סרטו החדש, הזועם והסרקסטי של נדב לפיד נקרא בעברית "הברך". במדינות זרות הוא נקרא "ברכהּ של עהד" – אולי כמחווה לסרטו של אריק רוהמר, "ברכהּ של קלר" מ-1970, אבל בעיקר מתוך התייחסות לנערה הפלסטינית האמיצה עהד תמימי שהפכה לאחד מסמלי ההתנגדות לכיבוש. נדמה שההבדל בין שתי הכותרות מעיד על נושאו של הסרט. הוא מבקש להתריס, ועושה זאת באופן ישיר ובוטה שכמותו איני זוכר בקולנוע הישראלי, אבל גם יודע על איזה כפתור ללחוץ כאשר מדובר בצדקנות האירופאית: עהד.
תרבות – הברך טריילר
למעשה, זהו אחד הנושאים העולים במובהק מהסרט, שזכה לאחרונה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן. אחרי הכול, גיבורו הוא קולנוען (אבשלום פולק שמתגלה פה כבעל נוכחות יוצאת מן הכלל) שמודע היטב לקונטקסט הפוליטי שבתוכו הוא פועל. מצד אחד, משרד התרבות אינו מעוניין לתמוך ביצירות שמעודדות ביקורת ו"דה-לגיטימציה" של מדינת ישראל. מצד שני, זהו בדיוק אופי הסרטים שפסטיבלים בינלאומיים נוטים לחבק. וישנו גם צד שלישי, שאליו עוד נגיע: מדובר הלוא גם ביצירות אמנות, סרטים, כלומר כאלה שיש לשפוט אותן מעבר לערכן הפוליטי. ספוילר: "הברך" הוא סרט מזהיר גם בפרמטר הזה.
גיבור סרטו של לפיד הוא י' (פולק), במאי סרטים נרקיסיסט המגיע להציג את סרטו האחרון במתנ"ס בערבה. שם הוא פוגש בצעירה בשם יהלום (נור פיבק), שמתגאה במסלול הקידום המהיר שלה מספרנית זוטרה למשהו כמו סגנית הממונה על הספריות במשרד התרבות. היא גם מבקשת להחתים את י' על טופס התחייבות רשמי שמגביל את נושאי השיחה שלו עם הקהל לתחומי הגזרה הציונית. הסרט מלווה את גיבורו במהלך היממה הזו, שבה הוא נע ונד בנוף המדברי עוצר הנשימה, ובדינמיקה המתקיימת בינו ובין הצעירה התמימה שהולכת ומקבלת צביון אפל ונצלני.
י', יודע כל מי שבקיא בסרטי לפיד, הוא יואב, האלטר-אגו של הבמאי (ע"ע "הגננת" ו"מילים נרדפות"). ראינו בעבר סרטים שייצרו במאים על עצמם במהלך אירוע קולנועי המוקדש להם – זכור, למשל, ולאו דווקא לטובה, "אבק כוכבים" (1980) של וודי אלן, שהיה בעצמו מחווה ל"שמונה וחצי" של פליני – אבל קשה להיזכר בדמות מעוררת אנטגוניזם כמו י'. אין לנו מושג לגבי כישרונו, משום שכמעט ואיננו רואים קטעים מסרטו, אבל לפיד, במידה ראויה של אומץ וגילוי לב, מתאר אותו כמי שזעמו כלפי מדינת ישראל נגוע ביהירות והערכה עצמית לא מבוטלות. נדמה לי שהתיאור הזה אכן תקף לגבי כמה אמנים פוליטיים רדיקליים.
זעמו של י' מוצא את ביטויו בתנועה האובססיבית, לכאורה חסרת כיוון, שלו; אבל גם, כיוון שי' הוא לפיד, כלומר הבמאי-המתבונן-בעצמו, בתנועות המצלמה שיש בהן משהו תזזיתי ותוקפני. הדבר הראשון שעולה בראש כאשר רואים את "הברך" הוא סרטיו של ז'אן-לוק גודאר (במאי שהשפעתו ניכרה גם על עבודותיו הקודמות של לפיד) – אך לא מדובר במחווה או בציטוט גרידא. נדמה יותר שזהו דיאלוג שמנהל לפיד עם אב קדמון, אותו הוא מבקש לרשת אך בה בעת למרוד בו ולכונן זהות יצירתית אוטונומית. זהו דיאלוג שמנהל לפיד במטרה להבין את עצמו כאמן. במאי סרטים שבמידה רבה נחשב לאירופאי, ובה בעת הוא חלק מהקולנוע, התרבות והזהות הישראליים שמהם הוא לא מסוגל להתנתק. עובדה: סרטו הקודם, "מילים נרדפות" (2019), זוכה פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין, התרחש אמנם בפריז ודיבר ברובו צרפתית, אך גם היה אחד הסרטים הכי ישראליים שראיתי בשנים האחרונות.
