לפני שבע שנים, בגיל 37, טליה לביא לא התחתנה. היא הכירה אז את מי שיהיה לא־בעלה, התמסדה איתו ועם שני ילדיו הגדולים מנישואים קודמים, ולפני שנתיים וחצי הם הביאו במשותף בת לעולם. לא רק שטליה לביא מעולם לא בילתה לילה שלם בשמלת כלה כמו גיבורת ''אחד בלב'', סרטה השני, היא מעולם אפילו לא מדדה אחת. "אף פעם לא רציתי להתחתן", היא מודה, "אין לי משיכה לאירועים שאני המרכז שלהם. רציתי אהבה וזוגיות, והייתי בזוגיות של שנים שהייתה אמורה להוביל לחתונה והתפרקה".
אז עוד הספקת להיות רווקה בעידן הטינדר?
"כן. אני חושבת שכל מי שרווק ומחפש בן זוג צריך להיות בטינדר".
ואז - בערב השקת ספר השירים של נמרוד מתן, מרצה לפילוסופיה ואיש מחשבים – היא הבינה שהאיש הזה בשבילה. "הבנתי את זה לפניו, וחיכיתי לו. אני רגילה לקבל לאווים ולא לוותר. אתה יודע באיזה טסט קיבלתי רישיון נהיגה? שמיני. סבלנות זה כוח־העל שלי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשלב ההוא לביא הייתה כבר הדארלינג ואחד הכישרונות המסקרנים של הקולנוע הישראלי, אחרי לימודים עטורי פרסים וסרט ביכורים אחד, ''אפס ביחסי אנוש'', שהביא לקולנוע כ־600 אלף ישראלים, וזכה בשישה פרסי אופיר ובפרס הסרט והבמאית בפסטיבל טרייבקה. הבעיה היחידה היא שסרט ביכורים מהדהד כזה מנחית אותך לבסוף במקום הכי מפחיד בעולם: סרט שני.
''אחד בלב'', שיצא לקולנוע אחרי כמה דחיות, כשהקורונה יצאה לפגרה זמנית, הציב במרכזו זוג ירושלמי שמגיע לליל כלולות במלון יוקרתי ואז מתפרק לחתיכות לאורך הלילה. זה סרט שהוא הרבה דברים, אבל דבר אחד הוא לא: ''אפס ביחסי אנוש''. גם אמנותית, גם מסחרית, גם ביקורתית, גם כסרט של טליה לביא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הסרט הוא מה שידעתי על אהבה וזוגיות לפני הזוגיות שאני נמצאת בה כיום", לביא מסבירה, "זה זוג שחוזר מהחתונה שבה הכול מתנהל לפני טקס כתוב מראש, ופתאום נגמר התסריט ואין טקסטים, והם מתנהגים כמו שהם חושבים שצריך להתנהג. כתבתי את זה מהדמיון ומהפחדים שלי".
זה היה החשש ממונוגמיה אחרי שנות רווקות ממושכות?
"אולי פחדתי מזה כי לא הייתי בזוגיות שנכונה לי. פחדתי מלהיות תקועה עם מישהו שהוא לא".
וההבנה שברגע שבחרת במישהו כבר לא תהיי עם, נגיד, ריאן גוסלינג.
"וויי, בחיים לא הייתי רוצה להיות עם ריאן גוסלינג".
אז בראד פיט או ברוס ויליס.
"לא רוצה להיות עם האנשים האלה, אני מריחה את הצרות מקילומטרים, אני רוצה להיות רק עם בן הזוג שלי. אולי בגלל שזו לא זוגיות מגיל צעיר מאוד, אין בי שום תחושת פשרה או חרטה".
גם על ''אחד בלב'' אין לה חרטות, והיא מנסה לעבור את משבר הסרט השני בלי להתמשבר. "הוא לא היה הצלחה מסחרית כמו 'אפס', אבל הוא לא כישלון", היא אומרת, "הרבה סרטים היו חותמים על הסיבוב שהוא עשה גם בלי הקורונה. זו הצלחה במונחים של סרט ישראלי, בטח בתקופה כזו, וקיבלתי המון תגובות. בסוף אחת ההקרנות ניגש אליי זוג מבוגרים שנשואים 40 שנה עם דמעות בעיניים, ואמר שהסרט ריכז בשעה וחצי את המהות של כל חייהם המשותפים. ברור שהיו גם אכזבות נקודתיות כמו ביקורות מבאסות".
