לא רק חובבי המוזיקה קיבלו החודש את הסיכום השנתי שלהם בספוטיפיי, גם מוזיקאים. השירים של איה זהבי פייגלין למשל, הוזרמו ב-2021 1.2 מיליון פעמים. מספרים יפים, בטח למי שעדיין נתפסת על קו התפר שבין האינדי לאוף-מיינסטרים. יותר ממחצית ההשמעות הגיעו משני קאברים, יפים מאוד אגב, שעשתה ל"ואלס להגנת הצומח" ול-La Isla Bonita של מדונה.
בריאיון ל-ynet היא מסבירה למה היא לא מתבאסת שדווקא הקאברים שלה כל כך מצליחים, ולא חושבת שהם מגיעים על חשבון השירים שהיא כותבת. "יכול להיות שזה היה מבאס אותי לפני עשר שנים, אבל היום אני מסתכלת על הדברים אחרת", היא אומרת. "כשאני עושה קאבר ל-La Isla Bonita, זה כמו שיר שהקלטתי אותו והבאתי לו פרשנות וזווית מסוימת, ועינב ג'קסון כהן יצרה שם אווירה קסומה. זה שאני לא חתומה על המילים והלחן לא הופך אותו לפחות שלי – הוא הכי שלי בעולם. ברור שלקאבר יותר קל לתפוס את האוזן מלשיר מקורי, בטח כשהיצירה המקורית נתפסת כיותר אלטרנטיבית. הקאברים שאני עושה הם חלון שדרכו נחשפים למוזיקה שלי, ואני שמחה מזה".
וממה שקורה איתך ברדיו המיינסטרימי את מרוצה? האם זהו עדיין כלי חשוב להפצת מוזיקה, שגם משקף את מה שקורה בשטח?
"יש כל מיני מגרשים שאנחנו משחקים בהם ואני רוצה להצליח בכולם. ברור היום שהדיגיטל יותר דומיננטי, אבל אני לא מכוונת רק לשם. אני שומעת יותר מוזיקה ברדיו מבסטרימינג. בסוף אני רוצה שמישהו ילחץ פליי על האלבום וירצה לצלול יחד איתי ולקחת מזה משהו. כל המסביב הזה הוא חלק מהמשחק שאותו אני צריכה לשחק בשביל שיגיע הרגע ומישהו יקנה כרטיס להופעה או ישמע את האלבום, ואני צריכה דריסת רגל בכל הפלטפורמות. אבל אני אף פעם לא מרוצה, אני בחורה לא מרוצה".
בניגוד לעבר, מוזיקאים נמצאים היום בקשר שוטף עם השטח וגם חייבים להבין את הצדדים השיווקיים-כלכליים של המוזיקה שלהם. איך את עם זה?
"לכל תקופה יש את היתרונות והחסרונות שלה. זה נכון שהמאסטרים הם שלנו ואף אחד כבר לא יגנוב לנו את הזכויות ואת השירים, אבל השליחות שלי בעולם היא לכתוב שירים ולשמח אנשים דרך העצב או הציניות שלי, ולא להיות יצרנית תוכן או מנהלת המותג שלי. מתישהו במהלך הקריירה נפל לי האסימון והבנתי שאם אני רוצה קריירה במוזיקה – וזה בכלל לא משנה כמה אני מוכשרת או לא מוכשרת וכמה שירים או אלבומים הקלטתי - אני צריכה לעבוד גם במה שלא קשור למוזיקה בכלל, כמו להרים הופעה או לעשות קמפיין לאלבום. גם כשיש לי צוות נהדר, אני רב החובל של הספינה הזאת. הכוח נמצא אצלי ומגיע איתו כאב ראש ושיקול דעת. יש כל הזמן מאבק פנימי כזה ואני אוכלת סרט שהשירים שלי גרועים, ובזמן הזה אני חייבת להחליט כמנהלת הפרויקט - אם לפתוח עכשיו הופעה בבארבי (ב-18 בינואר היא תופיע שם, א"ש), בזמן שכאיה היוצרת והאמן אני יכולה לקום בבוקר ולהגיד שאני לא טובה או מצליחה ושזה פחות מתאים לי עכשיו".
סוף העולם הגיע
נראה שאת ההחלטה על הוצאת השיר החדש "למעלה למטה", קיבלו שתי האיות – היוצרת והמנהלת - יחד. "היה לי מין מחסום כתיבה לפני האלבום הקודם ("החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא", א"ש), ועשיתי כל מיני מניפולציות ומשכתי את עצמי בשערות כדי לצאת ממנו", היא אומרת. למרות שהאלבום החדש מוכן, וייצא בחודשים הקרובים, זהבי פייגלין יודעת שהמשבר ההוא עלול לחזור. "אין לי איזו נוסחה שאני אומרת לעצמי שאם אני אשב אז ייצא שיר. יכול להיות שבגלל הפחד שלא ייצאו שירים אז לפעמים כותבים יותר, אבל כל הזמן יש תחושה שזה לא מספיק.
