כך נראית המציאות של עיתונאי ישראלי שמבקש לקחת חלק ביום ראיונות עם התקשורת הבינלאומית לקידום סרט מתוצרת מדינות ערב. איש יחסי הציבור נטול מודעות פוליטית עשוי לאשר את השתתפותך במפגש עם היוצרים, אבל אז יעדכן באימייל שבעצם הלו"ז של הבמאי והשחקנים "מלא לחלוטין" (כך פתאום) ויתנצל על כך שהוא נאלץ לבטל את הריאיון. סוג של שגרה שאנחנו נציגי התקשורת מישראל מורגלים אליה בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. זו גם פחות או יותר הייתה הסיטואציה שהזדמנתי אליה לקראת יום הראיונות לסרט "אמירה" של הבמאי המצרי המוערך מוחמד דיאב בפסטיבל הקולנוע ונציה.
(קטע מהסרט "אמירה")
היחצ"נית השווייצרית אישרה מבעוד מועד את השתתפותי במפגש. אלא שאז, שעה קלה לפני האירוע, הודיעה לי שהלו"ז של הבמאי דיאב והשחקנית הראשית טארה עבוד "מלא לחלוטין" (כך פתאום). במקום הציעה שאצטרף לראיון קבוצתי עם השחקן עלי סולימאן בהשתתפות שלושה עיתונאים נוספים. אלא שבדיעבד הסתבר ששלושת העיתונאים האחרים לא רוצים לחלוק שולחן עם קולגה מישראל, וכך מצאתי את עצמי במפגש אחד על אחד עם השחקן הפלסטיני תושב ישראל, שקיבל את פניי שמח וטוב לב. "אנחנו כולנו חיים ביחד, אז עם מי נדבר אם לא אחד עם השני. למרות כל החרא שאנחנו אוכלים, למי נספר על זה אם לא לישראלים", אמר.
חודשיים וחצי אחרי הריאיון, סולימאן ושותפיו ליצירת "אמירה" התנסו בעצמם במנה החמוצה מהתפריט של תנועת החרם. אמנם הסרט נבחר לייצג את ירדן באוסקר הזר, אולם הוא נתקל בהתנגדות קשה מצד המגזר שאותו הוא מתיימר לייצג: האסירים הביטחוניים הפלסטינים ומשפחותיהם. אבל הבחירה התסריטאית הנועזת של דיאב הייתה לספר סיפור אינטימי של צעירה פלסטינית (עבוד), בתו של מחבל שמכלה את ימיו במתקן כליאה בישראל, והגילוי המפתיע על יחסיהם בעקבות מבצע הברחת זרע אל מחוץ לסורגים. תרעומת אדירה נשמעה מצד הנהגת הרשות הפלסטינית וארגוני האסירים שטענו שהסרט מבזה אותם. בנוסף, פעילים חברתיים פתחו בקמפיין רשת ודרשו מההנהגה הירדנית להתכחש לסרט, ואכן זמן קצר לאחר מכן יצאה ההוראה להפסיק להציגו בבתי הקולנוע בעמאן ודיאב עצמו הכריז כי הוא עוצר את סבב ההקרנות מתוך התחשבות ברגשות האסירים. במקביל הודיעה המועצה המלכותית לקולנוע כי היא מסירה את מועמדות "אמירה" מהמרוץ לאוסקר הזר.
דיאב וצוותו, שניכר שדווקא רצו להטיב עם האסירים הפלסטינים, גילו שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, ואין שם 72 בתולות שממתינות להם, אלא אנשי ציבור זועמים שפועלים מלהט אידאולוגי נגוע בתעמולה שמתנגד לסרט, בלי לצפות בו. באופן אישי עבור סולימאן, דמות האסיר הביטחוני שמתעקש להמשיך לקיים חיי משפחה כנגד כל הסיכויים היה האתגר שמשך אותו להפקה, למרות שהתפקיד שלו יחסית צנוע במונחים של דקות ופעילות על המסך. "זה מה שהתבקשתי לעשות, וזו המציאות של הדמות. הוא בכלא והוא יודע שהוא יבלה שם את יתרת חייו. זוהי המציאות שרבים חווים בבתי הכלא בישראל, בלי לדעת איזה יום היום ומה השעה, ובלי להיפגש אישית עם בני משפחתם", אומר השחקן בן ה-44, שמופיע לכל אורך הסרט בחללים הסגורים של הכלא, בתוך תא המאסר, בין הסורגים או במהלך מפגשים עם אשתו ובתו כשהם משוחחים דרך אפרכסת הטלפון כשזכוכית חוצצת ביניהם.
