בחדר חזרות חשוך בבית האופרה של הנובר שבגרמניה, עם משקפי שמש וכלב מזדקן, יושב הכוריאוגרף הגרמני מרקו גקה ונותן תיקונים לרקדנים שלו. הוא יושב קרוב אליהם, כמעט צמוד לגמרי, ועסוק כל כולו בתנועות הקטנות, החדות והמהירות של הרקדנים. למרות שהיצירה שלו "המאהב", כבר עלתה על הבמות עשרות פעמים, הוא לא מוותר על שיוף וליטוש התנועות. ויש לא מעט מהן בעבודה שנוצרה בהשראת ספרה הנודע של מרגריט דיראס, שראה אור לראשונה ב-1984. ב-2 במרץ תגיע הלהקה לישראל, ותעלה אותה במסגרת עונת המחול של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.
מתוך "המאהב" של בלט הנובר
(קרדיט: בימות גלובל ובלט הנובר)
במרכז הסיפור עומדת נערה בת 15 וחצי, שמגוללת בגוף ראשון ובמשפטים קצרים ומעט מעורפלים את סיפור אהבתה לגבר סיני שמבוגר ממנה. העלילה עצמה מתרחשת בסייגון, והיא מתודלקת בתשוקה אסורה - בגלל פער הגילים, בגלל הפער הכלכלי בין השניים (היא ענייה, הוא עשיר) ובגלל ההבדלים התרבותיים. על מערכת היחסים הסוערת מאיימות גם המשפחות משני הצדדים, שמנסות לעקור את האהובים זה מזרועות זו (ומצליחות בסופו של דבר). סיומו של הרומן נמסר גם הוא מפיה של הגיבורה, שמתארת ממרומי גילה את תחושת ההחמצה על האהבה הגדולה שאבדה.
המפגש עם מרקו גקה לקראת ההגעה לארץ נערך בחודש אוקטובר האחרון, במשכנו של בלט הנובר, בבית האופרה של העיר, שכולל גם להקת אופרה ותזמורת. לתפקיד המנהל האמנותי הוא נכנס ב-2019, רגע לפני שהתחילה הקורונה. זאת לאחר סיבוב ארוך במיטב להקות המחול באירופה, בהן בלט שטוטגרט, בלט סקפינו ו-NDT. בהתרשמות ראשונית גקה הוא התגלמות דמותו של האמן המשוגע מסרטי הקולנוע - הכוריאוגרף הכל-יכול, שמוחו קודח מרעיונות, הדמיון שלו בורא עולמות ומילה אחת שלו יכולה לרומם או לרסק את הרקדנים שמולו. הילוכו נוירוטי ותזזיתי, והוא מדבר שוב ושוב על חוסר ההכרה שהוא לדבריו סובל ממנו. לטענתו לקח לממסד בגרמניה זמן להכיר בכשרונותיו, והתקשורת בכלל עסוקה בעניינים לא חשובים כמו פוליטיקה וספורט.
2 צפייה בגלריה
הרקדנים כמו אחוזי דיבוק, מהדהדים את המשפטים הקצרים והדחוסים ברומן. "המאהב", של הכוראוגרף מרקו גקה בביצוע בלט הנובר
(צילום: Ralf Mohr)
לדבריו, החיבור לרומן המפורסם של דיראס היה טבעי מאוד. "הרעיון ליצור בלט מעבודת הספרות הנפלאה הזו מילא אותי באושר גדול", הוא אומר, "קראתי את הספר הזה שוב ושוב מגיל צעיר, ואני מעריץ גדול של יצירתה של דיראס". המחשבה להפוך את הספר ליצירת מחול רדפה אותו שנים רבות עד שהצליח להגשים אותה עם רקדני בלט הנובר. הכוריאוגרפיה שיצר משקפת במידה רבה את האווירה בספר - רצף מהיר ואינטנסיבי של תנועות, כאילו הרקדנים אחוזי דיבוק, מהדהדים את המשפטים הקצרים והדחוסים ברומן. מבעד לתנועה בוקע הסיפור, שבו גקה בחר לייצג את כל אחת מהדמויות. לעיתים נדמה אפילו כאילו מדובר בהצגה ללא מילים, מכיוון שכמעט לכל רקדן יש תפקיד ברור ומובהק, שהוא נושא איתו עד סוף העבודה.
לכתבות נוספות במדור במה:
הרקדנים של בלט הנובר הם תאווה לעיניים. הביקור בבית האופרה התחיל בצפייה בשיעור בלט קלאסי שלהם, שבו היה ברור עד כמה היסודות הטכניים שלהם חזקים. ועבור הכוריאוגרפיה של גקה הם זקוקים ליסודות האלה, כמו גם לסיבולת לב ריאה חזקה. כל דואט הוא כמעט כמו שיחה, שבה כל תנועה היא מילה. גקה לא חשש גם מהחלקים האירוטיים של הרומן, ומערכת היחסים בין הגיבורה למאהב מוצגת על הבמה בצורה מפורשת - אולי אפילו מפורשת מדי.
2 צפייה בגלריה
לא חשש מהחלקים האירוטיים ברומן, ומערכת היחסים מוצגת על הבמה בצורה מפורשת - אולי אפילו מדי. מרקו גקה
(צילום: רוברט רובינסון)
פרט לתנועה גקה מיטיב לתאר את סייגון, אולי גיבורה נוספת ברומן של דיראס. מצד אחד המולה בלתי פוסקת של עיר, שבה נשמעים ללא הרף לחשושים ודיבורים של העוברים ושבים. מצד שני ייצוג של תרבות מלאה בטקסים וריטואלים השונה כל כך מנקודת מבט מערבית. בד בבד עיצוב הבמה והתאורה הוא אפלולי מאוד, כך שהכוריאוגרפיה עצמה משמשת פה ככתמי הצבע. גקה עצמו, מספרים לנו אנשי הלהקה, לא אוהב תאורה חזקה. הוא מרכיב משקפי שמש גם בתוך הסטודיו, כמו מסתתר מהעולם הגס וההמוני שבחוץ. ב"המאהב" הוא משלב בין האהבה הגדולה שלו לסיפור, לבין תשומת הלב לתחביר עצמו ומספק לשעה בריחה לעולם שכולו תשוקות, יצרים ואהבה אסורה.
הכותבת הייתה אורחת במופע ובמשכן של בלט הנובר מטעם ההפקה.