"להפיק אלבום זה עבודה מטורפת, אבל היא העבודה הכי כיפית בעולם", היא אומרת על האלבום המתקרב שהקליטה עם גילי מאיר (הגיטריסט של כל החתיכים אצלי, הלהקה שהנהיגה בתחילת דרכה, א"ש). האלבום הזה נוצר בזמן הסגרים, במין תקופה סוריאליסטית - בטח במקצוע הזה של מוזיקה ותרבות, ושאלתי את עצמי אז מה מידת הלגיטימיות שלו בעולם. כיוון שאני בנאדם מאוד מורבידי ודרמטי הרגשתי שסוף העולם הגיע, והיה משהו מאוד חזק ברגע הזה, שאף אחד לא יודע מה יהיה, ומה שנשאר עכשיו זה לכתוב שירים. זה חיבר אותי לעולם של המוזיקה והנגינה ומשם הגיעו השירים. הקורונה גרמה לי להתחבר עם עצמי מחדש ולמצוא את סיבת הסיבות למה ומי שאני. מהמקום התמים והטהור הזה גילי ואני נפגשנו ועבדנו על האלבום. הסתובבנו בעיר הרפאים ואז עלינו אליו הביתה וניגנו שעות בגיטרות. כתבתי המון שירים בתקופה הזאת".
כמו בשיר החדש, "למעלה למטה", זהבי פייגלין נמצאת בשני המקומות. "אני כל הזמן מנסה למצוא את האמצע ולהבין שגם הוא בסדר. החיים שלי הם מין התמודדות מול עוד גל ועוד גל, ואני מבינה שלפעמים הגל ישטוף אותי ולפעמים המים יהיו שקטים".
השיר החדש אקוסטי ומינימליסטי, אחרי אלבום פופי ואלקטרוני, איפה את מרגישה טוב יותר?
"לאלבום החדש יש צבע מאוד אחיד ביחס לאלבום הקודם שכל שיר בו נעשה עם מישהו אחר. הוא מאוד מתבסס על הגיטרה והוא מאוד מנוגן. הפרונט שלו זו בעצם ההתחלה שלי במוזיקה, עוד לפני שהייתי זמרת, ואיכשהו בתקופת הקורונה חזרתי לאהבות הראשונות שלי, לגיטרה הקלאסית ולמוזיקה שגדלתי עליה כמו דויד ברוזה, שלמה ארצי, מאיר בנאי וקורין אלאל, וגם לקיטש של הנייטיז כמו סטינג ולדברים של מדונה. אתה לא יכול לברוח ממי שאתה".
הכתיבה שלך מאוד חשופה, וגם קצת צינית - זה לא מפחיד לשפוך ככה את הלב?
"זה לא מפחיד כי זה מה שאני עושה, אומץ נמצא בדברים אחרים לגמרי. אני צריכה אומץ בשביל לבלוע כדור, לא בשביל לכתוב שיר. הכתיבה עוזרת לי לחיות, להתמודד עם החיים ולטפל בכאבים ובפצעים שלי, ואני מודה על הזכות שניתנה לי שהדבר הזה גם מגיע לאנשים אחרים, נוגע ועוזר להם. זה הדלק שנותן לי כוח להמשיך".
זהבי פייגלין מאוד אוהבת לשתף פעולה עם אחרים. השנה היא השתתפה בין היתר ב"בא לי להיות איתך הלילה" של למהלא ושרה עם שי נחייסי ב"היית בא אליי". "אני ממש אוהבת בני אדם. אני אוהבת לעבוד עם אנשים ואני טובה עם אנשים", היא מסבירה. "אני כל הזמן רוצה למתוח את הגבולות שלי, לחדש, ללמוד ולקבל השראה, ואין דרך טובה יותר מאשר לשתף פעולה עם מישהו אחר. אני אוהבת להיות מוקפת בחברים. זה מקצוע שעושים אותו יחד גם כשאתה הסולן. כל בן אדם שאני עובדת איתו מפתח ומאתגר אותי כיוצרת, זה עוד חבר שנכנס לי ללב ולמעגלים של היצירה.
ואגב חברים, מה הרגשת כשרביד פלוטניק שר את "גיבור" שלך?