"זהו העולם של הדמות שלי בתוך הכלא, ועבורי ההרגשה הייתה לדמיין שאני צריך להציג אותה דרך חלון, ומבעד לחלון הזה אפשר לראות הכל – העולם שבו הוא חי, היופי שמותיר אותו חיובי והתקווה להיות חופשי בעתיד. וכך עבורי החלון הזה היה חלון לצד השני, לחופש. יש חציצה בינך לבין אלו שאתה אוהב בצד השני. אתה יכול לראות אותם, אבל לא לגעת בהם, או לחבק אותם. אז בעצם אתה צריך להגביל את עצמך לאינטראקציה מילולית וזה שונה. זה היה לא פשוט, וגם די אינטנסיבי. אתה חייב לבטא רגשות ומצד שני להיות פגיע, לא מול האויב שמדכא אותך, אלא מול בני משפחה שבאים לבקר אותך. זה מאוד אינטימי כשאתה נמצא עם בני משפחתך אבל אתה לא לבד, כי מסביבך יש אסירים אחרים ובני משפחה אחרים והמון רעש. האינטימיות הזאת הופכת להיות פומבית. שלא לדבר על המעקב של הרשויות".
"הוא היה מלא תשוקה לספר את הסיפור הזה"
בסרטו של דיאב, שזכה לשבחים על המותחן הפוליטי המצוין שלו Clash (העוסק בהתנגשות בין מפגינים משני קצוות הקשת הפוליטית במצרים), סולימאן מגלם את נוואר, אסיר ביטחוני שהוא אב לאמירה. היא נולדה אחרי מעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראלים, אך היא מעריצה אותו ומקפידה לבקרו עם אשתו ווארדה (סאבה מוברק) או בלעדיה בכלא מגידו. נוואר יודע שהוא צפוי לסיים את חייו בכלא והוא לא מנסה להימלט ממנו. הוא כן נחוש להבריח מנת זרע החוצה על מנת להפוך לאב בפעם השנייה. מבצע שעולה בהצלחה בעזרת איש שב"ס משוחד, ממש כמו בפעם ההיא לפני 17 שנה שהביאה להולדתה של בתו היחידה. אלא שהפעם ההפריה נכשלת לאחר שבדיקה רפואית מעלה שנוואר בכלל עקר מלידה, תגלית שמציתה תעלומה: מיהו אביה האמיתי של אמירה? המשפחה כולה עוברת טלטלה, כשבין היתר ווארדה, שנחשדת כי בגדה בנוואר, נחטפת על ידי קרוביה לצורך בירור שמזכיר חקירת שב"כ. בינתיים אמירה ונוואר צריכים להסתגל מחדש למערכת יחסי אב ובת שאינה תלויה בקשר דם.
סולימאן מספר כי למרות שדיאב הגיע ממצרים, הוא הקדיש תשומת לב לתהליכים בחברה הפלסטינית והיה נכון ללמוד עליה, שבדיעבד לא היה מספק נוכח הפצעים החשופים בהם נגע והביאו לתגובות הקשות נגדו. "אני הגעתי לחמישה ימי צילום בלבד, אבל אלו היו חמישה ימים אינטנסיביים מאוד בגלל שמוחמד מצלם המון טייקים, מעולם לא עבדתי ככה. עוד פעם, ועוד פעם", אומר השחקן. "בטחתי בו, וראיתי כמה הוא מחויב לסיפור. הוא היה מלא תשוקה לספר את הסיפור הזה. והוא היה מאוד קשוב כי הוא רצה ללמוד כמה שיותר. הוא הקשיב להערות שלי, וכשהוא לא קיבל אותן, פשוט ביקש ממני לסמוך עליו. למרות שלא הייתי בהרבה ימי צילום, הרגשתי שביליתי חודשים איתו. וכשראיתי את הסרט לראשונה אמרתי לעצמי שזה פשוט בלתי נתפס שכל החלק שלי צולם בחמישה ימים. במהלך הצילומים הרגשתי שהחלק של הדמות שלי שולי ופתאום אני רואה את עצמי על המסך כדמות ראשית. זה משהו שחשתי בו במהלך הקריאה של התסריט, אבל במהלך חמשת ימי הצילומים זה לא הרגיש ככה. זה היה עונג אמיתי לעבוד עם קולנוען מוכשר וצנוע כל כך שיודע איך לבנות יחסי אמון עם השחקנים שלו. זה הדבר הכי חשוב לבמאי. כשאתה זוכה לאמון האנשים שאתה עובד איתם, אתה יכול לעשות הכל".
