בשלב מסוים כבר מתבקש לדאוג מהיכולת הפנומנלית של בנדיקט קמברבאץ' לגלם גיבורים אקסצנטריים בואכה בלתי נסבלים. כלומר, ברור שזאת פחות או יותר הגדרת התפקיד של שחקן ובוודאי שחקן בכיר, אבל כשאדם משחק בצורה כה משכנעת את הטיפוסים הכי אנטי-סוציאליים ופגומים ביקום, משרלוק הולמס דרך פטריק מלרוז וג'וליאן אסנג' ועד דוקטור סטרייינג', עולה התהייה שמא יש פה דבר מה נוסף.
"אריק" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
הנושא הזה כמובן נופל לפתחם של קמברבאץ' ומקורביו, ואילו הצופים והצופות מקבלים במיני-סדרה "אריק" של נטפליקס עוד תצוגת תכלית מאת הג'ינג'י של כולנו. הפעם הוא מגלם בובנאי מבריק ושיכור בשם וינסנט, שהמציא תוכנית ילדים מצליחה בניו יורק של שנות ה-80 אבל דרס כל חלקה טובה בדרך: היחסים עם אשתו קאסי (גבי הופמן, "בנות", "טרנספרנט", "לייקרס: קבוצה מנצחת") מתפוררים, עם האבא הנדל"ניסט העשיר והאמא האנטיפתית שלו הוא לא מדבר, הצוות של התוכנית משתגע ממנו וגם בנו הקטן אדגר, שמעריץ אותו ושואף ללכת בעקבותיו, סובל מהנרקיסיזם שמאפיין 120 אחוז מהגאונים מתוסבכים. אולם אז, אחרי עוד ריב רעיל בין וינסנט לקאסי, אדגר יוצא לבית הספר ולא חוזר. הטלטלה מערערת עוד יותר את וינסנט הלא-יציב ממילא, שלפתע מגלה עניין באחד הציורים של בנו: בובה בשם "אריק", ובעזרתה הוא מתכוון למצוא אותו.
השימוש בחרדות הוריות כבר הפך למטבע טלוויזיוני שחוק להפליא ואף מקומם. אישית, כבר גזרתי על עצמי פעם שנתיים של התנזרות מסדרות שהתחילו עם מציאת גופה של ילד מתחת לגיל בר-מצווה. יש גבול. אולם "אריק" נראית אחרת בזכות שורה של בחירות אמנותיות מקוריות וטובות של היוצרת הבריטית מוערכת אבי מורגן ("השעה", "ריבר", "נפרדנו כך", "אשת הברזל"). ראשית, היא והבמאית המצוינת לוסי פורבס ("זה עומד לכאוב", "סוף הפאקינג עולם") הבריקו בעיצוב אווירה שמדגישה את הפחד, האימה והטינופת ששלטו ברחובות התפוח הגדול, שהיה אז בעיקר רקוב. היעלמות הילד בג'ונגל אורבני של הומלסים, נרקומנים, פדופילים, סוחרי סמים ונערים בזנות, הופכת את משימת החיפוש למסע קודר בצד האפל של ערש המערב.
בהקשר הזה, "אריק" גם מסתעפת בהצלחה לז'אנר הבלשי באמצעות ג'ון לדרויט (מקינלי בלצ'ר ה-III, "אוזרק"), שהוא לא רק שוטר שחור במשטרה אכולת גזענות אלא גם הומו בארון בשיא מגפת האיידס וההכחשה שמדובר בפנדמיה, שדורשת טיפול דחוף במקום התעלמות והומופוביה. לדרויט, שעובד במחלקת הנעדרים, עדיין אובססיבי להיעלמות של נער שחור בן 14, שהוא כמובן לא נצר למשפחה מקושרת ומרופדת בכסף, ולכן אף אחד לא יושב על הצוואר שלו כדי שיפתור כבר את התעלומה. בטח לא עוזר שהוא מוצא את עצמו בין שוטרים מושחתים, פוליטיקאים מפוקפקים ותוכניות ג'נטרפיקציה אכזריות.
כמו שזה נשמע, "אריק" מקפיצה הרבה כדורים במקביל ולפעמים חלק מהם נופלים, אבל היא מפצה על כך בכתיבה חדה, פסקול מעולה ודמויות חזקות, מעוררות אמפתיה ומשוחקות נהדר: הופמן מנצלת כל שנייה בתפקיד המעט מוגבל של האם שמשתגעת מדאגה ומאשמה, בלצ'ר מפגין נוכחות מרשימה וקלארק פיטרס הנפלא (לנצח הבלש לסטר פרימון מ"הסמויה") נוגע ללב בתפקיד שנחשב "קטן" אך בעל ערך. וכמובן ישנו אפקט קמברבאץ', כלומר תצוגה טוטאלית וסוחפת שלוקחת אסהול מוחלט וסוחטת ממנו טיפות אחרונות של אנושיות. וכשהסדרה מסתיימת שוב מתברר שאומנם זה מרתק לראות את קמברבאץ' בפעולה, אבל עוד יותר מסקרן לבדוק איך זה מסתדר אחרי שעות העבודה.