"בהיפ הופ זה מאוד מקובל שאחד שר על השני, וזה היה הכי כיף ומרים בעולם. ידעתי שזה הולך לקרות ואפילו באתי אליהם לאולפן ובסוף השיר אני גם צורחת איזה משהו שם בקטנה. אני מאוד אוהבת את רביד ואנחנו אוהבים לפטפט על מוזיקה, על שירים ועל המקצוע, הוא מפרגן לי ואני מעריצה אותו".
שיתופי פעולה נוספים, שכרגע היא לא חושפת, צפויים בקרוב, אבל לא איחוד של כל החתיכים אצלי. "לפני שלוש שנים עשינו מופע איחוד בבארבי, ואני מניחה שנעשה מתישהו משהו נוסף כי אנחנו חברים טובים שאוהבים לנגן יחד, אבל כרגע לא מעניין אותי להיות בלהקה, למרות שאני עובדת עם אנשים ולא איזה טיפוס סוליסטי שמתחפר באולפן שלו".
אל תוך גוב האריות
עם הלהקה ההיא זהבי פייגלין עשתה גם סיבוב קצר ב"כוכב נולד", ויצאה משם עם לא מעט תובנות על עולם הריאליטי המוזיקלי. "הסיטואציה שאתה נכנס אליה שם בלב הפריים טיים היא מאוד קיצונית. זאת לא רק החשיפה המטורפת, אלא העבודה בתוך הפקה שיש לה שיקולים מאוד מסחריים של רייטינג והכל שם חייב להיות בטופ. אבל השאלה היא איך אתה נכנס לזה ומה אתה רוצה מזה, כי זה יכול להיות דבר נפלא וזה יכול להיות גם דבר הרסני".
"באתי לשם עם הלהקה שלי אחרי שהיה לנו אלבום, ואחרי לא מעט לבטים. הייתי בתחילת דרכי והריאליטי לא מתויג עם הדרך שאני הולכת בה ועם הדמות המוזיקלית שרציתי להיות. אחרי הרבה חפירות ואכילות ראש, אמרתי לעצמי למה לא? יש לי מוצר לקדם – אלבום ולהקה - ויש לי פלטפורמה מטורפת כדי לחשוף אותם. עברתי את השלבים כדי להגיע לנבחרת, והיה לי ברור שאני לא מתאימה להמשך, וקיבלתי משם בדיוק מה שרציתי. כשאתה נכנס לתוך גוב אריות שכזה מבלי לדעת לקראת מה אתה הולך, אתה תלך לאיבוד. תמיד יש את המאבק הזה בין הצורך המסחרי למקום של החופש והביטוי האמנותי. אין נכון או לא נכון בזה, זה תמיד תמהיל".
היית הולכת להיות שופטת שם? אולי חסרה שם דמות שתייצג את הגל הנשי העצום שפועל פה בשנים האחרונות, שלא זוכה למספיק הכרה מהמיינסטרים?
"אני כן רואה שיש יותר תנועה לכיוון הזה. אבל בטלוויזיה ובמיינסטרים השיקולים מונעים מרייטינג, והפלטפורמות האלו משקפות משהו שקורה במציאות. אני יכולה להתעצבן על זה, אבל במקום זה אני עובדת על השטח שלי ועושה מה שאני יכולה כדי לצמוח ולגדול, וזה נכון גם לקולגות שלי לתת הז'אנר שבו אני פועלת (זהבי פייגלין מתעצבנת בחיוך כשאני מכנה אותן "חבורת רימון 2").
בסוף, לדבריה, מדובר בביצה ותרנגולת. "אם למוזיקה שלי ושל הקולגות שלי יהיה ביקוש מטורף, אלו שיושבים במקומות האלו ייתנו לזה מקום. זה קורה לאט אבל לדעתי זה קורה. גם השטח מבקש - ובכל התחומים - לשמוע ולראות יותר נשים. אני מראש לא משחקת במגרש הזה של המסחרי, ובסוף אמורה להיות קורלציה בין הדברים, ובשביל לשבת בלב הפריים טיים אני צריכה שיהיה שיקוף למידת הכוח שבו אני מחזיקה כרגע. יש לי 5,000 עוקבים באינסטגרם ולא 500 אלף, ואני צריכה לייצג את הקול שלי. אפשר לשנות את זה על ידי מהלכים אקטיביים ושייתנו לנו יותר כוח וייצוג, אבל בסוף, אחרי שמניחים בצד את הדיון החברתי-פוליטי שאני לא יודעת אם אפשר לנקות אותו באמת, את מה שאני מייצרת כרגע אוהבים איקס אנשים ויכול להיות שזה מה שזה אמור להיות. זה לא עניין מגדרי או פוליטי, זו תקרת הזכוכית שלי כרגע ופתאום דברים ישתנו ומחר זה יהיה הדבר הכי רחב שיכול להיות, אני לא יודעת".