עם זאת, סולימאן מספר כי היו לו השגות בנוגע לסצנה בה אמירה נהרגת כשהיא מנסה להסתנן לישראל על מנת לבצע פיגוע נקמה. בסצנה זו, הגיבורה מצליחה לחדור את גדר ההפרדה, אולם חוזרת בה מכוונותיה הנפשעות. לרוע המזל, חיילים ישראלים מזהים אותה וקוראים לה לעצור. כשהיא נמלטת על נפשה הם יורים בגבה והורגים אותה. "הסצנה המקורית בתסריט הייתה הרבה יותר קיצונית, אבל דיברנו על זה וצילמנו כמה גרסאות. זה לא בהכרח מה שאני הייתי עושה, אבל זה נתון לבחירת הבמאי וזו זכותו", אומר סולימאן, שהופיע לאחרונה בתפקיד קטנטן בהפקה ירדנית אחרת, "פארחה" של דרין ג'יי. סלאם, ובה סצנה קשה ושערורייתית הרבה יותר: הוצאה להורג של משפחת פליטים פלסטינים על ידי חיילי צה"ל. באופן כללי, סולימאן מודה שיש הרבה יוצרים שנישאים על גבי היצרים הפוליטיים ודימויי התעמולה ואינם קשובים להערות של אחרים, הערות שהוא עצמו מציע כשחקן מנוסה. הוא מציין לטובה את אמין נייפא, שסרטו "200 מטרים" היה מועמדה של ירדן לאוסקר אשתקד, ובו גילם אב למשפחה שנקרעת משני צדי גדר ההפרדה. "דווקא בגלל שזה היה סרט ראשון שלו, הוא היה פתוח לדעות אחרות".
סוגיה נוספת שנויה במחלוקת שבוודאי תרמה לחוסר נחת בין אלו שכן צפו ב"אמירה" היא היחס של החברה הפלסטינית לאשתו של נוואר הנחשדת בניאוף וכאמור נחטפת על ידי בני המשפחה שעורכים חקירה מאולתרת לגבי זהות האב הביולוגי של אמירה. כשהתעלומה נפתרת ומתגלה שמדובר באיש השב"ס שנשכר בזמנו להבריח את מנת הזרע של נוואר, אך החליף אותה בשלו, זוהי הבת שעומדת על המוקד. מאז ומתמיד הייתה מחויבת לעם הפלסטיני, אולם עתה כשהתגלה לה ולסובבים אותה כי היא בת לאב ישראלי, היא מוחרמת על ידי חבריה ומקורביה ולפתע חייה בסכנה. ספק אם זו הייתה כוונתו של הבמאי, אולם מתוך המערבולת העלילתית הזו נחשפת גזענות קשה כפי שהיא מתחוללת בחברה הפלסטינית. הנערה המקומית שגדלה כפלסטינית, ומזדהה עם המאבק בכיבוש, מסומנת כישראלית על לא עוול בכפה, רק בגלל התסבוכת באילן היוחסין הביולוגי שלה.
"אני מבין מאיפה צצה התחושה הזאת, שיש פה גזענות. אבל אני חושב שאי אפשר להגדיר את זה כגזענות, כי הכל נובע מהכיבוש", הוא קובע. "כשאנחנו מדברים על הכיבוש בגדה המערבית, כל מה שהתושבים הפלסטינים מכירים זה את חיילי צה"ל. הבמאי של '200 מטרים' מעולם לא פגש ישראלי. כל מה שהוא ראה זה חיילים, אז בשביל רבים ישראלי משמעותו חייל צה"ל – לא בן אנוש. וכך נוצר הרושם המוטעה שמדובר במפלצות, לא בבני אדם כמוך. לכן, אי אפשר לכנות את זה גזענות, זה הכול נובע מהיכרות שלהם עם מי שהם באים במגע איתו".
