"איך אני יכולה לדעת שאני נמצאת במערכת היחסים הנכונה?", שואלת אריאנה גרנדה ב-intro (end of the world) שפותח את אלבומה החדש - eternal sunshine, שיצא במהלך סוף השבוע האחרון. כבר מדקותיו הראשונות אלבומה השביעי מבקש לפרק ולעסוק בדיוק בסערות האחרונות שחוותה ולספר את הצד שלה לסיפור. את האמת, לדבריה. כן, זה אלבום פרידה. כן, זה גם אלבום על אהבה חדשה. אז? או שנאמר - יס, אנד? יש לכם שאלות נוספות? ב-35 דקות האזנה היא מתכוונת לספק את רובן באמצעות לא מעט מוזיקה טובה.
עד לנקודה הזו בחייה, הזמרת בת ה-30 ידעה לא מעט סערות - אם בחייה האישיים, ובכל הנוגע לחיי האהבה והזוגיות שלה - שכיאה למעמדה תמיד זכו לסיקור נרחב וחטטני. הזמרת התייחסה לשיברונות הלב שצברה עד לשנת 2018 באופן מוזיקלי נרחב יחסית כבר ב-thank u, next, הסינגל המוביל מאלבומה החמישי שהיה להמנון העצמה מתוק ולווה בקליפ עמוס רפרורים לקומדיות רומנטיות מילניאליות. ברמה האישית, גרנדה (שפירקה אז את אירוסיה לקומיקאי פיט דייוידסון) מצאה אהבה חדשה בדמות איש הנדל"ן דלטון גומז, ולמעריצים היה נדמה שזו נכנסת לשלב ה"אושר ועושר" כשהשניים התחתנו ב-2021. אבל מי שעוקב אחרי מדורי הרכילות יודע שסיפורם של גרנדה וגומז הגיע גם הוא לקיצו בקיץ האחרון.
גם בשלב מתקדם יחסית בקריירה המצליחה של גרנדה, בדומה לכל כך הרבה זמרות שעברו בתעשייה הזו לפניה - ושכנראה יעברו גם אחריה - החיצים שמופנים כלפיה עוסקים באותה השאלה שכל אישה בפרופיל כשלה נאלצת להתמודד איתה: עם מי היא מתרועעת או שוכבת, או כפי שזו כבר היטיבה לתאר במילותיה מתוך הסינגל המוביל מהאלבום החדש - yes, and? - "למה כל כך אכפת לכם על איזה ז** אני רוכבת?".
נדמה שככל שהצלחתה נוסקת מעלה, כך גם העוקבים, המעריצים וההייטרים מחטטים עמוק יותר אחר טינופת. גרנדה של 2024 נמצאת בתקופה היצרנית הפורה ביותר שלה, כשבקרוב היא צפויה לככב בתפקיד גלינדה, המכשפה הטובה, במיוזיקל "וויקד" (בתרגום לא רשמי לעברית - "מרשעת", העיבוד הקולנועי למחזמר המצליח מברודוויי). אבל הצהובונים והגולשים מנסים לצייר אותה כמכשפה פר אקסלנס, כהורסת משפחות שפירקה את נישואיה באותה הקלות שפירקה גם את חיי הנישואים של שותפה לקאסט הסרט - איתן סלייטר, מי שסומן כבן זוגה הנוכחי, ו"זוכה" לשלל הערות עוקצניות ונוראיות בנוגע למראהו החיצוני.
בזמן צילומי הסרט, וברקע הרעל שמתפזר לעברה ברחבי הרשת, הזמרת שמרה על פרופיל ציבורי נמוך יחסית ככל הניתן, ולקראת סוף השנה האזרחית פרסמה הצהרה יוצאת דופן בחשבון האינסטגרם שלה שבה הודתה שהיא מרגישה שהיא "לא מובנת על ידי כל כך הרבה אנשים שלא מכירים אותה, שמסיקים מסקנות לגבי חייה". כך גם את העבודה על האלבום החדש היא ניסתה לשמור מתחת לרדאר, בעקבות הדלפות של חומרים מוזיקליים שגרנדה עבדה עליהם בשנים האחרונות, שהופצו ברחבי הרשת ושהסבו לה כאב רב.
4 צפייה בגלריה
בסרט היא המכשפה הטובה, ההייטרים קוראים לה מרשעת. אריאנה גרנדה, מתוך "וויקד"
(צילום מסך מתוך הטריילר)
כעת, אחרי שהשלמנו את אירועי הפרקים האחרונים, הגיע הזמן שהמוזיקה תדבר. קידום האלבום המיוחל התנהל באופן סולידי יחסית, כשמלבד חשיפה של סינגל הדאנס יורו-פופ המוביל מתוכו - yes, and? כאמור, גרנדה שמרה את כל הקלפים לרגע יציאת האלבום. כך, השיר (המלא) הראשון באלבום - bye, בפשטות - מתגלה כהמנון פרידה עוצמתי שכל אחד יכול לשיר את מילות השיר החוזרות ("ביי ביי, אני לוקחת את מה ששלי/ ביי ביי, זה נגמר זה נגמר, כן"), שמבעד לדמעות המתוארות במילותיו מצליח להביא אנרגיה מחדשת מגובה ברוח דיסקו וגרוב סוחפת - אם בשכבות שיוצרים כלי הקשת או בגיטרה ה-Fאנקית שברקע. הפאן ממשיך גם ב-Don't wanna break up again המתקתק לכאורה, שבו היא מתייחסת להאשמות שדמותה חוותה במהלך מערכת יחסים. "אני יותר מדי עבורך", היא שרה במעבר לפזמון החצוף שמערבב בין לב, ראש ומין, כמבקשת להיחלץ מהזוגיות הזו.
