים הן פעולות רחוקות למדי מאלה שסוקרטס היה מעורב בהן". לדברי פוגל, "על אף שייתכן בהחלט שישנם מורים עכשוויים שמשתמשים באירוניה בכיתות הלימוד - בהיעדר הסביבה האתונאית של ימי קדם, וחשוב מכך, בהיעדר דמויות בסדר גודל של אפלטון שיעלו על הכתב את הערותיהם - האירוניה הפרפורמטיבית לא נמצאת בלב של העיסוק האקדמי העכשווי".
והנה הטוויסט שלו ציפיתם: בעוד שהיא נזנחה באקדמיה, "האירוניה דווקא מהווה היבט משמעותי של הקומדיה בת זמננו. הופעותיו של סשה ברון כהן בתור בוראט, אם לקחת דוגמה מובהקת, מתקרבות במידה מסוימת לאירוניה של סוקרטס. סשה ברון כהן מסתווה לבור גאה ששואל שאלות תמימות, וכך מתאפשר לו למתוח ביקורת חתרנית על סוגיות חברתיות ופוליטיות נפיצות" (אבל שימו לב, אומר פוגל: העובדה שסוקרטס ודיוגנס השתמשו באירוניה ובהומור כדי לעסוק בפילוסופיה, אין פירושה שכל מי שעוסק באירוניה ובהומור מעורב במידה כזו בפילוסופיה, כן?).
אירי ריקין, מרצה מבוקש לפילוסופיה ומבקר ספרות ותרבות, סבור כי הסטנדאפיסטים תפסו את מקומם של הפילוסופים משתי סיבות לפחות: העיסוק שלהם בנושאים הרלוונטיים לחיים של כולנו, והעמדה הליצנית שלהם, המאפשרת להם להגיד את כל העולה על דעתם. אבל תחילה חשוב לו להבהיר דבר מה: "אני עושה הבדלה מאוד ברורה בין בדרנים או אנשים שמספרים בדיחות ובין סטנדאפיסטים אמיתיים, כמו לדוגמה לני ברוס, ג'ורג' קרלין, דייב שאפל, ג'ים ג'פריס, שהם בעצם מבקרים חברתיים. מארק מרון הרי ניבא את הקורונה לפני שהקוביד ידע איך קוראים לו. אלה אנשים עם פרספקטיבה שאתה יכול להסכים איתם או לא, אבל הם מאפשרים לך להסתכל על העולם מבחוץ".
אז כן, אומר ריקין, מקדונלד צודק לחלוטין. "מה זו פילוסופיה? זו אהבת החוכמה. מהבחינה הזו, כל מי שמעניין אותו להבין משהו הוא פילוסוף, זה הפירוש המילולי וגם המהותי. אז למה סטנדאפיסטים הם פילוסופים של ימינו? כי הם האנשים האחרונים שעוד מנסים לחשוב בעולם הזה". דוגמה טובה לכך הייתה מעמדו של לואי סי.קיי, שטרם פרסום העדויות נגדו בגין הטרדה מינית הוזמן תדיר לתוכניות אירוח, ושם היווה "מין שילוב בין אורקל, מבקר חברתי וליצן חצר, זה שאומר בקול רם את מה שכולם חושבים בשקט, ממש כמו בתיאטרון היווני ואצל שייקספיר. כשאתה ליצן לא הורגים אותך, יש לך רישיון להגיד את האמת ושום מלך לא יערוף את ראשך. אני חושב שסטנדאפיסטים, וצריך לזכור שאני לא מדבר על סתם בדרנים, הם האנשים הכי מעניינים כיום, כי הם מבקשים מאיתנו להסתכל על הלבן בעין של המציאות, ולהראות לנו את מה שכל השאר מנסים להסתיר.
"הרבה אנשים חושבים שסטנדאפיסטים חתרניים כמו למשל ג'ורג' קרלין הם פוגעניים, כיוון שהם מראים לנו כמה אנחנו קטנים וחלשים. אבל אני חושב שהם לא רוצים רק להצחיק ולהביך אותנו, אלא גם לנחם. הם מנסים להגיד לנו שאנחנו לא לבד בבית המשוגעים הגדול הזה שנקרא העולם ושאף אחד לא יודע שום דבר, במיוחד אלה שאומרים שהם יודעים. הם אומרים לנו: 'זה בסדר שאתם מרגישים דפוקים ולוזרים, אפילו כשאתם עושים פרצופים מאושרים. כולם שרוטים, גם השכנים שלכם שנראים נורא יפים'. יש בזה באמת סוג של נחמה".
ואולי, בכל זאת, חשוב לדבר גם על הצחוק כשלעצמו, שאינו חשוב לנו רק כתירוץ לעסוק בתובנות חשובות אלא גם כדי להפוך את חיינו לנעימים ולנסבלים יותר. הצחוק, ששימש מאז ומתמיד פילוסופים ובדרנים כדי לטלטל אותנו או כדי לרכך את האמת, מספק לנו גם חוויה של שחרור שלא קל לנו למצוא ביומיום. מי שהבין את זה היטב היה קירקגור, שכך סיפר באחד מיומניו: "משהו נפלא אירע לי. הסיעו אותי לרקיע השביעי. שם ישבו מכונסים כל האלים. בהיתר מיוחד נעשתה לי טובה להביע משאלה. 'מה אתה רוצה?', שאל האל מרקוריוס. 'האם אתה רוצה נעורים, יופי, רוח, חיים ארוכים, את הנערה היפה ביותר, או משהו אחר מתוך הדברים המפוארים המצויים בתוך תיבת האוצר? בחר, אך רק דבר אחד'".
וקירקגור ממשיך: "לרגע הייתי נבוך; ואז פניתי אל האלים ואמרתי: 'בני זמני המכובדים, אני בוחר בדבר אחד – יהיה הצחוק לצידי תמיד'. אף אחד מן האלים לא אמר מילה; במקום זאת התחילו כולם לצחוק. מכך הסקתי כי משאלתי ניתנה לי, והחלטתי שהאלים ידעו להתבטא בטעם טוב. הרי לא היה זה נכון לו השיבו לי בחגיגיות 'משאלתך ניתנת לך'" (מתוך הספר "או-או", בתרגום מרים איתן).