את מתווכחת עם הביקורות?
"אני מאוכזבת, בעיקר אם זה מבקר שאני מעריכה. מה שמלחיץ אותי בביקורות זה הפומביות, היה יכול להיות נחמד יותר אם רק אני הייתי מקבלת את הביקורת הביתה במייל".
בסוף יש משהו מתסכל בעובדה שיצירה שהשקעת בה את הנשמה, מתקבלת בתגובות מעורבות אחרי סרט שהביא לקולנוע 600 אלף איש.
”'אפס ביחסי אנוש' זה משהו שקורה פעם ב, לא רק לי, בכלל. אני לא בהשוואה המספרית. היצירה עצמה היא נצחית".
את צוחקת?
”לא. היא נצחית גם אם אף אחד לא היה בא לראות אותה".
את יוצרת בשביל הנצח או בשביל קהל?
"אין לי שאיפה להיות קונצנזוס אלא לעשות אמנות. 'אפס ביחסי אנוש' רק הוכיח לי שהדבר הנכון הוא לעשות את מה שבוער בי. במובן מסוים נוח לי יותר במקום הלא־ווינרי, הנלחם על דרכו או מחפש אותה".
5 צפייה בגלריה
'''אפס ביחסי אנוש' זה משהו שקורה פעם ב''. טליה לביא זוכה בפרס הבמאית הטובה ביותר על הסרט ''אפס ביחסי אנוש'' בטקס פרס ספיר
(צילום: איציק בירן)
אולי באמת נוח יותר לשחרר, אחרי שנים, משהו ממטען הציפיות וההצטיינות שלביא, 43, תמיד העמיסה על כתפיה – אחרי שסומנה כבר בסם שפיגל כדבר הגדול הבא, ואפילו סרטי הסטודנטים שלה השלימו הקפות ניצחון בעולם.
ולביא משחררת. כחלק מזה ביימה עכשיו את עשרת פרקי ''ילדות סכסכניות'', סדרת הטלוויזיה הכי טובה שאתם, אולי, לא רואים, שיצרה עם שיר ראובן, ובמרכזה עלילות ליהי (מיה לנדסמן), סטודנטית לסבית לרפואה, ולאה (עינת הולנד), חרד"לשית עם גישה, בעיר הגדולה, ובעיקר בפלורנטין המעפנה. רגע, תישארו; אם משהו בצירוף הזה מרתיע – זה לא בצדק. ''ילדות סכסכניות'' הופכת את הקלישאה על ראשה, מזריקה לה עדכנות ושנינות, ומתבררת כחטיף טלוויזיוני שקשה להפסיק לזלול. אם חיפשתם המשך ללביא של ''אפס ביחסי אנוש'', קל יותר למצוא אותו כאן מאשר ב''אחד בלב''. אבל בינתיים הדיבור סביב הסדרה מוגבל, ולביא מתקשה להסתיר אכזבה קלה. "הייתי רוצה שיותר אנשים יידעו עליה, שלא יחשבו שהיא נישתית", היא אומרת.
5 צפייה בגלריה
''הייתי רוצה שיותר אנשים יידעו עליה''. מתוך הסדרה ''ילדות סכסכניות''
(צילום: ורד אדיר)
הבחירה לביים 1. סדרה. 2. שלא היא יזמה, הייתה תפנית מקצועית בלתי צפויה, בעיקר לנוכח מבול ההצעות – גם מחו"ל – שנחת על לביא אחרי ''אפס ביחסי אנוש''. כולם רצו שתביים להם, למרות שהיא מסרבת להסגיר מי ומה, "על ההצעה הכי מפתה אני לא יכולה בכלל לספר מרוב שזה לא הגיוני".