גם הגזענים הגדולים ביותר בין הישראלים מוצאים לעצמם הסברים לוגיים לשנאת זרים ככלל, והערבים בפרט.
"היו לנו המון שיחות על הסוגיה הזאת, וזה לא שאני באופן אישי חייב לקבל את התפיסה הזאת מכיוון שאין מדובר בסרט תיעודי. אנחנו צילמנו סרט עלילתי פה. ולכן יש למוחמד זכות להציג את הסיפור באיזו דרך שהוא בוחר ולפי איזו נקודת מבט שהוא רוצה. אבל אני לא מוכן להגדיר את זה כגזענות. המשבר לא נוגע לגזע. ובעולם האמיתי זה שונה לחלוטין. הדוגמה הבולטת ביותר זו אימא של ג'וליאנו מר, שהייתה יהודייה ובו בעת יותר פרו-פלסטינית ממני. מה שהיא עשתה לטובת הפלסטינים בג'נין לא מתקרב למה שאני עשיתי כפלסטיני. והאמת היא שאין לנו את הבעיות האלה אחד עם השני. הבעיות מתעוררות מול הצבא והאנשים שמבטאים את הכיבוש עצמו, לא נגד ישראלים כבני אדם בהיותם בני אדם".
אם מדברים על יחסים בין בני אדם, אין יותר אנושי ורגיש מאשר זוגות מעורבים, וכאלה יש יותר ויותר בחברה הישראלית, ועם חשיפה גדולה במיוחד בזירה התרבותית. כך למשל במקרה של העיתונאית לוסי אהריש והשחקן צחי הלוי, הבמאית מייסלון חמוד ומעצב התפאורה ערד שאואט, השחקן יוסף סוויד והמגישה עדי שילון. מערכות אלה התקבלו בתגובות קשות על רקע גזעני מצד גורמים בימין הישראלי (זכורה במיוחד הזוגיות בין השחקן אמיר חורי והשחקנית דניאלה סער, בתו של שר המשפטים), והסרט "אמירה" מהדהד תגובות דומות בצד הפלסטיני. "המציאות היא מאוד מורכבת. זה לא נוגע רק לאהבה, יש בזה יותר מאהבה. זה קשור לרקע שלך ומאיפה אתה בא", הוא מנסה להסביר. "זו המציאות שבה אנו חיים. הייתי משקר אם הייתי אומר שזוגיות כזו תלך חלק ותהיה יפה. אבל לרוע המזל זה לא כך. זה כל כך עצוב שזה המצב. אנחנו יכולים למצוא כל כך הרבה דברים משותפים ואנחנו יכולים להיות כל כך קרובים, אבל יש דברים שהם גדולים מאיתנו. זה לא קשור אלינו באופן אישי".
"הממסד הישראלי החריב את התרבות שלנו"
סולימאן הוא כוכב הקולנוע הפלסטיני הגדול ביותר כיום, והוא גם העסוק ביותר מבין השחקנים הישראלים – אם תתעקשו להגדיר אותו ככזה. אין כמעט סרט פלסטיני, או כזה העוסק בחברה הפלסטינית, שאינו מתהדר בהופעתו של השחקן. אבל לא פחות מכך, סולימאן, שמתגורר בימים כתיקונם בעיר הולדתו נצרת, הוא השחקן המצליח ביותר שיצא ממדינת ישראל בשנים האחרונות. לצד אינספור הסרטים הבולטים במדינות ערב אותם הוא מוביל (כמו "הסלון של הודא" של האני אבו-אסעד הפלסטיני שליהק אותו גם ל"גן עדן עכשיו", או "הפיגוע" של זיאד דואיירי הלבנוני שהסתבך בגינה עם הרשויות בארצו) – סולימאן פרץ להוליווד, שם הוא מלוהק דרך קבע לשלל תפקידים בולטים כמו בעונה הראשונה של הסדרה "ג'ק ראיין" בכיכובו של ג'ון קרסינסקי, הסדרה "המגדלים הגבוהים" עם ג'ף דניאלס, מותחן הריגול של רידלי סקוט "גוף השקרים" (בכיכובם של לאונרדו דיקפריו וראסל קרואו), בדרמות המלחמה של הבמאי פיטר ברג "הממלכה" (לצד ג'יימי פוקס וג'ניפר גארנר) ו"השורד האחרון" (לצד מארק וולברג) ובקרוב יגלם את יעקב בן חלפי בסרטו התקופתי-דתי של טרנס מאליק "דרך הרוח".
