במקום הכי לא צפוי, בלב המדבר, מעל גבי מסך ענק כשברקע סאונד מושלם, מוקרנים כמה מהסרטים הטובים שפקדו את הפסטיבלים הבינלאומיים בשנה החולפת. חלקם כבר הוצג בפסטיבלים של ירושלים וחיפה, אבל הצפייה בהם לאור הכוכבים, תוך התפרקדות על פופים או ישיבה על מחצלות וטריבונות, יוצרת חוויה שונה לחלוטין. כן, פסטיבל הסרטים בערבה, שנערך זו השנה ה-11, הוא לא עוד פסטיבל סרטים. מעטים דוגמתו, אם בכלל, קיימים בעולם, שם עדיין מאמינים באולמות קולנוע או פיאצות להקרנות חגיגיות. זוהי חוויה כמעט ממכרת – ואין מי שחווה אותה ונותר אדיש לקסמה.
אולי זו הסיבה שפסטיבל הסרטים בערבה, המתקיים בקרבת היישוב צוקים, מצליח להביא אליו אורחים שפסטיבלים אחרים לא. השנה, למשל, התארח בו הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילן, לטעמי בכיר יוצרי הסרטים בעולם כיום, שאומנם לא התערה עם פוקדי הפסטיבל כפי שנוהגות לא פעם הפיגורות הקולנועיות שבאות לערבה, וחיש מהר שוברות את הדיסטנס המקובל בפסטיבלים האחרים – אבל אפשר היה להבין אותו. הוא איש שקט ומופנם כסרטיו, ובמה שמבחינתי היה שיאו של הפסטיבל, קיים כיתת אמן, אותה הייתה לי הזכות להנחות.
המחווה לג'יילן (שהגניב לאוזניי שלמעשה זהו ביקורו השני בארץ. הוא היה כאן, לפני שנים רבות, כאשר סרטו השני, "ענני מאי" מ-1999 הוצג בפסטיבל ירושלים) לוותה בתערוכת צילומים שלו, "אקלימים" כותרתה, שנחנכה בגלריה עשוש שבצוקים. תשעה תצלומים שלו מוצגים בחלל האינטימי של הגלריה, שיופיים המסעיר נובע מפשטותם: כלב חוצה כביש שומם כשברקע הרים מושלגים; ילדה ניצבת על מסילת רכבת, מישירה מבט אל המצלמה, בנוף חורפי-כפרי; ומסגד הסולטן אהמט (המסגד הכחול) באיסטנבול בעיצומה של סופת שלגים.
ג'יילן, אגב, כמעט ולא הגיע. בשדה התעופה באיסטנבול התברר שנפלה שגיאה בתאריך המצוין בוויזה המאפשרת לו כניסה לישראל, ורק בזכות התערבותו של שר התרבות, חילי טרופר, שקיבל טלפון בהול בשעת בוקר מוקדמת מאייל שיראי, שיחד עם זוגתו טינקר יזם ומנהל את הפסטיבל, הופעלו זרועות משרדי הפנים והחוץ – ונחיתתו של הבמאי הטורקי בישראל הושלמה בהצלחה.
כבר דווח כאן על קרב הכריות שניהלו ביניהם הבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי והמפיק זוכה האוסקר, ג'רמי תומאס, שהגיעו לפסטיבל להקרנת סרטם "אי-אה". יש משהו באווירה הלא מעונבת, בנופי המדבר, ובאבק הדרכים החוליות שנדבק קצת לבגדים שהופך את הפסטיבל הזה, נאמר, לקצת אחר. אורחת נוספת שהגיעה היא הבמאית הצרפתייה ליז אקוקה, שסרטה "הכי גרועים", על צילומי סרט העוסק בבני נוער בשכונת מצוקה בעיר בצפון צרפת, התקבל כאן בהתלהבות (הסרט הוצג מוקדם יותר השנה בפסטיבל הסרטים בחיפה). בשיחה שקיימנו סיפרה אקוקה כיצד היא ושותפתה ליצירת הסרט, רומן גרה, החלו בעצם כמלהקות של סרט אחר עבור במאי אחר, וכיצד נסעו לצפון צרפת כדי למצוא את הילדים המתאימים לסרט. שם, בעיר ואלנסיין, הם פגשו שני ילדים משכונה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך שהקסימו אותן והן החליטו לכתוב עבורם סרט קצר משל עצמן. הסרט הקצר שעסק בליהוק של בני נוער צעירים מהשכונה – מה שקרוי street casting – ובסביבת חייהם זכה להצלחה בצרפת, ובעקבותיו הן החליטו להפוך את ההרהור על נוער משכונת מצוקה והחוויה הקולנועית לסרט (פיקטיבי) באורך מלא על המפגש בין אותם צעירים וקולנוען מבוגר המגולם בידי שחקן. הסרט, "הכי גרועים", זכה בפרס הסרט הטוב ביותר במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן השנה.
בשנים האחרונות מתהדר הפסטיבל בתוכנית ייחודית, "קצרים בערבה", הכוללת שלושה מקבצים של סרטים קצרים שמתרחשים בערבה וחלק מיוצריהם אף מתגוררים בה. הסרטים הללו מופקים על-ידי קרן הקולנוע בערבה שהוקמה בשיתוף של המועצה האזורית ערבה תיכונה וקרן גשר, ויוצרי הסרטים כותבים את תסריטיהם לפרויקט בהשראת המקום ואנשיו. כיוון שלא צפיתי בתוכניות השנה, אין לי אפשרות להעריך את הסרטים שהוצגו, אבל ניסיון השנים הקודמות גילה מספר פנינים בחולות.
יש משהו חלוצי כמעט במראה הזה של הקרנת סרטים במדבר. לרגע אתה נזכר בסצנה ההיא מתוך "חור בלבנה" (1965), שבה אורי זוהר פותח קיוסק באמצע השממה. אבל המראה המלבב של מאות צופים היושבים מול המסך הענק – המתחם מכיל כ-400 מקומות – מזכיר לנו את כוחו של הקולנוע, את החוויה שבצפייה המשותפת, ואת ההתכנסות מול מסך אחד, מול סרט אחד, ולא מקבץ אולמות שכל אחד מהם מושך אותנו אליו. רבים הספידו את הקולנוע אחרי עידן הקורונה. מי שמגיע אל פסטיבל הסרטים בערבה, ופוגש מאות אנשים שבאו ממקומות שונים בארץ אל הפינה המרוחקת הזו פשוט כדי לראות סרטים – מבין שהתשוקה לקולנוע עדיין בוערת, ושטקסי האשכבה היו מוקדמים מדי.