אבל הבחירה נפלה, לבסוף, על שיר ראובן. "אני לא יכולה לסיים לעבוד בשבע בערב, אני נכנסת עמוק ובלי גבולות, והשקעת הזמן שלי נראית לאנשים סביבי לפעמים מאוד קיצונית. לכן הכי חשוב לי לבחור נכון את הפרויקט שאתמסר אליו", היא אומרת. "שיר שלחה לי חומרים, הכרתי אותה כסטנדאפיסטית והדיאלוגים שלה מצחיקים אותי בקול רם".
''ילדות סכסכניות'' שואבת השראה מחייה האמיתיים של ראובן כתל־אביבית מתחילה מתוצרת ראשל"צ, שחלקה דירה בדרום העיר עם שותפה חרדית לשעבר ופרועה לשהווה, שגם מקבלת קרדיט בסדרה תחת השם רבקה אלנבי. זה שוב עולם של בנות 20 והסביבה שנאלצות להתמודד מול הורים, בוסים ופטריארכיה, למרות שלביא כבר רחוקה משם.
"בשנות ה־20 שלי גרתי בירושלים עם שותפות בדירות שכורות מתפרקות, עבדתי במלצרות, ואני מאוד מזדהה עם הגילים האלה. זה זמן בחיים שהוא גם כיפי וגם אפל נורא ואתה חייב להיות אחריו כדי להבין אותו. בכלל, אני יכולה להגיד משהו על שלב מסוים בחיים רק כשאני כבר אחריו. לא הייתי יכולה לעשות סרט על החיים שלי עכשיו".
לנדסמן, שמגלמת בסדרה את דמותה של ליהי, הגיבורה המיושבת שהוריה עדיין תומכים בה כלכלית ומורלית, היא, במפתיע, הנוכחות הפחות־כריזמטית בסדרה לעומת הולנד, שמגלמת את לאה, הדתייה לשעבר שאיבדה את רוב המעצורים וגוררת את הגיבורה לרצף של שקרים, גניבות, הסתבכויות, מכות ומעללים מהנים נוספים. לביא לא מסכימה איתי שדווקא ליהי היא הדמות האפורה בסדרה. "כל מה שלאה מעוררת בליהי נמצא בה כל הזמן, אבל זה רדום או מושתק או מוחבא. היא דמות מלאת שאיפות וחלומות ורצון למצוא את עצמה, ובעיקר יש לה הורים שמאוד נוכחים כל הזמן, זה הברקס שלה, היא נורא סוחבת איתה את הבית שלה על הגב".
5 צפייה בגלריה
''זה ריגש אותי יותר ממה שדמיינתי''. מתוך ההצגה ''אפס ביחסי אנוש''
(צילום: רדי רובינשטיין)
המעבר לטלוויזיה, גם אם זמני, לא שיכנע את לביא שהקולנוע סיים את תפקידו ההיסטורי, גם לא בחייה. "לפורמט של סרט עדיין אין תחליף", היא אומרת, "אבל בקולנוע אף אחד לא נותן לך שקל להפקה לפני שהתסריט כתוב וגמור, דראפט מאתיים. בטלוויזיה יש תקציב ויש תאריך צילומים עוד לפני שהתסריטים כתובים. סרט הוא תמיד נגד המציאות, אף אחד לא מחכה לו. סדרה זה דבר שגוף השידור מזמין ומחכה לו. כל הזמן ביקשתי עוד זמן ולא הבינו למה אני מתעכבת, למה לא לצלם כבר, יאללה".
ובסוף צילמתם הכול בזמן הסגר השני.
"כן. אם בצילומים רגילים דברים משתנים ומתבטלים מיום ליום, בקורונה זה כבר עם ידיים קשורות מאחורי הגב. אתה מתאם צילומים בלוקיישן - והלוקיישן פושט רגל! כל יום אתה במרדף אחרי לוקיישנים חדשים במקום אלה שנסגרו. אני מאלה שלא מצאו שום יתרונות בתקופת הקורונה, זה כאילו האנושות עמדה פתאום עירומה, והבנת כמה אתה תלוי בסביבה שלך. זו הייתה חתיכת תפנית בעלילה ולי זו הייתה תקופה די מערערת".
