בבוקר שבת 7 באוקטובר, פקד אביתר אדרי, קצין במשטרת שדרות ומסתערב לשעבר, יצא להילחם במחבלים שפשטו על אופקים. כמה דקות לפני כן, אימו רחל הספיקה לצעוק לו "יריות, יריות" והשיחה התנתקה. אדרי הבין שהוא צריך לחתור להגיע לבית הוריו. להילחם על הבית, מילולית.
מתוך "סיפורה של רחל אדרי מאופקים"
(באדיבות כאן)
רבות דובר וסופר על הזוג אדרי, ובעיקר על רחל, שהצליחה בפיקחות ובתעוזה מעוררת-השראה לנווט את סיטואציית האימים שבה היא, בת 64, ובעלה דוד, בן 68, היו בני ערובה בידי חוליית חמאס. באותו אירוע בלתי נתפס, לאדרי שהגיע לבית הוריו היה ברור שהוא נשאר בחזית, קו ראשון לבית ילדותו. לקראת שידור הסרט "רחל מאופקים" בכאן בשבת, הוא מגולל מההתחלה ועד הסוף מה עושה בן שרואה מול עיניו תופת שבה לכודים הוריו.
"באיזשהו שלב במשא ומתן, המחבל מתחיל לרדת עם אמא שלי במדרגות", הוא מספר בריאיון שיפורסם בסוף השבוע ב"7 לילות" וב-+ynet. "הוא לפת את אמא שלי ביד אחת וביד השנייה החזיק רימון מעל הראש שלה וחייך, כי לא אכפת לו למות שאהיד ועל הדרך להרוג את אמא שלי. רציתי לשבור לו את השיניים. התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. זה גומר אותי.
"זו התחושה הכי מתסכלת בעולם", הוא משתף. "אמא שלי כמה מטרים ממני, אני יכול להושיט יד ולגעת בה, אבל אי-אפשר. ידעתי שכל פעולה חפוזה תסכן את ההורים ואת החברים שלי, ואני לא אוכל לחיות עם זה".
כידוע, הוריו של אדרי ניצלו מאותו אירוע - אבל ארבעה חודשים לאחר מכן, אביו דוד נפטר. "אבא עישן והיה קצת כבד-משקל, אבל לא היה חולה. הוא לא ראה רופאים 30 שנה. בארבעה חודשים הוא קרס. הטראומה גמרה אותו מבפנים".
בזמן שדוד דעך, רחל זכתה לאהדה ציבורית והפכה לסמל לגבורה. "יש אלפי גיבורים אמיצים, אבל אמא שלי היא היחידה מכל גיבורי-העל שאנשים התחפשו אליה, קעקעו אותה על הגוף. בהתחלה זה הצחיק אותנו, 'רחל עוגיות' וכל השטויות האלה, אבל הבנו שהיא קרן אור מהיום השחור הזה".