אבל אל תטעו ב-eternal sunshine להיות אלבום אוורירי וחסר משקל, לעומת הסיבובים המוזיקליים הקודמים של גרנדה, באלבום הזה אין רגע לנוח, וקטע המעבר הבא - Saturn Returnes - מכריז על עוד שכבה שמתקלפת מבעד לדמותה המעושה לכאורה של הזמרת. כך בשיר הנושא של האלבום (שמרפרר בשלמותו כמובן לסרט "שמש נצחית בראש צלול", דרמת המד"ב הרומנטית בכיכובם של ג'ים קארי וקייט וונסלט) גרנדה שולפת סט חיצים דוקרני משלה כשמאשימה פרטנר רומנטי שלה לשעבר בשקרים ובגידות, וחושפת את הקונפליקט המכאיב שהיא לכודה בו. אם הוא "השמש הנצחית שלה", כפי שמילות פזמון שיר האר אנ' בי המצוין מזכירות, נדמה שלמרות כל הכאב, החרדה והצער שהם גרמו זה לזו, הוא לנצח יהיה חרות בראשה.
ברמה המוזיקלית, מקס מרטין - המפיק האלמותי שעבד עם בריטני, בקסטריט בויז וכל שם ראוי בערך בפופ מאז הניינטיז - חתום על האלבום בשלמותו (לצד ILYA, שעובד עם גרנדה מזה שנים) ונוכח בכל עיבוד, רפרנס וקריצה מוזיקלית. כך גרנדה יכולה להשתעשע במגוון השראות מוזיקליות החל מ-Vogue של מדונה, כפי שניכר בסינגל הראשון, דרך ביטים ומערכות תופים אלקטרוניות שמתכתבות עם עולמותיהן של דיוות הפופ של סוף הניינטיז ובראשן גם the boy is mine - שלא מסתפק רק בסאונד הנוסטלגי או בביט מטמטם וממכר, אלא עושה שימוש מובהק בשם הלהיט של ברנדי ומוניקה מ-1998 בסיפור על אהבה אסורה. כל אלה לא שוחקים את הקיים, אלא יוצרים סאונד חדש ומסקרן, הסיפור הנלווה והטקסט החצוף כיאה לגרנדה רק מוסיף לכל אלה.
אבל אחרי שרקדנו, התחצפנו, התנצלנו (והתחרטנו) ושרנו אודות תאוות מסוכנות, שקרים ואהבות נכזבות, מגיע הסינגל השני של האלבום - we can't be friends, שמבקש לרסק רגשית את המאזינים שהגיעו עד הלום - בטח אם ישלבו צפייה בקליפ/סרט קצר שנלווה לו ומרפרר, איך לא, ל"שמש נצחית בראש צלול".
כל חד-אוזן יזהה בקלות את הרפרנס המובהק של ביט התופים א-לה פעימות הלב, בשילוב ליין הקלידים הסוחף ששואג על המאזין בניחוח מוכר בפזמון השיר ומהדהד את Dancing on My Own, שירה של רובין - סנסציית הדאנס-פופ השבדית. ההשראה לא נוכחת רק בהפקה המוזיקלית, שכן מרטין בעצמו כבר שיתף פעולה עם רובין בעבר, אלא גם בטקסט המרסק שבאמצעותו מתחננת להזכיר שוב שהיא יודעת מה נכון, למרות שאחרים מסרבים להאמין לה. "אני לא רוצה להתחבא / ואני לא רוצה להאכיל את האש המפלצתית הזו", מבקשת הזמרת במעבר לפזמון הראשון. "אני רק רוצה שהסיפור הזה ימות". בפזמון הבא, היא שרה כיצד הסיפור הזה עוד עלול להוביל לקיצה.
את קו הריסוק הטוטאלי ממשיך גם I wish I hated you היפהפה והחולמני, שנדמה שממשיך את הנרטיב שזו בוחרת להבליט ביצירתה - אמת. גם אם היא לא מאוד יפה, גם אם היא לא ברורה, זה הסיפור שלה והיא תחליט איך היא מציגה אותו. והיא עושה זאת בלי שחקני חיזוק (האורחת היחידה באלבום אגב היא סבתה של הזמרת, שמבליחה בשיר הטראפ שחותם אותו - ordinary things). ולמזלה של הזמרת המנוסה, ובהמשך להופעה הנהדרת שהעניקה ב-SNL בסוף השבוע האחרון, מלבד מכישורי סטורי-טלינג, שיווק, קידום ואסתטיקה - אריאנה גרנדה היא - לפני הכול - הווקאליסטית הכי טובה שיש בתעשייה כיום.
בדומה לשיפוט השטחי שכוכבות פופ נתונות לו, ונשים-יוצרות באופן כללי - גם המחוז המוזיקלי שבו גרנדה פועלת נחשב עוד מראשיתו לז'אנר לא-רציני שמטרתו בתועלות המסחריות ותו לא. ואכן, במוזיקת פופ, הקשת די רחבה בכל הנוגע למה זה בידור ומה זה תרבות, אבל באלבומה הנוכחי - הקצר, הדחוס, הקופצני והכואב - גרנדה מצליחה לספר סיפור שלם. זה ללא ספק היצירה המורכבת ביותר שהיא סיפקה עד כה. מי שייצמד לשמועות יוכל לבנות מגדלים של ספקולציות ושיחות שימלאו סלון לק ג'ל שכונתי, ומי שייטה אוזן, ובאמת יקשיב לרגעי השיא המופלאים ב-eternal sunshine, ימצא כאן אלבום פופ מושלם. נקודה.