את הסגר הראשון העבירה לביא בצילום רצועת קומיקס יומית שהגתה והעלתה באינסטגרם תחת השם ''חיות אמבט'', בכיכובם של צעצועי הפלסטיק מהאמבטיה של בתה הקטנה. "אם קודם היה הטרנד של מארי קונדו, לזרוק מהבית כל מה שלא גורם לך אושר, הקורונה הוכיחה שהיא טעתה: דווקא הדברים שאתה לא צריך גורמים לך אושר ואתה יכול להפוך אותם למשהו אחר".
לביא התחילה להתעניין בקומיקס עוד כילדה פתח־תקוואית, שעברה עם הוריה (אם מורה ואב שהיה איש צבא קבע) לקיבוץ, ומשם לחולון, ולבסוף לדרום תל־אביב. היא למדה אנימציה בבצלאל בטרם חתכה לסם שפיגל, גילתה את הקולנוע והמריאה מטאורית. עכשיו היא מתרגלת, אולי לראשונה, לחיות שוב בעולם האמיתי, כולל זוגיות מתמשכת, פעוטה, שתי חתולות ולפעמים גם אפס ביחסי אנוש. "כשהלכתי ללדת רצה שמועה במחלקת יולדות שאני הבמאית של 'פאודה'", היא נזכרת. "באו אליי כמה אחים ערבים ואמרו שהם רוצים לעשות אודישן. לקח לי זמן להבין מה הם רוצים, ועד שהבנתי הייתי כבר עסוקה בללדת".
בימים אלה היא עובדת קשה כדי לסיים לערוך את שני הפרקים האחרונים של ''ילדות סכסכניות'' ומחביאה בערך שלוש התחלות לדברים חדשים שעוד מוקדם לדבר עליהם.
יש דברים שאת רואה עכשיו בטלוויזיה ואומרת, "לעזאזל, אני הייתי צריכה לעשות כזה"?
"ראיתי סדרה מעולה, 'דייב', על ראפר יהודי. זו סדרה כל כך חכמה ועכשווית, כי היא מעיזה לדבר על פוליטיקת הזהויות, על מי־טו, שחורים ולבנים, כל מה שנפיץ, מנקודת מבט של בחור יהודי".
את נופלת לפעמים בריאליטי?
"אני בוחרת טוב־טוב כי אני מאוד התמכרותית. אם אתחיל עכשיו לראות 'הישרדות' או 'חתונמי', אני יכולה להתמכר לזה מיד. אני נזהרת מזה כמו מסיגריות. והם מורחים כל סדרה כזאת כל כך הרבה זמן, שזו מחויבות עוד יותר ממונוגמיה".
פה ושם היא מקבלת ד"ש מנעוריה, בעיקר כשהיא נופלת על שידור טלוויזיוני חוזר של ''אפס ביחסי אנוש'' ("אני נשארת לרוב עד הסוף"), או כשהוא הופך למיוזיקל בתיאטרון בית ליסין. "זה ריגש אותי יותר ממה שדמיינתי. ישבתי שם חצי בהלם וחצי בהתרגשות מזה שמשהו שהתחיל מאיזו בדידות נורא גדולה, בכתיבה שלי לבד מול המחשב, נהיה פתאום מין דבר כזה, ואנשים רוקדים ושרים את זה".
כשהילדה שלך תתגייס בעוד 15 וחצי שנה - ואני יודע שזה נשמע הרבה, אבל זה עובר מהר - את מצפה שבזכות זה שאמא שלה עשתה את הסרט הזה יימנעו, נניח, מלשבץ אותה לתפקיד פקידותי איום ונורא?
"אני יודעת שלסרט הייתה השפעה גם בתוך צה"ל, אבל השינויים במערכות האלו מאוד איטיים. עם כל הדמיון שלי, אני עדיין לא מצליחה לדמיין את הבת שלי בצבא. היא הולכת עם מוצץ לכל מקום, היא זורקת אוכל על הרצפה, זה לא יהיה בעיה מבחינתם? וגם מי יודע מה יהיה בצה"ל בעוד 15 שנה. אולי גם הם יעברו לזום".
פורסם לראשונה: 07:23, 10.12.21