בעבר סולימאן השתתף בהפקות ישראליות רבות, ביניהן סרטי ערן ריקליס "הכלה הסורית", "עץ לימון" ו"זייתון", וכן "הרמוניה" של אורי סיון. אולם הוא מצהיר כי הפרק הזה מאחוריו ואין לו כוונה להשתלב בפרויקטים תוצרת כחול-לבן בקרוב. "אני לא עושה יותר סרטים בישראל בגלל שיש בעיה פוליטית וגם בגלל שהיום לקרנות הישראליות יש אג'נדה, בין אם הן מעוניינות בזה או לא. זה הגיע להקצנה עם שטף הפשיזם. זה מה שרואים היום בישראל גם מבחינה תרבותית. הפוליטיקאים מנסים לשלוט בה. והבעיה שיש לי עם האמנים בישראל זה שהם לא עצרו את הפשיזם הזה בזמן אמת. בתור אמן אתה צריך להישאר עם ראש פתוח למי ששונה ממך ואתה צריך להיות מתקדם יותר מהאדם הפשוט ולהבחין בין אמת לשקר. ובשבילי היום כל האנשים האלה משתפים פעולה עם הקו של הממשלה הפשיסטית. זו בעיה בשבילי. ואני מסרב להיות נציג של ישראל ברחבי העולם, כי מה אני מייצג בדיוק? אני מייצג את הכיבוש? את האפרטהייד? כאן אני מרים את ידי".
התלונה העיקרית של סולימאן נוגעת לתקנוני קרנות הקולנוע המקומיות ולפיהם הסרטים שיקבלו תמיכה חייבים להיות משויכים לאומית לישראל – שיוך שהוא אינו יכול לעמוד מאחוריו. הטענות הללו נשמעות גם מצד היוצרים הישראלים עצמם, והבעיה הזו התעצמה עם פרשת מחאת השחקנים הפלסטינים של "ויהי בוקר", והבמאי ערן קולירין גיבה אותם. סולימאן מספר שבעבר קולירין פנה אליו כדי שייקח חלק בסרט והוא מראש סירב. "ערן ואני דיברנו על הסרט הזה בעבר, והוא רצה שאני אשחק בו. אמרתי לו שלא הפעם", הוא משחזר. "אמרתי לו שאני יודע מיהו, ואני יודע את הדעות שלו ואני יודע את האידאולוגיה שלו, אבל אחרי הכול הוא פועל בתוך המערכת הישראלית. אז אני לא יכול. אני אוהב את ערן, אני אוהב את הסרטים שלו. אני אוהב את השכל שלו ואת דרך החשיבה שלו. וגם את נדב לפיד. יש המון במאים שאני באמת מעריך, אמנים אמיתיים. אבל הבעיה היא שהכול מתרחש בתוך אותה מערכת. וגם הם סובלים ממנה. זו גם הטרגדיה שלהם".
אתה חושב שישראל תרמה לך איכשהו, ולו מבחינה תרבותית?
"הממסד הישראלי החריב את התרבות שלנו. היו לנו המון דברים יפים בתרבות שלנו. היום כשאני מסתובב בכל העולם ואז חוזר הביתה, אני שואל לאן נעלמה התרבות שלנו. היא נעלמה. היא הפכה לחומרית. וזו תוצאה של מה שישראל עוללה לפלסטינים תושבי ישראל. הם רק הולכים אחרי הכסף והדברים החומרניים. כבר אין להם עניין בתרבות. וזה בדיוק מה שהישראלים עמלו עליו במשך 75 שנים - למחוק את הזהות שלנו. אבל הם כשלו. כשההפגנות במגזר הערבי פרצו, רגע לפני שנתניהו הלך לאיפה שהוא הלך, כולם היו המומים כי ההנחה הייתה שהזקנים ימותו והדור הצעיר ישכח. הם היו בהלם, אף אחד לא הכין אותם לזה. הם היו בטוחים שהדור הצעיר של הרשתות החברתיות לא יודע מאיפה הם באו ומה המקור שלהם. וכשזה קרה אני מודה שהייתי מופתע אבל בו זמנית זה היה אירוע גדול מאוד".