הסרט נפתח בשחקנית דוהרת על אופנוע המגיעה לאודישן שבו היא מגלמת את עהד. שחקן אחר מגלם את בצלאל סמוטריץ' שצייץ בשעתו בטוויטר כי עהד תמימי הייתה צריכה לחטוף כדור בברך. אבל הסצינה הפרובוקטיבית הזו לא באמת ממצה את הסרט. לפיד הוא יוצר אינטליגנטי מכדי להתריס באופן ילדותי למדי כלפי השלטונות. וזו, מבחינתי, גדולתו של הסרט. הביקורת האמיתית שלו אינה מופנית בהכרח כלפי הממסד הפוליטי, אלא גם – אולי אפילו בעיקר – כלפי הנרקיסיזם והצדקנות העצמית של מבקרי הממסד הזה. היא מופנית כלפי כל מי שמירי רגב, פעם שרת התרבות והספורט, סיפקה להם את מנת הטהרנות השבועית; וכלפי י' עצמו שהוא אחת הדמויות הכי בלתי נסבלות שראינו לאחרונה בקולנוע הישראלי, ומאוהב בפוזה הפוליטית והאמנותית הרדיקלית שהוא עצמו עוטה. הוא גם מי שמוכן להקריב מישהי אחרת לטובת הצעקנות המוסרנית שלו.
העיתונות הזרה וגם כמה מההתייחסויות בישראל הבליטו את הביקורת האנטי-ישראלית שמובעת בסרט, אבל זוהי קריאה שטחית מאוד שלו. הסרט לא באמת אומר דברים בוטים באופן יוצא דופן. נראה לי שכדאי לקרוא את סרטו של לפיד בכיוון אחר לגמרי, כיצירה שעוסקת בהתפתחות זהותו כאמן, ומשלימה מבחינה זו מהלך שהחל ב"הגננת" (2014) והמשיך ב"מילים נרדפות".
סיפור-בתוך-סיפור שאותו מגולל י' במהלך הסרט ומחזיר אותנו בפלאשבק אל אירוע טראומטי מתקופת שירותו הצבאי מהדהד את הנרקיסיזם שבו הוא לוקה (וכן, גם תוקף באותה הזדמנות את המאצ'ואיזם הישראלי). בנוסף, נראה שקטעי הפלאשבק הסוריאליסטיים הללו מבקשים לומר משהו תקיף על האופן שבו הממסד הפוליטי בישראל, ולא רק הוא, מתייחס בשנים האחרונות (ולא רק בתקופתה של רגב) לדרך שבה מוצג החייל הישראלי בקולנוע שלנו (ע"ע שערוריית "פוקסטרוט"). רציתם משהו פרובוקטיבי, כמו אומר לפיד – קיבלתם.
אכן, מעניין היה לקרוא כיצד הביקורת הבינלאומית משבחת את סרטו של לפיד על מה שהוא לא. נדמה לי שכל קריאה של הסרט כהתייצבות של אמן פוליטי מול מערכת שלטונית שמבקשת לדכא אותו רק מייצרת רדוקציה שלו לדרגת פמפלט. "הברך" בדרכו המתוחכמת הוא הרבה יותר מזה. זהו סרט שבו לפיד מתבונן בעצמו, תוהה לגבי משמעות המושג אמן פוליטי, בוחן את הניכור שבינו ובין קהלו (במה שרק נדמה כהתנשאות על הקהל הזה), ומבקר את האופי הנרקיסיסטי של יוצרים, וגם כמה בעלי טורים, דוגמתו. מבחינה זו, זהו סרט כן ואמיץ יותר מכמה סרטים אחרים שלכאורה "מבקרים את המצב".
ראוי גם לשבח את הבחירה של לפיד למקם את סרטו בערבה. לא זו בלבד שהנופים השוממים ורבי-ההוד האלה כמעט ולא זכו לייצוג בקולנוע הישראלי, אלא שתיאור נדודיו של י', לבדו, בתוכם כמו מדגיש את התחושה הסותרת של אובדן ושליטה שמאפיינת אותו. תחושה שמהדהדת גם את הטרגדיה האישית של לפיד שאמו, העורכת ערה לפיד, עמה עבד בשיתוף פעולה קרוב, הלכה לעולמה לפני כשנתיים, ושאליה י' מפנה מכתבים מצולמים. הצילום הנפלא של שי גולדמן נדרש אל הנופים הללו ומעניק לסרט מראה של קולנוע מודרניסטי נוסח אנטוניוני, אבל כאשר המצלמה מתחילה להתפרע, כאילו לנתק עצמה מהדמות שהיא בוחנת, היא יוצרת קונטקסט טעון, תובעני ומשוכלל. "הברך" הוא סרט מאתגר, מתגרה, מתריס. אבל יותר מלא מעט סרטים אחרים שנעשים כאן הוא מיטיב לבטא תחושה אותנטית של הוויה, זמן ומקום. הכי ישראלי שיש.
